גודלה של האמה - דעה

הסיבה המרכזית היא קיום מצוות יישוב ארץ ישראל, שהיא המצווה החשובה והמרכזית בתורה. תגובה למאמרו של הרב אב"י סילבצקי

הרב יאיר וייץ , ו' בשבט תשע"ח

הר הבית
הר הבית
צילום: יוסי זמיר. פלאש 90

לאחרונה פרסם הרב אב"י סילבצקי מאמר בו נטען כי לא ניתן לעלות להר הבית מבלי להיכנס לחשש כרת, ולכן למעשה אין כרגע אפשרות להתיר עליה להר הבית עד שיתברר לנו היכן אפשר לעלות.

קטונתי מלהביע עמדה אישית בעניין, אך בדברים הבאים אציג את טיעוניהם של מו"ר הרב אליעזר מלמד ורבנים רבים נוספים, לעידוד העליה להר הבית בטהרה, תוך זהירות מכניסה למקומות האסורים.

לפני הדיון אודות הטיעונים שהעלה הרב סילבצקי, חשוב מאד להדגיש שהסיבה המרכזית לעליה להר הבית כיום, היא לא קיום מצוות 'מורא מקדש' או 'לשכנו תדרשו' ומצוות נוספות צדדיות יחסית, שאינן יוצרות חיוב על האדם הפרטי או על עם ישראל כציבור, לעלות להר הבית.

הסיבה המרכזית היא קיום מצוות יישוב ארץ ישראל, שהיא המצווה החשובה והמרכזית בתורה. חשיבותה באה לידי ביטוי הן מצד שארץ ישראל היא הנושא המרכזי בתורה, ובה עוסקים פסוקי התורה והמקרא כולו יותר מבכל מצווה אחרת, ועניינה מתבאר מתחילת התורה ועד סופה.

והן מצד שמצוות יישוב הארץ היא היחידה שעבורה התירו חכמים לעבור על איסורי 'שבות' בשבת, לשם רכישת בית בארץ ישראל מנכרי בשבת. והיא גם המצווה היחידה שעבורה נצטווה עם ישראל להכניס עצמו למצב של סכנת חיים בעת שנלחמים על כיבוש הארץ, שבדרך הטבע בהכרח גובה קרבנות, והתורה לא צוותה לסמוך על הנס (פניני הלכה העם והארץ ג, ד).

מצוות יישוב הארץ מתקיימת בראש ובראשונה בריבונות ישראל על המקום הקדוש ביותר בה - הר הבית, מקום המקדש. ובשל עיכוב בריבונות הישראלית על מקום המקדש בימי דוד המלך, לא התקדשה סוריא בקדושת ארץ ישראל למצוותיה, לאחר שכבשה דוד מיד הארמים.

המצב כיום הוא שהר הבית נעשה המקום בו בעלותנו הריבונית פגועה יותר מכל מקום אחר בארץ, משום שבו מתקבצים עשרות אלפי מוסלמים לשמוע דברי הסתה ובלע נגד העם היהודי ומדינת ישראל. עליה להר הבית הוּכחה כדרך המועילה ביותר להשבת ריבונותנו על הר הבית, ובכך למעשה מתקיימת מצוות יישוב הארץ בהר הבית נכון להיום. מניעת העליה להר הבית פוגעת באופן ישיר ומשמעותי בריבונותנו על ההר.

יוצא אם כן, שהימנעות מעליה להר הבית היא לא רק חומרא, ועידוד עליה להר הבית הוא לא רק קולא, מאחר והמחמיר שלא לעלות להר הבית מיקל בקיום מצוות ישוב ארץ ישראל, ולהיפך.

לאור זאת, כאשר מוטלת עלינו, כאומה, החובה ליישב את ארץ ישראל, ובראש ובראשונה את הר הבית, השיקולים ההלכתיים סביב חששות כאלו ואחרים באשר לשאלת העליה להר הבית, מקבלים משקל שונה לחלוטין משאם היתה זו שאלה תיירותית גרידא, האם מותר להיכנס להר הבית לשם סקרנות או אף לשם לימוד היסטורי או ארכאולוגי.

כעת נסקור את טיעוניו המרכזיים של הרב סילבצקי ונבחן אותם:

דעת הר"ש והרא"ש

דעת הר"ש והרא"ש שהנאמר במשנה ביחס להר הבית 'רובו מן הדרום' הכוונה שבית המקדש היה בנוי כך שהוא נוטה לדרום הר הבית יותר מכל רוח אחרת.

על כך יש להשיב: רוב הראשונים והאחרונים (רמב"ם, שלטי הגבורים, כפתור ופרח, ועוד רבים), סוברים שכוונת המשנה 'רובו מן הדרום' היא שרוב השטח הפנוי של הר הבית נמצא בדרום, ולא רוב החלק הבנוי. שיטה זו גם מתאימה יותר לידוע לנו שהכניסה המרכזית להר הבית היתה בדרום, ועל כן היה נדרש שטח פנוי נרחב שם.

גם הר"ש עצמו מסתייג מפירושו ומסיים: "וליבי מגמגם בלשון".

בנוסף לכך, הרב גורן העלה שישנה בעיה גאומטרית לבאר שהר הבית היה קרוב יותר לדרום מלכל רוח אחרת בהר הבית, היות ואורכו של המקדש היה בכיוון מזרח-מערב. לאור זאת, פירש העזרת כהנים בדעת הרא"ש, על פי דברי הרא"ש עצמו שפירש "רוב בניין הלשכות", שהכוונה היא שהלשכות שבדרומו של המקדש היו הגדולות ביותר, והן היוו את רוב השטח הבנוי של המקדש. אך המקדש עצמו לא היה דווקא בדרום.

הרי שגם על פי דעת מיעוט מסוייגת זו, ייתכן שאין הכוונה שהמקדש עצמו היה בדרום אלא לשכותיו בדרום. ועל פי זה תהיה לשיטתם לכל היותר בעיה מצד איסור דרבנן של כניסה ללשכות הצמודות לעזרה המקודשת.

אך החשוב מכל הוא, ששיטת הר"ש והרא"ש יוצרת חשש הלכתי רק אם מצרפים אליה את הסוברים שהמקדש היה בכתף הר הבית ולא בראשו, ובסמוך נביא את הדחיה לראיה עליה מבוססת שיטה זו.

הסוברים שהמקדש היה בכתף הר המוריה

רבנו בחיי, המלבי"ם, ועוד, כתבו שהמקדש לא היה בראש הר המוריה אלא בכתפו. כלומר בצלע ההר, במורד. כפי שהכתף נמוכה מהראש בגוף האדם. מתוך כך כתב הרב סילבצקי שעל פי שיטתם בדעת הר"ש והרא"ש, העובר באזור אל אקצא מתחייב באיסור כרת.

שיטה זו מתבססת על הגמרא בזבחים נד, ב, בה נאמר שדוד ושמואל נמנעו מלקבוע את מקום המקדש בעין עיטם, שעל פי הפסוקים הסיקה הגמרא שהוא המקום הגבוה ביותר, משום שרצו להנמיך את מקום המקדש כדי לקיים הפסוק: "ובין כתפיו שכן".

רוב המפרשים מבארים שעין עיטם נמצא בהר אחר, גבוה מהר המוריה, אך הם בחרו בהר המוריה בגלל הפסוק. אולם רבנו בחיי וסיעתו מבארים שעין עיטם הוא בראש הר המוריה, והם בחרו במורד ההר כדי לקיים את הפסוק הנ"ל.

על שיטה זו יש להשיב שכיום אנו יודעים למעלה מכל ספק, שאין, ולא היה מעולם, שום מעיין בראש הר המוריה. מקור המים הקרוב ביותר להר המוריה היה מעיין הגיחון, נמוך בהרבה מהר המוריה.

בנוסף לכך, ההשערה המקובלת, הזוכה לתימוכין מהפסוקים בדברי הימים ומהתלמוד הירושלמי, היא שעין עיטם נמצא בסמוך לברכות שלמה שליד בית לחם. אך גם אם לא נקבל זיהוי זה כוודאי, לא ניתן להסתמך על פרשנות בגמרא שאינה ניתנת להלימה כלל במציאות, ולצרף אותה לדעת מיעוט בראשונים שגם אותה ניתן לפרש בכמה אופנים, כדי ליצור את החומרה.

מסתבר שלוּ היו יודעים רבנו בחיי וסיעתו, שלא היה מעולם מעיין בראש הר המוריה, לא היו אומרים שהמקדש היה בכתפו.

גודלה של האמה

לטענת הרב סילבצקי מידת האמה היא 56 ס"מ, ואורכו של הכותל הדרומי הוא 280 מטרים, שהם בדיוק 500 אמה על פי אמה בת 56 ס"מ. בנוסף לכך, לטענתו ישנה בליטה בכותל המזרחי, בדיוק 280 מטרים צפונית לכותל הדרומי, המעידה על כך ששם הסתיים הר הבית במקודש (280*280 מטרים), הרי שהר הבית המקודש היה בדרום הר המוריה, ולא כפי שמקובל לומר שהוא היה בראשו.

אמנם לא ניתן לקבל טענה זו משתי סיבות. ראשית, אמה היא מידת אורך הנמדדת מהמרפק ועד לאצבע המכונה גם היא 'אמה', שזו מידת אורך נוחה לשימוש ואוניברסלית. בפועל, כיום אמת אדם בגובה ממוצע מגיעה קרוב ל-50 ס"מ. ובעבר, שבני האדם היו נמוכים מבימינו, האמה היתה אף קטנה מכך. נמצא שהאמה היתה בעבר באזור 45-46 ס"מ. הדבר תואם לחישובים של הדרהם המקורי שהיה בתקופתו של הרמב"ם (בשונה מחישוביו של הגר"ח נאה שהתבסס על הדרהם הטורקי שהתברר לימים כגדול יותר מזה שהיה לנגד עיני הרמב"ם), שלפיהם יוצא שאמה היא 45.6 ס"מ (הרחבות לפניני הלכה סוכות פרק א, סעיפים ח-טו). וכפי שנוקטים פוסקים רבים כיום. בנוסף לכך, בכתובת השילוח נאמר שאורך נקבת השילוח 1200 אמות, ומצאו שאורכה הוא 533 מטרים, שהם 1200 אמות באם האמה היא קרוב ל-45 ס"מ. הדבר תואם גם את מידות האמה שהיו נהוגות בעבר במצרים וביוון העתיקה.

בנוסף לכך, אם ננסה לשרטט את מתחם הר הבית באמות בנות 56 ס"מ, או אף 52 ס"מ, נמצא שהר הבית ירד מהר המוריה אל הגיא התוחם אותו ממערב, ואם כן למעשה לא ניתן לכנות שטח זה בשם 'הר הבית' כאשר חלק משמעותי ממנו יורד אל הגיא המרכזי.

דברי הכפתור ופרח

ה'כפתור ופרח' בפרק ו, מעיד שעד היום ניתן לזהות את שער שושן בשליש הדרומי של הכותל המזרחי, דבר המעיד לכאורה על כך שקדש הקדשים, שהיה נוכח שער שושן, היה בדרום הר הבית.

אולם, בפועל כיום אין שום שער בשליש הדרומי או בכותל המזרחי כולו, מלבד שערי הרחמים. לאור זאת באר הרב קורן שכוונת דברי הכפו"פ היא לכותל המזרחי של העיר העתיקה כולה, והשליש הדרומי שבו יוצא מול כיפת הסלע. מעבר לכך, הכפתור ופרח (שם) סובר כדעת הרמב"ם שהמקדש היה בצפון הר הבית, כך שישנה לכאורה סתירה בדבריו, כי לא ניתן למקם את שער שושן בשליש הדרומי של הר הבית ויחד עם זאת לטעון שהמקדש עמד בצפון הר הבית. ויש שרצו בעקבות זאת לבאר או לגרוס בדבריו שהכוונה לשליש הצפוני ולא הדרומי (כפי שמצוי לעתים בכפו"פ, שרוחות השמיים מתחלפות בדבריו.

בנוסף לכך, ישנם הטוענים שחומת הר הבית המקורית היתה פנימית גם ביחס לחומה המזרחית של הר הבית כיום, שגם היא הרחבה מאוחרת יחסית מימי החשמונאים. נמצא אם כן לפי השערה זו, שגם אם זוהה שער כלשהו בשליש הדרומי של הכותל המזרחי של ימינו, אין זה שער שושן שהיה בחומת הר הבית המקודש.

מלבד כל הנ"ל, יש לזכור שאם נחלק את החומה המזרחית של הר הבית לשלושה חלקים שווים, השליש הדרומי יצא צפונה מ'הכוס', מה שמאפשר הליכה מרווחת בסמוך לאל אקצא, בפרט אם נקבל שהאמה שעשו בה שימוש במקדש מידתה באזור ה-45 ס"מ. וזהו ממילא המסלול אותו מאפשרת המשטרה כיום. אמנם ייתכן שהכפו"פ לא דייק לכאן או לכאן. אך מ"מ מידי ספק לא יצאנו, וגם אם נקבל את עדותו זו כשיטה שיש להתחשב בה, עדיין אין בה מעבר לספק רחוק, שבצירוף ספקות נוספים אין חובה להתחשב בו.

שיטתו של שגיב

אדריכל שגיב, טוען שמקום קדש הקדשים היה מעט צפונה מהמקום הנקרא כיום אל כאס ('הכוס'), הסמוך לאל אקצא.

על שיטתו יש להשיב: ראשית, התבססותו של שגיב היא על דבריו של הירונימוס, שהיה נוצרי שונא ישראל שיותר מחשוד על סילוף ושקרים. כמו כן, ההנחה שמקום ה'כוס' הוא מקום הפסל של אדריינוס כלל אינה מבוססת, אלא זו השערה בעלמא.

ואם כבר בהסתמכות על עדויות של נכרים אזלינן, ברור שהמסורות הרבות אודות היות כיפת הסלע מקום קדש הקדשים, חזקות ואמינות בהרבה מהשערתו של גוי שונא ישראל זה.

בנוסף לכך, התיאוריה של שגיב מתבססת בין היתר על כך שההרחבה של הר הבית נעשתה על ידי אדריינוס קיסר ולא על ידי הורדוס, וכך הוא טוען גם כלפי המבנה שעל מערת המכפלה, דבר שנוגד את דעת כל החוקרים כיום, וכן את המסורת היהודית הרציפה המזהה את מערת המכפלה תחת המבנה העצום שאנו מייחסים להורדוס. כך ששגיב מהווה דעת יחיד בלתי מסתברת בעניין זה.

בנוסף לכך, חשוב לציין שעל אף ששגיב טוען ש'הכוס' היא מקום קדש הקדשים, למעשה בשרטוט המדויק בו הוא ממקם את קדש הקדשים הוא מציב אותו כמה מטרים צפונה מ'הכוס', מה שמאפשר גם לשיטתו הליכה ברווח במסלול המקובל הסמוך לאל אקצא, הואיל ולשיטתו האמה היא בת 44 ס"מ.

טענות כלליות השוללות את הצבת המקדש בדרום

כדי לטעון שהמקדש היה בדרום, כלומר במורד ההר, באופן היוצר חשש כניסה לדרום הר הבית, צריך להניח ששלמה המלך עשה קירות תמך מלאכותיים עצומים בסדר הגודל המתקרב לכותלי מתחם הר הבית של הורדוס אותם אנו רואים כיום, או שהוא עשה חציבה עצומה בהר. שזהו דבר בלתי מסתבר בעליל, שכן יוצא שהמקדש לא ישב על הר המוריה אלא על קירות תמך או בתוך חציבה בהר. וגם לא שמענו ולא מצאנו שום עדות כזו או אחרת לפרויקט ענק זה, כפי ששמענו עליו בימיו של הורדוס. בנוסף לכך, מהמשניות במסכת מידות עולה שהמקדש היה המקום הגבוה ביותר בהר הבית.

דבר נוסף, ממפת ההדמיה של פני הסלע המקורי, עולה שמתחם הר הבית כפי שהוא כיום 'פולש' לתוך הגיא המרכזי, ואף לגבעה המערבית. אם אכן זהו הר הבית המקורי, כפי שטוען הר סילבצקי, נמצא שחלקו של הר הבית כלל לא נמצא על הר המוריה. דבר שלא מסתבר כלל אף בחישוב באמה בת 44 ס"מ. עוד יש לציין כי מתחת לפינתו הדרום מערבית של הכותל המערבי נמצאו שרידים של מקווה ושכונה יהודית מימי בית שני.

מה שמעיד על כך שחומת הר הבית הנוכחית נבנתה על גבי שכונה שהיתה קיימת שם. הווה אומר שחומה זו לא היתה שם מקדמת דנא, אלא זו הרחבה מאוחרת. וכך היא עמדת רובם המוחלט של הארכאולוגים וההיסטוריונים. כמו כן, מקום המזבח בבית המקדש היה מקום גורנו של ארוונה היבוסי. כידוע, גורן הוא משטח ישר בו משטחים את התבואה ודשים אותה. לכן לא מסתבר שגורנו היה במורד ההר.

שיטתו של הרב גורן

שיטת הרב גורן היא שהסלע הגדול הנקוב שתחת כיפת הסלע הוא למעשה השיתין של המזבח, מה שאומר שלשיטתו כל מתחם המקדש זז מערבה בכ-120 אמות.

כפי שכבר הוכח לעיל, העיקר להלכה הוא שהאמה היא בת 45.6, ולכל היותר 48 ס"מ, כפי שגם הוכח מבחינה היסטורית וארכאולוגית. ולכן צירוף שיטתו של הרב גורן, שהיא עצמה חומרה ולא הדעה המרכזית, עם החשש לשיטה שהאמה היא 56 ס"מ, ועל אחת כמה וכמה 60 ס"מ, הוא צירוף רחוק שאין חובה לחשוש אליו כלל על פי כללי ההלכה.

בנוסף לכך, על פי מפת פני הסלע המקוריים של הר הבית, אם נחשב את שיטת הרב גורן על פי אמה בת 56 ס"מ, יצא שחלק משמעותי ממתחם הר הבית המקודש יורד אל הגיא המרכזי ואף 'מטפס' על הגבעה המערבית, וכלל אינו מצוי בהר המוריה. שזה דבר בלתי מסתבר כלל.

שיטת הרמב"ם ביחס לכניסה לחיל

הרב סילבצקי טוען שדעת הרמב"ם היא שאיסור הכניסה לחיל הוא מן התורה.

ראשית יש לזכור שדעת רובם הגדול של הראשונים (ר"ש, תוספות, רשב"א, ריטב"א, רא"ש ועוד) היא שקדושת החיל מדברי חכמים.

מלבד זאת, גם לשונו של הרמב"ם בפירוש המשנה בכלים א, ח, ובהלכות בית הבחירה ז, יא, מורה על כך שאיסור הכניסה לשם הוא מדברי חכמים. וכך פירשו גדולי פרשני הרמב"ם, כסף משנה ומשנה למלך (בית הבחירה ג, ט) בדעתו, שאיסור הכניסה לטמא מת לחיל ולעזרת נשים הוא מדברי חכמים.

בנוסף לכך, דעת הרדב"ז היא שכיום אין איסור להיכנס למקומות שאסרו חכמים להיכנס אליהם בטומאת מת. כך שחשש כניסה למקום החיל על פי השיטה הדרומית או שיטת הרב גורן הוא ספק ספקא רחוק בדברי חכמים, שוודאי שאין חובה להחמיר בו.

ספק במציאות

אחד העקרונות שחוזרים על עצמם שוב ושוב במאמרו של הרב סילבצקי הוא שכל ספק במציאות אינו נידון כספק מאחר והוא עשוי להתברר בעתיד.

כנגד זאת יש לטעון:

יש אומרים שכאשר חסרון הידיעה קשה לבירור – אין זה נחשב ל'ספק חסרון ידיעה' שאינו נחשב לספק. קל וחומר אם לא ניתן לבררו כלל. יש אומרים (רמ"א יו"ד קי, ט, ועוד) שגם כאשר הספק ניתן לבירור, כאשר ישנו ספק ספיקא – אין חובה לברר הספק ואפשר לסמוך על הס"ס אף באיסור תורה. גם למאן דאמר שספק שאינו ניתן לבירור אינו נידון כספק, זה נאמר כאשר יש חשש ממשי לאיסור, אך כאשר כדי ליצור את חשש האיסור צריך לגבב מספר חומרות זו על זו, או להסתמך על דעה מחקרית שדחאוה רובם הגדול של החוקרים, בזה לכל הדעות אין אומרים שלא מתחשבים בספק במציאות. מצאנו בכמה תחומים בתורה שספק במציאות כן נידון כספק.

למשל, כאשר אחוז הנגיעות של שרצים במאכל מסוים נמוך ממיעוט המצוי, אין חובה לבודקו על אף שניתן לבדוק אם יש כאן תולעים או לא, הרי שדנים זאת כספק ומקילים במיעוט שאינו מצוי. וגם במיעוט המצוי החובה לבדוק היא מדברי חכמים ולא מהתורה, הרי שאנו כן מחשיבים זאת כספק אפילו שזה דבר שניתן להתברר. וכך אנו אומרים גם לעניין טרפות שאינן שכיחות, ועוד. על אחת כמה וכמה, כאשר הדבר לא ניתן להתברר.

ואם כן מסתבר שגם בנידון דידן, בו הדעת נוטה לשיטה המציבה את המקדש בראש הר המוריה הן מצד ההיגיון והן מצד המציאות, לא נאמר שהספק המציאותי הדחוק באשר להיתכנות היות המקדש בדרום הר הבית, יהפוך למרכזי כל כך עד שיאסור כניסה להר הבית לחלוטין.

שיטת הראב"ד ועדות המאירי

לאחר שהתמודדנו עם הטענות שהעלה הרב סילבצקי, יש להזכיר שדעת הראב"ד היא שלהלכה כיום אין איסור כניסה בטומאה אף לעזרה המקודשת, הואיל וקדושתה בטלה עם החורבן.

ואמנם מרן הרב קוק במשפט כהן (צו) כתב שגם לראב"ד יש בזה איסור תורה אלא שאין כרת, אולם מדברי המאירי (שבועות טז, א) עולה שהבין שהראב"ד מתיר למעשה כניסה לעזרה, ועל פיו נהגו להיכנס למקום המקדש.

נראים הדברים שהרב קוק לא ראה את דברי המאירי הללו, שאם היה רואה אותם, ודאי היה מתייחס אליהם, לכל הפחות. וייתכן שאם היה רואה את דברי המאירי, לא היה מפרש שהראב"ד סובר שיש בזה איסור כיום. ואם כן, גם דעת הראב"ד מצטרפת כספק נוסף לכל הנזכר.

המסורת בדבר זיהוי כיפת הסלע כמקום המקדש

בכל האמור לא נגענו כלל בעובדה שכיפת הסלע היא המקום המתאים ביותר למיקום המקדש מבחינה טופוגרפית, וכך היא גם דעת רובם הגדול של החוקרים. וכמו כן ביחס לכיפת הסלע קיימת מסורת ארוכת שנים ועתיקה בהרבה מכל זיהוי אחר של מקום המקדש, עליה סמך הרדב"ז להלכה בתשובתו המפורסמת בעניין עליה להר הבית (ב, תרצא), המזהה את מקום 'אבן השתיה' שבקדש הקדשים עם הסלע שתחת כיפה זו. ומצ"ב מכתב שכתב הרב בעז יעקבי לרב סילבצקי, ובו סוקר הרב בעז את המסורת בדבר זיהויה של כיפת הסלע כמקום קדש הקדשים, ומבאר שלמסורת זו ישנו תוקף הלכתי שאינו פחוּת ממסורות אחרות עליהן אנו סומכים הלכה למעשה.

וכפי שפתחנו ואמרנו, לא מדובר על חומרא מול קולא, אלא על חומרא בספק ספקא רחוק של כניסת טמא מת לעזרה המקודשת, מול חומרא בעניין קיום עיקר מצוות ישוב ארץ ישראל - ריבונות ישראל במקום הקדוש והחשוב בארץ.

ויהי רצון שמתוך לימוד ובירור הלכות הר הבית, הן ההלכות הנוגעות למקומות המותרים והאסורים בכניסה, והן ההלכות הנוגעות לכניסה להר הבית מתוך טהרה מטומאות היוצאות מן הגוף על ידי טבילה במקווה, נזכה לעודד את עליית כלל ישראל להר מתוך קדושה טהרה, ועל ידי כך נזכה לקרב הגאולה במהרה ולראות בבניין בית המקדש עוד בימינו, אמן.

למאמר המלא לחצו כאן

יאיר וייץ, חוקר תורני במכון לבירור סוגיות הלכתיות עבור פניני הלכה, ומרבני ישיבת הר ברכה