בשבע מהדורה דיגיטלית

על העובר והמגדר

המדינה אישרה לזוגות שעומדים בקריטריונים לבחור את מין העובר אולם פחות מ-10%מהזוגות שפנו לוועדה שהקים מ. הבריאות קיבלו אישור לכך

ד"ר חנה קטן , ב' בשבט תשע"ח

על העובר והמגדר
על העובר והמגדר
איור: עדי דוד

ידועה הבדיחה שלאחר לידת הבת, מברך האב על כך שכשהיא תלד היא לא תצטרך לעמוד מנגד ולסבול כמוהו. אבל מי יודע - אולי יום יבוא והיוֹלֵד יהיה הגבר? הרי השתלות רחם הן כבר לא דבר דמיוני.

אומנם בינתיים רק מאישה לאישה, אך מי יודע מה צופן העתיד. ובכל מקרה, הבדיחה הזאת עוררה בי רצון לעסוק בזווית ראייתו של הבעל היולד, ובאופציות המעשיות לבחירת מין העובר.

בשנת תשס"ה אושר לזוגות עם ארבעה ילדים מאותו המין שמבקשים ילד נוסף מהמין השני, לעבור אבחון טרום השרשתי בהפריה חוץ-גופית, וכך למעשה לבחור האם תהיה להם בת או שמא יהיה זה בן. למרות זאת, מתוך כ‑400 פניות פחות מעשרה אחוזים אושרו על ידי ועדת המומחים שהרכיב משרד הבריאות, שכוללת פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, רופאים, רבנים, עורכי דין ועוד. במחצית מהפניות הסיבה הייתה כמיהה למין מסוים – 75 אחוזים לבן זכר אצל יהודים, ו‑100 אחוזים לבן זכר אצל ערבים. כ‑30 אחוזים מהפניות היו עקב חולי גנטי קשה אצל בני מין אחד, ורצון ללדת ילד בריא ממין זה. היו גם פניות (שאושרו) של זוגות שבהם הבעל עקר והוא כהן, והזוג ביקש שתיוולד בתרומת הזרע דווקא בת, כדי למנוע מבוכה שקשורה לעלייה לתורה ולנשיאת כפיים אצל הבן שייוולד.

נראה כי הוועדה לא מתלהבת ממסלול זה לצורך בחירת מין העובר, כאשר עיקר ההתנגדות מגיע דווקא מכיוון הגינקולוגים והגנטיקאים. אלו סוברים שטכנולוגיות סבוכות אלו אמורות להיות מופעלות כדי לסייע לזוגות חשוכי ילדים ולא למטרות אחרות, למרות חשיבותן. מאידך, דווקא איש ההלכה בוועדה, הרב יובל שרלו, תומך מאוד בצורך המיוחד של הזוגות שיש להם ילדים ממין אחד בלבד להגשים את חלומם לילד נוסף מהמין השני (ובין השאר כדי לקיים בכך את מצוות פרו ורבו). לפני שהם מוכנים לאשר את הפרוצדורה, חברי הוועדה מבקשים שוב ושוב לקבל נתונים ספציפיים באשר לסיבת הכמיהה למין מסוים באמצעות מפגש של בני הזוג עם פסיכולוג. מה שקורה בפועל הוא שאם הזוג נמצא כשיר פסיכולוגית נטען שהוא איננו במצוקה שתצדיק את הפעולה, ואם הזוג לא היה כשיר - בוודאי שלא היה מקום להפנות אותו לטיפול פריון סבוך שכזה.

ומה קורה באופן טבעי? בעולם כולו נולדים 105 בנים על כל 100 בנות, אך המספר מושפע גם מלחץ סביבתי, ממלחמות ועוד. העוברים הזכרים זקוקים ליותר אנרגיה בחודשי חייהם הראשונים. עוברים ממין זכר רגישים יותר לחוסר עלייה במשקל של אימותיהם, וכאשר קיים מצב של משקל נמוך של האם בהיריון יורד אחוז הזכרים השורדים ומשתנה היחס בין הזכרים לנקבות לרעה. אז אולי כדאי לחשוב שוב מיהו המין החלש...

בחירת מין הרופא

ואם דיברנו על בחירת מין העובר, כדאי להרחיב את היריעה ולדבר על בחירת מין הרופא. בעבר תחום הגינקולוגיה נשלט בידי רופאים גברים. כשהתחלתי את התמחותי ברפואת נשים במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים, היינו שתי מתמחות נשים בלבד. עבדנו באופן מלא עד יום הלידה, אז פשטנו את חלוק הרופאה ולבשנו את חלוק היולדת. כמובן שלא חלמנו להאריך את חופשת הלידה מעבר ל‑84 הימים המוקנים לכל יולדת על פי החוק. אני והשותפה שלי להתמחות עד כדי כך הקפדנו לשדר עסקים כרגיל ולמזער את הפגיעה בעבודת המחלקה, שרק ביום שחזרתי מחופשת הלידה בעקבות הולדת בתי, הרשתה לעצמה הדוּ שלי ללדת היא את בתה, כאילו חיכתה שאחזור. כך שלא עבר יום אחד בלי שלפחות אחת מאיתנו תפקדה במחלקה.

היום בבתי הספר לרפואה לומדות בעיקר נשים. המוכשרים בני המין החזק שהיו יכולים להתקבל לרפואה הולכים ברובם להייטק - השעות נוחות יותר, לא עובדים בשבתות ובחגים, אין תביעות משפטיות ויש פחות מעמסה רגשית ואחריות אין קץ. לכן כיום, למרות היותו מקצוע כירורגי עם הרבה רפואת חירום ושעות ארוכות, תחום רפואת הנשים נשלט כמעט בלעדית על ידי בנות המין היפה.

אך לשינוי המגדר יש גם השפעה שלילית. ולמה? פשוט מאוד: 66 אחוזים מהמתמחים בגינקולוגיה בארץ הן נשים, כאשר בכל זמן נתון נמצאות במחלקה כמה רופאות בהיריון (כי מדובר בנשים צעירות בגיל הפריון), ומהשבוע ה‑20 להריון הן מנועות על פי חוק מביצוע תורנויות, ותמיד יש כמה בחופשת לידה, שלפעמים מתארכת לחצי שנה או לשנה (וטוב שכך).

אגב, עוד נתון שמאיים על ניהול חדרי הלידה הוא שמספר המומחים שמוכנים לעבוד סביב השעון בחדר לידה הולך ופוחת, גם עקב עומס העבודה וגם מאימת עורכי הדין (הידעתם שמיילדים משלמים ביטוח נגד תביעות בסכומים הגבוהים ביותר מבין כל מקצועות הרפואה? הרי אם לילד בן ה‑15 אין איי-קיו של 180 לפחות, מי אשם אם לא המיילד?).

ומה קורה במרפאות הנשים לאחר ההתמחות? בחוברת שפרסם משרד הבריאות על המאפיינים התעסוקתיים של רופאים בישראל, נמצא שרופאה עובדת 20 אחוזים פחות ביחס לרופא ממין זכר שעתותיו בידיו. גם בעידן המודרני, עדיין העול הנעים של גידול הילדים הוא בעיקר נחלתה של האם. נוסף על כך, רופאות נוטות לצאת לגמלאות מוקדם יותר מהגברים, או כמו שחברה טובה הגדירה זאת: "להיכנס למעגל חדש ומרענן בגיל הפנסיה".

התוצאה היא שבפועל יש פחות רופאות זמינות. ובכל זאת, ברוך שעשני כרצונו.

לתגובות: drchana2@gmail.com