צבי יחזקאלי
צבי יחזקאליצילום: Yaakov Naumi/Flash90

אנחנו חיים בתקופה שכל מה שהכרנו סביבנו משתנה. זו לא אותה שכונה ואלה לא אותם אנשים שאותם למדנו, שאיתם יצרנו קשר ושידענו ללמד אחרים על אודותם.

בשביל להכיר את השכונה החדשה צריך לצאת החוצה ולהסתובב בשטח. להכיר את האנשים החדשים.
כל מסע כזה, בעיקר בנקודת הזמן הדרמטית הזו שהכל מתהפך ומגיע מלמטה, מהרחוב, חיוני יותר מכל תואר באוניברסיטה, פרשנות מהכורסא שלנו או חברות במכון מחקר.

צבי יחזקאלי עושה את זה כבר כמה שנים טובות. עבודת שטח אמיתית. את הרעיון של ג׳יהדיסטים באירופה, מאיפה הם צומחים, היכן הם נלחמים ולאן הם חוזרים, הוא הביא ממקור ראשון. הוא לא הסתפק בידיעה המטושטשת שתופעה כזו מתרחשת אלא יצא להכיר אותם, לחיות איתם ולהביא לנו סיפור שלא נקבל מאף אחד אחר.

ישנם אנשים בברנז'ה שצבי יחזקאלי לא בא להם בטוב. זו זכותם. כמובן שאפשר כמובן להתווכח על צורת הגשה, נימה אישית או סגנון. אבל אני חושב שכמעט לכל עיתונאי יש את הנימה האישית שלו.

אני פחות מבין את אלה שמדברים על כך שהוא טעון באיסלמופוביה. ישנם היום מוסלמים בעולם שבאמת רוצים להשמיד אנשים אחרים, שאגב, רובם הגדול הם מוסלמים בעצמם שלא מתאימים לצורת האיסלם שאותם ג'יהדיסטים מאמינים בה.

כשאני עובד בסוריה ועירק, מי שמסייעים לי להסתובב שם זה חברים מוסלמים, נשים וגברים מוסלמים שהפכו להיות האנשים שאני הכי סומך עליהם בחיי. הם לוקחים סיכון גדול כדי שאני אספר את הסיפור של דאע"ש ודומיהם כי אותם ג'יהדיסטים רוצים במותם ובהכחדת הקהילות שלהם. אני חושב שדי ברור שאותם מוסלמים ומוסלמיות שעוזרים לי אינם איסלמופובים.

בסדרות שלו צבי יחזקאלי עוזר גם לי להכיר מקומות ואנשים שפחות הכרתי. הוא עושה את זה בסגנון שלו, ששונה מהסגנון שלי, ויש לו דעות ששונות מהדעות שלי. על סגנון ודעות אפשר להתווכח. אי אפשר להתווכח על עבודת שטח שהופכת יותר ויותר נדירה בימינו.