הפעם אביגדור ליברמן פועל לכאורה בכיוון הנכון. הנחייתו של שר הביטחון לראשי מערכת הביטחון, בתגובה לרצח הרב רזיאל שבח הי"ד, לבחון את הסדרת חוות גלעד ואת הפיכתה ליישוב מן המניין, היא אחד מהצעדים הנכונים שחובה לעשות בתגובה לרצח.
זאת כמובן בתנאי שההוראה הזאת תהפוך בהקדם למציאות של בנייה ופיתוח, ולא תתברר כעוד הצהרה פופוליסטית ריקה מתוכן.
בהלוויית הרב רזיאל שבח נשמעו קריאות לנקמה. אין דרישה צודקת מזו. נקמה היא קודם כול עשיית צדק. אז לפני הכול, רוצחיו הנאלחים של האיש הנפלא הזה, שהיה כולו תורה ומצוות ועשיית חסד, צריכים לשלם בחייהם. זה לא יקרה באמצעות יוזמת הסרק של חוק עונש מוות למחבלים, שעברה לאחרונה בקריאה טרומית בלחץ ליברמן וסיעתו.
החוק הזה, לצערנו, לא ישנה כלום. הממסד המשפטי בישראל, שממסמס גם היום את האפשרות שכבר קיימת בחוק להטיל עונש מוות, ימשיך לעשות זאת גם לאחר התיקון לחוק. וגם אם באופן נדיר הרכב שופטים כזה או אחר יגזור עונש מוות על מחבל, מדינת ישראל לא תעמוד בלחצים הטרוריסטיים והדיפלומטיים ולא תוציא את גזר הדין אל הפועל. את המחבלים הרוצחים המתועבים יש לחסל בקרב. כאשר המאמץ המודיעיני יישא פירות והם יאותרו, יש לתכנן מבצע שמטרתו איננה ללוכדם חיים אלא לחסל אותם.
אבל לא רק ברוצחים עצמם צריך לנקום, אלא גם במי ששולח אותם ובמי שמעודד אותם. התנועה הלאומנית הפלשתינית והרשות הפלשתינית עומדים מאחורי הרוצחים בהסתה לפני מעשה, בעידוד לאחר מעשה, בסיוע יומיומי לפעולותיהם, ובתמיכה כלכלית בהם ובבני משפחותיהם. הדרך הטובה ביותר לנקום ברוצחים ובמי שמסייעים להם היא לגרום לכך שמעשיהם ישיגו תוצאה הפוכה מזו שהתכוונו לה. הם מבקשים לעקור אותנו מארצנו בכלל ומהשומרון ומחוות גלעד בפרט. לכן הנקמה הכואבת ביותר תהיה לחזק את אחיזתנו בארץ ולהחליש את האחיזה שלהם.
צודקים מי שאומרים שלא הייאוש מזין את הטרור הפלשתיני אלא התקווה. מצבם של ערביי יו"ש אינו מייאש כלל, לא מצבם הכלכלי ולא מצב זכויות האדם שלהם. בהשוואה למצב אחיהם במדינות ערב האחרות, איכות חייהם לא רעה בכלל. הם עוסקים בטרור לא משום שיש להם כה מעט, אלא משום שהם מקווים להרבה יותר. לא איכות חיים וזכויות הם מבקשים, אלא לפגוע ביהודים השנואים עליהם ולחתור תחת קיומה של מדינת ישראל.
ואנחנו בהיסוסינו, בחולשת הדעת ובחוסר הנחישות, מפיחים בהם תקווה שיום אחד הם ינצחו אותנו. את זה צריך לשנות במאה ושמונים מעלות. הרוצחים צריכים ללמוד שבתגובה לכל ניסיון לפגוע ביהודים, ההתיישבות היהודית רק תשגשג ותתפתח עשרת מונים. כל ניסיון לעקור אותנו מכאן רק יגרום לנו להעמיק שורש. אז כן, התשובה הכי נכונה לרצח יהודי מחוות גלעד היא להפוך את היישוב הקטן לעובדה מוצקה על אדמת הארץ, לעיר ואם בישראל.
תהיה בכך גם הגשמת שאיפתו של הנרצח, שהפכה כעת לצוואתו. ילדיו של הקדוש הרב רזיאל שבח הי"ד לא יגדלו במאחז לא מוסדר שנרדף בידי רשויות אכיפת החוק, אלא ביישוב חוקי למהדרין, יישוב גדול, מפותח ומשגשג. ככה עושים צדק, וככה גם משיגים הרתעה.
כמה חבל שצריך כעת להזכיר שוב את הדברים האלמנטריים הללו, לאחר רצח של עוד יהודי בציר גלעד המחבר בין קדומים ליישובי גב ההר. הרי האמת הפשוטה הזאת היא שעמדה ביסוד שאיפתו של משה זר, אב לשבט מופלא של מיישבי הארץ, להקים שישה יישובים לזכר בנו גלעד, קצין הביטחון של המועצה האזורית שומרון שנרצח לפני 16 שנים בדיוק באותו מקום. למרבה הצער והבושה, במקום לאמץ את התפיסה הזאת שהיא גם צודקת מבחינה ערכית וגם יעילה מבחינה ביטחונית, העדיפו ממשלות ישראל, השלטונות הצבאיים ורשויות אכיפת החוק לעשות ככל יכולתם כדי לסכל את התוכנית הציונית של משה זר.
במאמץ סיזיפי ובמאבקים בלתי פוסקים מול השלטונות הצליחו הוא וילדיו להוציא את החזון אל הפועל באופן חלקי ובזמן ממושך, על אדמות שרכש זר בכספו מידי הערבים. אם ממשלות ישראל היו מיישרות קו עם האב השכול של גלעד זר, אולי הרתעת הטרור כבר הייתה מושגת והשכול לא היה ממשיך להגיע שוב ושוב אל פתחנו. גלעד זר היה יכול להיות הנרצח האחרון.
אם לא לפני 16 שנים, אז אולי לפחות עכשיו. נתניהו וליברמן, זה בידכם. יש לכם הזדמנות פז של ממשל אמריקני ידידותי שמעולם לא היה כמוהו. המטרה צריכה להיות גדיעת התקווה שמניעה את הטרור. האמצעי – תנופת התיישבות שבעקבותיה לא יישאר ספק לגבי כוונתנו ויכולתנו לרשת את הארץ הזאת ולשלוט בה לנצח. שבענו דיבורים, הגיע הזמן למעשים.
תרבות של הפקרות
אם כנים אתם בסלידתכם ממופעי חשפנות וממי שצורכים אותם, אל תשמיעו את קולכם בנושא רק כשאתם מזהים עוד הזדמנות לנגח את ראש הממשלה. תדרשו בקול רם ועקבי את סגירת כל המועדונים הללו כאן ועכשיו.
אם תרבות מועדוני הזימה מעוררת בכם סלידה מוצדקת, המנגנון המוסרי הזה בנפשכם צריך לפעול לא רק כשמדובר ביאיר נתניהו ובחבריו. אם אתם עיתונאים צדקנים, פמיניסטיות לוחמות או רבנים פופוליסטים, בואו ונראה אתכם יוצאים בעקביות נגד כל אדם בעל מעמד ציבורי או חינוכי שמבלה במאורות האפלות הללו.
אם שיח שיכורים מחפיץ על העברתן של נשים צעירות מיד ליד מעביר בכם צמרמורת מוצדקת, תבדקו היטב אם הילדים שלכם וחבריהם לא דוברים את אותה שפה. בעצם תבדקו קודם כול את עצמכם.
אם אלוף בצה"ל שבילה במועדון חשפנות נפטר על ידי הרמטכ"ל דאז בנזיפה בעל פה בלבד, אל תהיו גיבורים על אדם צעיר שאינו ממלא שום תפקיד ציבורי. אם סיפורו של אותו אלוף נדחק לשולי החדשות, בעוד הקלטת סתר פסולה של צעירים שיכורים נרכשה ביוקר כדי להתפרסם במרכז מהדורות ובשערי עיתונים, אתם תתקשו לשכנע שאין כאן רדיפה פוליטית.
הדברים שנאמרו בהקלטת השיכורים של שלושה צעירים בני אצולה הם מבישים. ההתנהגות המופקרת שמשתקפת באותם דברים מבישה עוד יותר. גם הקלטת הדברים והפצתם תמורת בצע כסף, אם אכן נעשתה על ידי עובד ציבור שנשכר כדי ללוות את הצעירים או לאבטח אותם, היא מחפירה. וגם השימוש החדשותי שנעשה בהם בכלי התקשורת כדי לנגח את ראש הממשלה הוא נמוך ונלוז.
לפרשה הזאת אין משמעות פוליטית. מצער לשמוע שבנו של ראש הממשלה נחשף בהתנהגות בהמית, אבל מעשי בנו אינם רלוונטיים למידת התאמתו של נתניהו לתפקידו. הדברים הללו לא היו צריכים להתפרסם בתקשורת, אבל אחרי שהתפרסמו הם מהווים עוד הזדמנות לחשבון נפש באשר לתרבות החופש המיני, שגולש בקלות להפקרות ופריצות.
דוברי המחנה הליברלי אוהבים להתנשא על ערכי הצניעות היהודיים, ולטעון שתומכי ההפרדה המגדרית מתייחסים לנשים כאל אובייקט מיני. אבל האמת היא שהתרבות הליברלית רוויה כולה בהחפצת נשים ובצרכנות מינית. קו שרירותי למדי, דק מאוד עד בלתי נראה, מפריד בין מה שנחשב ללגיטימי ותרבותי ובין מה שנחשב פסול, מעורר סלידה ועל סף הפלילי. סרטים, יוצרי סדרות, מחזות, פרסומות, תצוגות אופנה, תוכניות ריאליטי, קליפים של מוזיקה, כתבות בכלי התקשורת – כולם משתמשים במיניות, בעיקר במיניות האישה, כמקדם רייטינג ומכירות.
אין הבדל גדול כל כך בין חשפנית קשת יום במועדון לדוגמנית צמרת שמצטלמת בלבוש סמלי, מוכרת את גופה לתאגידים ומקדמת מכירות באמצעות פנייה ליצר המין של הצרכנים. גם אין הבדל של שמיים וארץ בין מופע חשפנות במועדון ובין מופע מחול מעורטל ויוקרתי, שהשרה מירי רגב הוקעה כחסרת תרבות משום שהתנגדה להכללתו בפסטיבל ישראל בירושלים. גם בעלי המועדונים טוענים שמה שמתרחש שם זה ריקוד אומנותי. גם בתרבות מסיבות הרווקים והרווקות הנהוגה בחוגים מסוימים ערב החתונה, מופעי חשפנות הם חלק מקובל מהרפרטואר.
אז במקום לכוון את כל התותחים אל צעיר בן 25, נכון יותר להשתמש במעשיו כמראה לפרצופה של תרבות שלא יודעת להציב לעצמה גבולות, של חברה שהחופש הפך בה להפקרות.
לתגובות: [email protected]