הרשתות החברתיות סוערות מאז הבוקר סביב הקלטות יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין והדברים שנשמע אומר בהן, הן על ראש הממשלה (“התנהלות בעייתית") והן על חבריו לסיעת הליכוד (“יש סיעה שאני מאוד הייתי שמח שמחציתה תלך לבית").

אין ספק, מבחינה פוליטית מדובר בסיפור חזק מאד, מאחר שעד היום חוסר הנחת של יו"ר הכנסת ממה שקורה במפלגתו היה בעיקר עניין של שמועות. הנה, לראשונה נחשף "האקדח המעשן", והשמועות הופכות לעובדות בקולו המקורי של אדלשטיין.

אבל הסיפור הפוליטי הוא רק חלק מהסיפור במקרה הזה. החלק השני של הסיפור הוא תקשורתי, ובו באות לידי ביטוי, למרבה הצער, דווקא הפנים המכוערות יותר של המקצוע שלנו. כן, גם אני השתתפתי במפגש ממנו "דלפו" דקות ההקלטה הספורות שפורסמו הבוקר. לא, בשום פנים ואופן לא אהיה מוכן להתייחס למילה ממה שנאמר בין כותלי אותו החדר. למה? משום שמילה שלי היא מילה.

למערכת היחסים בין עיתונאים ובין מקורות מידע יש שורה של כללים, חלקם אולי כתובים איפה שהוא, אבל מרביתם לא כתובים בשום מקום. אולם, העובדה שהם אינם כתובים לא הופכת אותם לבלתי חשובים. החוק הראשון של מערכת היחסים הזו הוא "מילה זו מילה". שיחה שנערכת בין 2 אנשים, וגם בין 20 אנשים, שהוגדרה כ"סגורה", "לא לציטוט", "אוף רקורד" וכל ביטוי אחר ממשפחת הביטויים הללו, לא מתפרסמת. חד וחלק.

אפשר לעשות בה שימוש בדברי פרשנות, טוב ורצוי להפנים אותה לתוך "מאגר הידע" שנמצא בראשו של העיתונאי, אבל הדברים הנאמרים חייבים להישאר "בתוך החדר", הפיזי או המטאפורי.

השיחה בה השתתף יו"ר הכנסת ובמהלכה הוקלט, הייתה מה שמכונה בעגה העיתונאית "מפגש סגור". השתתפו בה בעיקר אנשי תקשורת שיו"ר הכנסת נתן בהם את אמונו. האמון הזה, בין מקורות מסוגים שונים ובין העיתונאים, הוא "מצרך" יקר מפז. בלעדיו מלאכת הפרשנות העיתונאית לא תוכל להתרחש. בלעדיו איש לא ייתן לעיתונאי טיפ שיביא אותו לסקופ הבא, כי לעולם הוא לא יוכל להרגיש בטוח שדבריו לא יצוטטו בשמו ויסבו לו נזק רב.

הנזק שגרמה ההדלפה ליו"ר הכנסת אדלשטיין הוא גדול, אבל אני מעריך שאדלשטיין, פוליטיקאי ותיק ומשופשף, יצליח בסופו של דבר להתגבר עליו. אולם, הנזק שנגרם בהדלפה הזו למקצוע העיתונות בישראל הוא נזק בל ישוער. קשה להבין כיצד אנשי תקשורת, בלי לחשוב פעמיים, כורתים את הענף שעליו המקצוע כולו יושב.

שבירת יחסי האמון הזו תפגע בראש ובראשונה בעיתונאים, כי איש לא יאמר להם עוד את האמת. כל שיחה, אפילו בין 2 אנשים, תתנהל תחת המחשבה שהדברים עלולים להתפרסם, ומידע יקר ערך פשוט לא יגיע אלינו. הנזק הנוכחי, כאמור, כבר נעשה. כעת מוטלת על כולנו החובה לא להחמיר אותו.