שיח זכויות לעומת שיח מהויות

שיח הזכויות אינו זר ליהדות, שהייתה הראשונה לעגן את זכויות האדם בכלל וזכויות האישה בפרט.

שפרה מישלוב , ט' בשבט תשע"ח

ד"ר שפרה מישלוב
ד"ר שפרה מישלוב
צילום: עופר עמרם

שאלת מעמדן של נשים בחברה הישראלית עולה שוב ושוב מדי כמה זמן, בגלים שעולים ויורדים בהתאם לסוגיה שעל הפרק. פעם מדובר על גיוס נשים למקצועות קרביים בצה"ל, פעם מתעוררת שאלת שירת נשים, שילובן בהנהגה ועוד.

השיח השגור בשאלה זו מדבר על זכותן של נשים לשוויון, כחלק ממכלול של זכויות אדם שמדינה ליברלית אמורה לקדם לטובת אזרחיה. דובריה הראשיים של אסכולה זו מפנים את מבטם אל עבר מייצגי התורה והיהדות ומבקשים להעניק להם חינוך מחדש, אשר יקנה להם את ערכי הליברליות המערבית, שאותם הם חסרים לדעתם.

אלא שהיהדות הייתה הראשונה לעגן את זכויות האדם בכלל, וזכויות האישה בפרט, בבסיס ערכיה וחוקיה. היחס אל האישה בתיאור בריאתה בפרקים הראשונים של ספר בראשית הוא יחס מעצים ומכבד. היא הצלע-הצד האנושי המשלים, היא אם כל חי, ומתוך הערכת אישיותה, כוחה והשפעתה על כלל האנושות נמדדות גם נפילותיה. בתקופות שבהן נשים ברחבי העולם נתפסו כסרח עודף וכלי תשמיש, היוו נשות מופת ביהדות דגם לנשיות משפיעה בדרכה, בצניעותה ובחוכמתה. שרה, רבקה, רחל, לאה, יוכבד, מרים, דבורה, חנה, בת שבע ועוד ועוד, היו נשים משכמן ומעלה אשר משכו בחוטים במקומות הנכונים. להן ניתנה נבואה, חוכמה ובינה, והן השתמשו בתכונות אלה לבניית משפחתן ועמן לדורי דורות, ולא כקרדום לחפור בו להוכיח את כוחן ומעלתן.

מכיוון שנקודת המוצא במקורותינו היא "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם", הרי שחכמי הדורות עמלו לאפשר לכל איש ואישה בישראל להיות באמת מרכז העולם, מבחינה זו שכישרונותיהם ויכולותיהם הייחודיים יקרים מאוד בעיני הבורא, והם אלה שבאמצעותם הם יכולים ומצווים לממש את רצונו-רצונם. לצורך כך השתמשו חכמים בכוחם הפרשני ובסמכות שניתנה להם בתורה. כך נפתחו בדורות האחרונים האפשרויות בפני נשים ללמוד תורה בהיקפים גדולים, כך ניתנה לנשים זכות הבחירה וההיבחרות לתפקידים ציבוריים, וכך נשקל שוב ושוב ביסודיות ובאחריות האופן המדויק ביותר לקידום העם והאנושות לקרבת ה' – ברובד הפרטי והציבורי, ובכלל זה התפקידים והאפיונים הייחודיים לנשים.

כך ששיח הזכויות אינו זר ליהדות, ולא כאן טמונה הבעיה. הקושי, להבנתי (בהתבסס על דברים ששמעתי מהרב אורי שרקי שליט"א), טמון בערבוב בין זכויות למהויות. השאיפה להעניק לכל פרט ופרט בחברה את הזכויות שיאפשרו לו קיום מפואר וממלא היא חשובה וצודקת, ויש תקופות שבהן הכוחנות והנחרצות של תנועות זכויות האדם קידמו בעולם הרחב הישגים שאין לבטלם. אבל בחוזקה ובטוטליות של שאיפה זו מצויה גם חולשתה. מי שמבקש לבנות את עצמו בעיקר מתוך הסתכלות על מה שיש לאחר, ותובע לקבל לעצמו את אותם הדברים, עלול להביא לטשטוש מהותו העצמית.

כפי שאומרת הגמרא בתחילתו של המאמר שהובא קודם לכן ("לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם"): "מלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו" (סנהדרין לז, א).

לימוד הדדי

לפני שמנסים אנו למצוא את הדמיון בין המינים, צריך כל אחד לבחון מהו החותם האישי שלו, שאותו הוא ישאיר כאן בעולם אחרי לכתו. כך לימדנו הרב קוק: "שמירה צריך כל אחד להיות מוגדר בעולמו, ואם יהין להציץ בעולם שאינו שלו, ידע להיות נשמר ברוחו, רק להציץ, ולא להשתרש ולהשתקע שם, כי יוכל להיות מעקר עצמו מעולמו, והעולם הזר לא יקלטנו, לרגע הרי הוא מתקבל בתוכו בתור אורח, ואם יקבע בתוכו את דירתו ימצא עצמו יושב אל עקרבים, במעוף צרה ואפלה מנודח" (שמונה קבצים, קובץ ה, קנב).

אין כל פסול בכך שאיש ואישה ילמדו זה מזה תכונות נפש ודרכי צעידה בזה העולם, בייחוד מאחר שהם נבראו משורש אחד, וכל אחד מהם נושא איזון שונה ועדין של תכונות דומות. לא רק שאין פסול בכך, אלא שזו מטרת העל של הנישואין – איחוד בני הזוג לאדם שלם המכיל בתוכו את מגוון הצדדים. הבעיה מתחילה ברגע שכל אחד מהם מבקש להפוך להיות זולתו, תוך הכחשת מהותו שלו. נשים שמזהות בתוכן תכונה שנחשבת גברית, חשוב שיקשיבו לקול הזה ויבדקו האם וכיצד נכון להן לפתח תכונה זו לטובה, אולם זאת לא על חשבון רמיסת צדדים אחרים עיקריים שיש בתוכן, ואשר מהם הן עשויות להיבנות פי כמה וכמה. אם חלילה תזנחנה צדדים אלה, הן עלולות לגלות ברבות הימים שגם בזה וגם בזה לא אוחזות ידיהן. חשוב לשים לב היטב לכך שהדרישה כי נשים תקבלנה נתח דומה לגברים בשליטה על משאבים כלכליים, רוחניים ופיזיים לא תטשטש את מהותן ותפקידן.

כך מגדיר הרי"ד סולוביצ'יק במאמריו הנפלאים את מהותם השונה של איש ואישה על רקע סיפור בריאת האדם: "ברור שההבדל שבין האיש לאישה, בין אדם הראשון לחוה, בא לידי ביטוי בולט לא רק בהבחנה הביולוגית-פיזיולוגית שבין שני המינים, אלא גם באישיות השונה של כל אחד מהם. התורה מדברת לא רק על שני מינים אלא גם על אישיות המיוחדת לכל אחד מהם. מהותו הרוחנית של הגבר שונה מזו של האישה" (אדם וביתו, עמ' 144). בהמשך הוא מביא את החוויה השונה של האימהות והאבהות כדוגמה להבדל מהותי בין המינים.

המחשה לנקודה זו אפשר למצוא בדמותה של מרים, המלווה את הפרשיות שבהן אנו עוסקים בשבתות אלה. הנביא בהתייחסו ליציאת מצרים מונה את מרים יחד עם אחיה כמי שהנהיגה את היציאה: "כי העלתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים" (מיכה ו, ד). למרות זאת, מרים לא נזכרת בשמה בסיפור היציאה, וגם לאחר מכן אנחנו כמעט לא שומעים עליה. הנהגתה היא נסתרת ופנימית. גם כאשר היא מצילה את משה מגזירת פרעה, היא לא עומדת במרכז העניינים: "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה ייעשה לו" (שמות ב, ד), וכשמגיע הרגע המתאים היא מתערבת ומציעה לבתיה את אמה כמינקת למשה. המדרש (ירושלמי סוטה ח, א) מביא על המילים "ותתצב אחותו" את הפסוק: "אמור לחוכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא" (משלי ז, ד), פסוק המשקף תכונות דומיננטיות בנשים – חוכמה ובינה: "בינה יתרה ניתנה באישה" (נידה מה, ב), "וכל אישה חכמת לב" (שמות לה, כה).

מהי "חוכמת לב"? מבאר הרב קוק: "זוהי החוכמה הפנימית פנימית, שמתוך עומקה רומה וגודלה היא נושאת את הלב כולו, את כל החיים וכל החושים, את כל תכונת המעשים וכל קצביהם" (עין איה, שבת יא, כב).

חוכמתן ובינתן של נשים הן עמוקות, פנימיות, נסתרות. יש להן את היכולת למבט עמוק ומקיף כאחד, הנוגע בעצם החיים על כל ביטוייהם – בחושים, בפעולות, במקצבים. יש לתכונות אלה ביטוי בשלל היבטים של החיים, החל מהיכולת הנשית לעסוק בכמה דברים בו זמנית וכלה באינטואיציה חדה.

לא בכדי, כתנועת מטוטלת למגמה השלטת שביקשה לטשטש את ההבדל בין המינים ואשר גרמה נזקים לא מעטים למבנה המשפחה ולרווחתן הנפשית של נשים, קמות היום ברחבי העולם קבוצות רבות של העצמת נשים כנשים. קבוצות אשר מנסות לברר מהי נשיות, וכיצד אפשר לטפח אותה ולצמוח בתוכה. ככל תנועת מטוטלת, גם כאן עלולים להיווצר עיוותים, תהיות וטעויות בדרך. אנו איננו מנותקים ממגמות אלה. אנו חלק מהמתרחש סביבנו, חווים את הסערה ומיטלטלים בטלטלותיה. אין ספק כי כל אלה משפיעים עלינו ומעצבים את בחירותינו האישיות, המשפחתיות והמקצועיות. אבל מה חשוב וחיוני בתוך כל זה לשאת עיניים למקורות חיינו, ומהם לשאוב את התשובות הפנימיות, ואת ההכוונה המדויקת ביותר לנו.

ד"ר שפרה מישלוב היא מנהלת הקליניקה למשפט עברי באוניברסיטת בר-אילן