"אנחנו מעדיפים פה את הדרך הישנה, פחות מכונות ויותר עבודת יד". מרטין גרינפילד
"אנחנו מעדיפים פה את הדרך הישנה, פחות מכונות ויותר עבודת יד". מרטין גרינפילדצילום: אלכס גיין

הנשיא דווייט אייזנהאואר, נשיא ארצות הברית בשנות ה‑50, נהג להתלוצץ עם עיתונאים בסיפוריו על החייט היהודי מברוקלין, זה שתופר לו את חליפותיו ונוהג להטמין בכיסיהן פתקים ובהם בקשות לגבי מדיניות החוץ של ארצות הברית.

מה שנשמע ברגע הראשון כבדיחה פרועה, מתברר בשיחה פנים אל פנים עם אותו חייט כאמת לאמיתה: מרטין גרינפילד (90), החייט היהודי-אמריקני בעל מותג החליפות היוקרתי הנושא את שמו, שנחשב לאחד מטובי החייטים בארצות הברית, לא ויתר על ההזדמנות שנקרתה בדרכו כתופר החליפות של נשיא המעצמה האמריקנית, לנסות ולהשפיע גם על גורלה של מדינת ישראל אז.

"באוקטובר 1956, בעת משבר סואץ, כאזרח אמריקאי דאגתי עמוקות לגורלה של מדינת ישראל", הוא משתף בגרסה שלו לסיפור, כשאנחנו פוגשים אותו בין מכונות התפירה וגלילי הבד שמקיפים אותו במתפרה בוויליאמסבורג, ברוקלין. "החלטתי לעשות מעשה נועז. הטמנתי פתק בחמשת הכיסים בבגד שתפרתי לנשיא דאז אייזנהאואר. בפתק כתבתי: 'אדוני הנשיא, עשה טובה לי ולך ושלח את שר החוץ ג'ון פוסטר דאלס לשבוע חופש. המלחמה תיגמר בלי שאף אמריקאי ימות והתעלה תהיה פתוחה לכול. אני אומנם יהודי, אבל ליהדותי אין קשר לעצה שאני נותן לך'. המשכתי לשלוח 'הברקות מדיניות' בדרך הזאת כמה פעמים", הוא מגלה. אבל אז הוא קיבל שיחה מהבוס: "יום אחד הבוס שלי ניגש אליי ואמר: הנשיא יוצא מגדרו מהחליפות שאתה מייצר, אבל הוא לא מבין את פשר הפתקים שנטמנים בכיסי בגדיו. אתה לא יודע משהו על כך, נכון?".

במתפרה המרשימה של גרינפילד מיוצרות כיום החליפות המפוארות והיקרות ביותר בארצות הברית. חלל העבודה הגדול מלא בקול שקשוק מכונות התפירה הידניות, שעובדות ללא הפסקה. העובדים רכונים אל המכונות חמושים באצבעוני תפירה וענני קיטור עולים מעמדת הגיהוץ. מסביב מפוזרים גלילי בד לרוב, סרטי מדידה וז'קטים עשויים למחצה, לשליש ולרביע. על ההמולה כולה מנצח ביד רמה גרינפילד, בשיער שיבה מסורק בקפידה, לבוש חליפת שלושה חלקים מהודרת. למרות גילו המופלג הוא מסוגל לזהות במבט אחד את טיב הבד של החליפות המתהוות, להבחין בכל קמט ותפר. הוא מנהל שלא מוותר לעובדים, לא מתפשר איתם על הביצועים ודורש תמיד את הטוב ביותר מתפירת כל כפתור או גיהוץ דש חליפה.

לא רק אותות גילו המתקדם אינם ניכרים בחיוניות שממלאת אותו בזמן העבודה. מי שרואה את היהודי המצליח וההדור הזה, מתקשה לדמיין את הנער משה שמעון שנלחם על חייו במדי האסירים המפוספסים במחנות המוות באושוויץ ובבוכנוולד. התמונות במשרדו הקטן והצנוע יחד עם גדולי הידוענים של ארצות הברית, מנשיאים דרך שחקני קולנוע, גנרלים, מיליארדרים וספורטאים, שכולם עמדו בתור כדי לזכות בחליפותיו, לא מספרות את סיפור הנער היתום וחסר כול שהצליח לשרוד את המלחמה בעור שיניו ולבנות מאפס עתיד מבטיח, לקצור הצלחות ולהגיע לפסגת תעשיית הבגדים של ארצות הברית.

הילד הכי שמח

בעיניו הבורקות וחיוכו הרחב אפשר לזהות בכל זאת את אותו ילד מאושר מהעבר. גרינפילד, נשוי לאיילין ואב לשני בנים, תושב לונג איילנד שבניו-יורק, מתיישב לשחזר באוזנינו את סיפורו מעורר ההשראה, שבעקבותיו זכה ב‑2015 בתואר דוקטור לשם כבוד מישיבה יוניברסיטי בניו-יורק. ניצחונו של היהודי הקשיש על מכונת ההרג הנאצית מתפרסם על רקע יום השואה הבינלאומי שחל בימים אלה. גרינפילד מגולל את סיפורו באנגלית רהוטה במבטא יידישאי כבד, שילוב שמשקף את סיפור חייו. בריאיון הזה הוא בוחר לענות על חלק מהשאלות ביידיש, השפה שינק בבית הוריו. מבין השיטין מתגלה כיצד החוט והמחט שהביאו אותו כיום לשיאים של הצלחה, היו בשבילו קודם כול קרש הצלה פלאי שסייע לו לשרוד במחנות המוות.

הוא נולד בצ'כוסלובקיה, הבכור מבין ארבעה ילדים, להוריו יוסף וצביה שקראו לו מקס, ובשמו היהודי – משה שמעון. "כולם נרצחו בשואה", מצטיירת ארשת של צער על פניו כשהוא מצביע על תמונותיהם. "מנגלה הפריד אותי מהם תוך שהוא מורה להם לפנות שמאלה. אמי נופפה לי כשהיא אומרת 'נתראה בהמשך'. הפעם האחרונה שפגשתי את אמי, שתי אחיותיי ואחי הקטן הייתה כשהייתי בגיל 15 וחצי".

לחיים היהודיים הייתה נוכחות בולטת בילדותו של גרינפילד. "כשהייתי בן שלוש, סבי היה לוקח אותי לחיידר ולבית הספר היהודי הדתי בעיר. סבי דאג להנחיל לי היטב את ערכי היהדות, כמו ללמוד גמרא, איך להיות בן אדם ואיך להישמר מהגויים. הוא לימד אותי גם לכתוב ולדבר בהרבה שפות, בלי שום מסגרת של בית ספר. בנוסף לכך, המשפחה שלי הם לוויים, שזה דבר שמותיר בי חותם ענקי עד עצם היום הזה", הוא מציין. גרינפילד מעיד על עצמו שהיה ילד מאוד שמח, מחונך וממושמע. "כשאבא שלי היה לוקח אותי לבית הספר, הוא תמיד היה אומר: 'אתה הילד הכי שמח. הדרך היחידה היא לחייך, תמיד תחייך'. תמיד חייכתי לכל אחד, למחנך, לתלמידים, אף פעם לא הפסקתי".

"סבי הקים את בית הכנסת והמקווה היחידים בכפר, שם התפללו וטבלו כל היהודים. זכורה לי ההליכה למקווה בימי שישי עם אבי וסבי, ואחר כך הלכנו לבית הכנסת כשאנחנו נהנים מאווירת שבת של התרוממות רוח. התקבצנו כל הכפר וכל אחד הביא משהו לסעודה - ירקות טריים שגידלו בחצר, חלות מאפה בית, יי"ש ויינות משובחים ממעשה ידינו. שרנו זמירות שבת וסבי היה אומר דברי תורה. יש לי זיכרונות מתוקים ומרנינים במיוחד. הייתי ילד מאושר וחיינו בנחת ובשלווה".

בהיותו בן עשר פלשו הנאצים לעיירה. "קודם סגרו את בית הספר שבו למדתי, אחרי זה את בית הספר של הרוסים. נשלחתי על ידי אבי לחיות עם קרובי משפחה בבודפשט, שם מצאתי עבודה במוסך כמכונאי. יחד עם חבר שלי הייתי הולך כל שבת לבית המדרש בבודפשט, ושם פגשתי את רב בית הכנסת, הרב שנייר. זה היה בית הכנסת הכי גדול בבודפשט. כשהייתי בן 15 חזרתי לעירנו פאבלובו שבצ'כוסלובקיה כדי לבקר את המשפחה". בר מצווה, מטבע הדברים, הוא לא הצליח לחגוג בשנות המלחמה. רק בגיל 80 נערכה לו בר מצווה מאוחרת, אז גם שיתף רבים ממכריו בקהל בסיפורו האישי, שאותו לא סיפר במשך 40 שנה.

תפקידו הבכיר של אביו במדינה לא אִפשר להם לברוח מאירופה ולהינצל מציפורני הנאצים. "אבא שלי היה מהנדס, הוא בנה גשרים וניהל פרויקטים רבים וחשובים בצ'כוסלובקיה. יכולנו לברוח לאמריקה עם כל משפחתי, אך אבי התחייב בפני ראש ממשלת צ'כוסלובקיה על השלמת פרויקט בניית גשרים עד תומו ולכן לא יכולנו לעזוב".

פסח של שנת תש"ד היה החג האחרון של המשפחה יחד. "חזרתי אז הביתה כדי לראות את אחי הקטן בן הארבע. אני זוכר פסח מיוחד במינו, כשכולנו אוחזים ידיים וישנים ביחד. הגרמנים קטעו את החג, ולמחרת כל היהודים הוצאו לרחוב והנאצים אמרו שיש לנו שעה אחת לארוז את החפצים שלנו ולעזוב. הועמסנו על קרונות בקר ונשלחנו לגטו במוקצ'בו, ומשם לאושוויץ עם כל המשפחה. הגרמנים ידעו שאבי הוא מהנדס, ואילו עליי אבי הצהיר בפני הנאצים שאני מכונאי מוכשר ביותר. זאת הסיבה שהשאירו את שנינו בחיים", אומר גרינפילד, תוך שהוא מפשיל את השרוול וחושף את הקעקוע על ידו: 40406A. "אבא שלי היה מספר אחד לפניי, 40405A".

מילותיו האחרונות של אביו בטרם נפרדו נחקקו בליבו של גרינפילד הצעיר, והעניקו לו כוח גם בימים השחורים ביותר שבאו עליו לאחר מכן במחנות. "עד היום זכורות לי היטב המילים שאבי אמר לי בעת שהפרידו בינינו, בפעם האחרונה שראיתי אותו: 'עלינו להיפרד. אתה חכם, צעיר וחזק ואני בטוח שתשרוד. הדרך הכי טובה שבה אתה יכול לכבד אותנו היא על ידי החיים. אל תרחם עלינו, תחיה בשבילנו, זה מה שאני רוצה שתעשה'. המילים האלה נסכו בי תקווה, עידוד ועוז רוח".

במחנה ההשמדה שאליו נשלח לאחר שהופרד ממשפחתו, הוא עבד כמכונאי. את התקופה שעשה באושוויץ, הוא נזכר, ליוו גם שיריו של החזן האגדי יוסל'ה רוזנבלט, שזכורים לו כמקור כוח: "כשהיינו שומעים אותו שר זה נתן לנו כוחות חיים עצומים".

לשרוד בזכות חולצה קרועה

ההיסטוריה של גרינפילד עם עולם החייטות החלה דווקא בשל פציעה קשה בעבודות הכפייה שגלגלה אותו למקצוע חדש. "היה מקרה שבו הייתי בסכנה גדולה, אך הרגשתי את יד ההשגחה מלווה אותי", הוא משחזר. "אחת מעבודותיי בשואה הייתה סידור לבנים. תוך כדי שאני לומד את העבודה, נפל לי על הרגל דבר מה כבד מאוד. למרבה הצער, הלבנה נפלה דווקא על רגל שבה ננשכתי על ידי כלב. היה זה בעת שהנאצים הפרידו ביני לבין אבי. הם קראו את המספר של אבא שלי, ניסיתי לברוח מהם וננשכתי ברגל על ידי כלב. סבלתי מזה מאוד, ועל הרגל הזאת נפלה הלבנה. בגלל הפציעה הזאת אמרו לי שלא אוכל להמשיך להיות מכונאי. אסיר יהודי שאל אותי 'אתה חייט?', השבתי: 'לא, אבל אשמח שתלמד אותי את המלאכה'. והוא לימד אותי".

לימוד מקצוע החייטות, התברר למפרע, הוא זה שגם הציל את חייו. "נלקחתי לתפקיד חדש במכבסת המחנה. תפקידי היה לכבס ביד את בגדי הנאצים. באחת הפעמים הברשתי את שרוול החולצה בחוזקה עד שהצווארון נתלש ממקומו. האסירים אמרו לי שאי אפשר להחזיר לגסטאפו חולצה כזאת. 'זה יהיה חמור מאוד, אתה חייב לתפור את זה', הזהירו. כשקצין הגסטאפו הבחין בחולצה הקרועה, פניו התעוותו בזעם. הוא התנפל עליי וחבט בי עד זוב דם, תוך שהוא משליך לעברי את החולצה הקרועה בזלזול. לאחר שהתאוששתי, הבזיק במוחי רעיון. שאלתי את האסיר שלימד אותי להיות חייט איך תופרים את זה מחדש. הוא לימד אותי את המלאכה. מאז התחלתי ללבוש את החולצה מתחת למדי הפסים. זה היה דבר מטורף שאף אסיר אחר לא עשה, אבל עשיתי את זה בכל זאת. החיילים ראו אותי וחשבו שקיבלתי את החולצה במתנה מהגסטאפו, ולכן כנראה שאני בן אדם חשוב. כתוצאה מכך התייחסו אליי בזהירות יותר מאשר לאחרים. המהלך כל כך הצליח, עד שקרעתי עוד שתי חולצות והייתי מחליף ביניהן. החולצות הללו עזרו לי בצעדת המוות, זה אחד מהדברים שעזרו לי לשרוד. מאז למדתי שבגדים הם כוח, ושהם לא רק עושים את האדם אלא גם עשויים להציל את חייו", אומר גרינפילד.

אחד הזיכרונות הקשים שחרותים אצל גרינפילד מאותה תקופה, התרחש בעת שנשלח עם אסירים נוספים לווימאר כדי לתקן נזקי הפצצות של בעלות הברית. "האסירים עצרו בבית ראש העיר וגם אני ביניהם. סקרתי את מרתף הבית ולתדהמתי גיליתי בין ההריסות שהיו בבית כלוב עם שתי ארנבות ולצידן קלחי גזר ועלי חסה כמושים. הסתערתי על האוכל כמוצא שלל רב, הרעב הכריע אותי. באותו רגע צצה אשת ראש העיר כשעיניה רושפות זעם והיא צווחת 'נבל שכמותך! איך העזת לגנוב את האוכל של הארנבות שלי!'. תוך שניות ספורות הגיע קצין אס אס, השכיב אותי על הרצפה והחל לחבוט בגבי ללא הרף. מאותו רגע המחזה לא מש מזיכרוני. זעם נוראי הציף אותי, הרגשתי שתיאבון הנקמה בער בי יותר מתמיד. הבטחתי לעצמי שמיד עם תום המלחמה אחזור לשם כדי להרוג את אשתו של ראש העיר".

הפצצות בעלות הברית התקדמו, והמלחמה התקרבה לסיומה. דווקא הימים האחרונים היו מסוכנים יותר לאסירים היהודים. "יומיים לפני השחרור הגרמנים איימו עלינו שישרפו את כל המחנה, כולנו היינו בסכנת מוות מיידית. בזכות האמריקאים שהקדימו ביומיים השתחררנו. הגנרל אייזנהאואר, המפקד העליון של צבא הפלישה, בא למחנה לפגוש אותנו. הוא לחץ לנו ידיים. התקרבתי אליו, לחצתי את ידו, בכיתי והודיתי לו נרגשות: 'אתה הצלת את חיי'. זה היום הכי שמח בחיים שלי", גרינפילד מתאר בהתרגשות.

גרינפילד חזר למולדתו צ'כוסלובקיה, שם שירת כחייל עד תום המלחמה. אולם הוא לא שכח את שהבטיח לעצמו באותו אירוע אכזרי בבית ראש העיר בווימאר. עם שחרורו מהצבא החליט שהגיעה שעת הכושר לקיים את הבטחתו. הוא חזר לווימאר מצויד בכלי נשק וחמוש בתת מקלע ואיתו שני נערים נוספים. לאחר שאיתרו את הבית, נכנסו פנימה ומצאו את אשת ראש העיר כשהיא אוחזת תינוק בזרועותיה. הנשק כוון לראשה והיא הייתה אחוזת אימה. כל שנותר לגרינפילד הוא ללחוץ על ההדק.

"באותו רגע נאלמתי דום", הוא מספר, "לא הייתי מסוגל ללחוץ על ההדק, מתוך הבנה ברורה שאלה לא הערכים שעליהם חונכתי. בבית חינכו אותי שמקדשים חיים, לא קוטלים חיים. לא רציתי להידמות למנגלה ימ"ש, שהרג נשים אוחזות תינוקות בזרועותיהן".

לחזור בידיים ריקות לא בא בחשבון מבחינתו, לכן בחר לבצע את נקמתו באמצעות שוד המרצדס השחורה והנוצצת של ראש העיר. לימים חווה את סגירת המעגל האישי שלו, כאשר נודע לו שראש העיר ואשתו שמו קץ לחייהם.

רצונו לדעת מה עלה בגורלו של אביו היה עז. הוא החל בחיפושים ממושכים אחריו, אך חיפושיו נקטעו בעת שהגיע לבודפשט. "מכר ששהה יחד עם אבי במחנה בישר שאין לי למה לצפות, שאבי נרצח במחנה בוכנוולד בעת שפיקח על פרויקט בנייה של גשר, מכיוון שלא הצליח לעמוד במועד שהוקצב לו. כשפנה לשוחח עם כמה מהאסירים הוא נורה בגבו על ידי הגרמנים. כל זאת שבוע בדיוק לפני השחרור, באותו מחנה. אכזבתי הייתה גדולה שבעתיים", הוא אומר בכאב.

מנער שליחויות למנהל בכיר

גרינפילד נאלץ לסלול מעתה לבדו את מסלול חייו החדשים. לאחר מסע ארוך רווי תלאות שקל לעלות לישראל, אך מכתב שקיבל מדודו מצד אמו בניו יורק הפך את ההחלטה. "הוא שלח מכתב בו הוא מזמין אותי לבוא לארצות הברית. בחרתי להיענות להזמנה".

את צעדיו הראשונים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות עשה בעזרת המקצוע שרכש במחנות. "התקבלתי לעבודה ב‑GGG - מה שנחשב בזמנו למותג החייטות הכי פופולרי באמריקה. כשהגעתי לכאן היו 536 חייטים בבית החרושת, היינו מכינים 3,000 חליפות בעבודת יד. למדתי את מלאכת החייטות על כל היבטיה. התחלתי לגמרי מלמטה: מנער שליחויות פשוט לשוליית חייטים, אחר כך לעוזר מפקח, משם למפקח, מבקר איכות ראשי, ולבסוף למנהל בכיר בחברה".

גרינפילד עלה בסולם הדרגות בין השאר בזכות האמביציה האדירה שלו להצליח, ושאיפתו להגיע לשלמות ולא להתפשר על הטוב ביותר. בהדרגה הוא קנה לו מוניטין כאחד מהטובים בחייטי העולם, ובכירי הצמרת הפוליטית החלו נוהרים אליו. לאחר 30 שנות עבודה במפעל, רכש אותו גרינפילד והפך לבעלים. הוא שינה את המותג כך שייקרא על שמו Martin Greenfield. "התחלתי עם שישה אנשים, כיום יש לנו 120 עובדים".

המותג של גרינפילד זכה להצלחה מסחררת, ומשם הדרך הייתה קצרה אל המלתחות של בכירים מהשורה הראשונה. בין לקוחותיו של גרינפילד, כאמור, היו הנשיאים לשעבר דווייט אייזנהאואר, ג'רלד פורד, ביל קלינטון, ג'ורג' בוש וברק אובמה. לנשיא פורד הוא תפר בין השאר אפודה חסינת כדורים. יחסיו עם הנשיא קלינטון היו קרובים יחסית, והוא היה הנשיא הראשון שהביא את גרינפילד אל תוך הבית הלבן. "הפעם הראשונה שהייתי בבית הלבן", נזכר גרינפילד בהתרגשות, "הייתה בתקופת הנשיא קלינטון. הייתי בחדר השינה שלו".

קלינטון פתח את מלתחתו האישית לעיני החייט הנכנס, שהיה המום ממה שנגלה לעיניו בארון הבגדים הנשיאותי. "כשפתחתי את ארונו של הנשיא קלינטון נדהמתי למראה עיניי", משחזר גרינפילד, "כל מה שהיה שם זה כמה חליפות קצרות מעור וכמה חליפות ספורט. הבגדים שראיתי היו פשוט עלובים, בייחוד לנשיא המעצמה החזקה בעולם. כשהנשיא נכנס לחדר ושאל את דעתי על בגדיו, התאפקתי שלא לפרוץ בצחוק. הבטחתי לקחת את ענייני הביגוד שלו כפרויקט אישי, וכמובן ליצור בגדים שמשדרים מראה נשיאותי". תפקידו של גרינפילד כחייט נשיאותי לא הסתכם רק בלקיחת מידותיו של קלינטון. הוא גם היה מפקסס לנשיא הדרכות כיצד לקשור עניבה בצורה מכובדת ואיך ללבוש חליפת טוקסידו.

בזכות היחסים החמים הרשה לעצמו גרינפילד לשלוח מדי פעם פקסים אל הנשיא קלינטון, ובהם עצות או דברים שהעיקו עליו. לדבריו, קלינטון אף נשמע לחלק מעצותיו.

הנשיא הבא שהגיע אליו היה ברק אובמה. מי ששידך אותו אל הנשיא היה איקרם גולדמן, שהיה המלביש של מישל אובמה, הגברת הראשונה. "הוא הצהיר באוזניה כי אני החייט הטוב ביותר לבעלה". תפירת החליפות לאובמה נתקלה בשלב ראשון בבקשה שגרינפילד לא יכול היה לקבל: "כאשר פנו אליי לתפור את חליפתו של הנשיא אובמה, נתבקשתי על ידי הבית הלבן להעתיק ממנו את מידות החליפה מהחליפה שבה עשה שימוש עד שהתמנה לנשיא. אני התעקשתי שאני לא מעתיק שום חליפה, אם כבר – מעתיקים את החליפות של מרטין גרינפילד. למחרת הזמין אותי אובמה יחד עם בניי לבית הלבן כדי שניקח את מידות החליפה שלו".

תחילה הוא תפר לאובמה חליפה מרהיבה בצבעי הלאום האמריקני – כחול, אדום ולבן. אובמה יצא מגדרו כשראה את המוצר המוגמר, והזמין מיד עוד ארבע חליפות כאלו. גרינפילד גם הכריע בוויכוח פנים-משפחתי בענייני אופנה, כאשר אובמה האב אהב מכנסיים עם קפלים בעוד בנותיו טענו שהקפלים לאורך המכנסיים מזקינים אותו. "ציידתי אותו במכנסיים אופנתיים בלי קפלים", מספר גרינפילד, ונותן את הערכתו המקצועית לפיה "אובמה הוא הנשיא שהחליפות יושבות עליו הכי טוב מכל הנשיאים שהיו לנו עד היום".

גם מנהיגים ישראלים נמנים על לובשי החליפות של גרינפילד, בהם ראש הממשלה בנימין נתניהו והנשיא לשעבר שמעון פרס. הקשר שלו עם הנשיא הנוכחי טראמפ החל עוד בטרם נבחר לתפקיד. הוא תפר לו חליפות בעבר, ובכלי התקשורת האמריקניים פורסם כי גרינפילד הזמין את טראמפ למפעל כדי להצטייד בחליפה נוספת, הפעם כנשיא.

כשידוען פונה אליך ומבקש לתפור לו חליפה, איך מתחיל תהליך העבודה?

"אנחנו לומדים את אורחות חייהם, וקוראים להם לפגישה כדי למדוד אותם. בנוסף לכך, הלקוח מקבל הדרכה מקיפה על סגנון הלבוש המתאים לו, על הגוונים והעיצובים שיעצימו את הרושם החיצוני שלו".

מה סוד ההצלחה שלכם?

"אכפת לנו מהאדם, אכפת לנו מהעבודה, ואנחנו משתדלים לעשות את זה מהר ובזול. כאן הכול אותנטי, אנחנו עדיין דבקים בצורה הפשוטה והישנה, שזה פחות במכונות ויותר בעבודה ידנית. למעשה אנחנו המפעל הגדול היחיד בארצות הברית שמכין חליפות בעבודת יד".

עם כל ההצלחה, גרינפילד לא שוכח את זהותו היהודית. הוא יהודי מאמין בכל ליבו, שמדבר על יד ההשגחה שליוותה אותו כל חייו: "הקב"ה הוא חלק בלתי נפרד מחיי. הוא איתי בכל צעד ושעל. תמיד האמנתי שהוא עזר לי וכל דבר טוב שקרה לי - קרה בזכותו. גם היום, בהצלחה המטאורית שלי, אני מאמין שהכול ממנו ללא שום ספק". גרינפילד מרגיש גם קשר עמוק לישראל, ואף ביקר בה מספר פעמים. את בת המצווה לנכדותיו חגג בכותל המערבי.

בהקשר זה יש לו גם מה לומר לאחיו היהודים בארצות הברית: "באמריקה שוכחים הרבה את הזהות היהודית. חשוב מאוד לזכור שאנחנו יהודים גאים עם תורה ומצוות, מתוך גאווה יהודית עילאית. ככל שנהיה יהודים יותר גאים ודבקים במסורת אבותינו, אני בטוח שגם הגויים יכירו בכך ויכבדו את זה".

[email protected]