בשבע מהדורה דיגיטלית

פני הארץ הם פניך

כאשר מדובר בפרהסיה של מדינה שהיא ראשית צמיחת גאולתנו, זכות וחובה בידינו לעמוד על המשמר

ד"ר חנה קטן , ט"ז בשבט תשע"ח

כאשר מדובר בפרהסיה של מדינתנו, זכות וחובה בידינו לעמוד על משמרת השבת.
כאשר מדובר בפרהסיה של מדינתנו, זכות וחובה בידינו לעמוד על משמרת השבת.
איור: עדי דוד

שנות ילדותי נשאו חלומות על העלייה הנכספת לארץ ישראל. עוד בשלב הזחילה החדירו בי הוריי את הערגה הזאת, ואת תחושת הארעיות בארץ הניכר.

רק בגיל 15 עליתי סוף סוף יחד עם הוריי ואחיי על המטוס שעל כנפיו הביא את בשורת הגעתנו הביתה. כולנו השתטחנו על המרצפות החמות שבכניסה לנמל התעופה לוד, שמונה ילדים צוהלים בשמחה ושני הורים מרוגשים לא פחות. בלב הולם התכופפנו והשתטחנו מגדול ועד קטן על אדמת הקודש הנחשקת, הצמדנו את פנינו לאבניה ונשקנו לה נשיקה ארוכה.

אבי היה מאוהב בארץ הקודש והביט בה בעין טובה, אך זכורה לי חוויה אחת ששברה את ליבו. היה זה בראשית שנות השבעים, ביום חמסין של קיץ בטיול ברחובות נהריה, ואנחנו מחפשים מסעדה כשרה, אך פוגשים שוב ושוב את מבטו התמה של בעל המסעדה שמניד בשלילה לבקשת תעודת הכשרות. אבי התקשה להאמין למשמע אוזניו. מדינת ישראל - יפה את ואין בך מום, הלוא כן? אז איך זה ייתכן?

אולם עם כל זה, הפרהסיה הישראלית בסך הכול עוטה לבוש יהודי. הכשרות נוכחת, חגי ישראל נוכחים, יש אפילו חופש בחול המועד בחלק גדול ממקומות העבודה, ויש את שבת המלכה. שבת - מה נעמת ומה יפית. אז למה מתעמעם קולך בפרהסיה הישראלית? אני פגשתי את השבת הישראלית בתדהמה במסיבות סלוניות שנשקפו מגגות הפנטהאוזים השכנים לביתנו. זה היה שוֹק תרבותי בשבילנו. בשעות הבוקר המוקדמות פגשנו בדרכנו לתפילה את ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין עם אשתו לאה בבגדים לבנים בוהקים בדרכם למגרש הטניס השכונתי העמוס לעייפה, כמו גם הבריכה הענקית שבשכנותנו. לא לזה ציפינו בארץ הקודש.

כשגרנו בשעלבים כזוג צעיר, שבת הייתה שבת, וכשהחל לפעול כביש מספר אחת, ומהיישוב נצפו בכל שבת רכבים רבים בדרכם לירושלים וממנה, הילדים היו בטוחים שכולם מסיעים יולדות לבתי החולים, ורחב לבבם שהמצב הדמוגרפי שלנו רק הולך ומשתפר.

האמת היא שאני לא סגורה על העמדה שלי לגבי חוק המרכולים. אני נקרעת בין שתי קצות החבל הדק הזה. יש בי קול שדורש לגנאי - אל תהפכו את השבת למגרש איגרוף, ויש בי קול שדורש לשבח - חשוב להנכיח את השבת בממלכתיות הראויה לה, גם אם החוק הוא אנמי וגם מכעיס את אחינו שעדיין אינם יודעים שבת אמיתית מהי. מה שברור לי הוא שכאשר מדובר בפרהסיה של מדינה שהיא ראשית צמיחת גאולתנו, זכות וחובה בידינו לעמוד על משמרת השבת. החרדים לא זועקים געוואלד בגלל פגיעה בשבת שלהם. הם נלחמים את המלחמה של כולנו, על רשות הרבים של כולנו. כך לגבי המטבח הציבורי והכשרות, נישואין לפי דת משה וישראל - כל זה הוא אינטרס לאומי, ולא אינטרס פרטי של חוג מתבדל שדואג רק לעצמו. ההפך הוא הנכון - בנושאים הכלליים הציבור החרדי מתנהל בצורה הכי ממלכתית שאפשר.

אם כן, המה ברור לי, השאלה היא רק האיך. אנחנו רוצים לקרב את אחינו לריבונו של עולם, ואם אנחנו מתנהגים כנציגיו עלי אדמות, אנחנו חוגרים חגור עמוס באחריות כבדה להנעים את המצוות בעיני אלו שאינם שומרים אותן עדיין ולהאיר להם פנים עד כמה שאפשר. כי עמך ישראל אולי אוהב את המסורת ואת הדת, אבל ממש ממש לא אוהב את הדתיים. וזה אומר דרשני.

חוברת לנשים משמאל

ומה עם החפצת נשים? עד כמה אנחנו עוסקים בסוגיה הזאת? הגיעה לידי הצעת חוק על איסור ביזוי נשים בפרסומות, ביוזמת ח"כים ממרצ. לפי ההצעה "לא יציג אמצעי תקשורת פרסומת המבזה או משפילה אישה, לרבות פרסומת המציגה גוף של אישה, או חלקים ממנו, כאובייקט, ללא קשר למוצר המפורסם. השר, באישור הוועדה המשותפת לוועדת הכלכלה ולוועדה לקידום מעמד האישה של הכנסת, יקבע בתקנות אמות מידה לפרסומת מבזה או משפילה".

זכור לי יום סגרירי שבו הייתי בדרכי לוועדה למעמד האישה בכנסת בראשות ח"כ לשעבר יעל דיין. הגעתי באיחור, כי הבידוק הביטחוני נמשך יותר משעה. נכנסתי לאולם הוועדה, ועשרות זוגות עיניים הזדקרו בשאלה: מי זאת? התג שעטר את תיקי סיפר את הסיפור שלי: ד"ר חנה קטן, נציגת נשות אמונה בוועדה לקידום מעמד האישה. הדיון נסוב, בין השאר, סביב שלטי החוצות והחפצת הנשים במדיה. מתאים לי כמו כפפה ליד, וזה כלל לא קשור לכיסוי הראש שלי, זה קשור לכבוד שאני רוחשת לעצמי, ולנשיות בכלל. כשקיבלתי את רשות הדיבור שאלתי למה על פרסומת לאבקת כביסה צריכה להתנוסס חצאית קצרה? ולמה בדפי פליירים, ובעטיפות של הגלולות שאנחנו הרופאים מחלקים, מככבים חיוכים של נערות חשופות. האם זה אמור לשכנע אישה ליטול את הכדור? ואולי להפך, ההחפצה הזאת אמורה לבייש אותה. זה אמור להוריד את המכירות. אצלי למשל פרסומים כאלה לא נכנסים למרפאה, וגם לא שקיות עם תמונות של דוגמניות צעירות שמלופפות סביב הלוגו של התרופה.

גמרתי את דבריי, ושמתי לב להפתעתי הגדולה שרבות מהנוכחות מהנהנות בחיוב. אני חוברת לנשים משמאל באחוות אחיות. ובעצם, למה לא? זה כל כך הגיוני. הרי אנחנו לוחמות יחד על כבודה של האישה.

כך לגבי העבודה העברית. אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה. העלייה שלנו הצטיינה בצבעי כחול-לבן. זאת הייתה עלייה בלי זכויות. אבי ביקש שלא לעמעם את יקרת הזכות לעלות ארצה על ידי קבלת בונוסים כלכליים, למרות שהיינו משפחה של עשר נפשות. אבי גם הקפיד מאוד על עבודה עברית, כביטוי לאהבת ישראל ואחדותו. והנה מתקיים מאבק ציבורי על עצם הזכות לתת עדיפות לעבודה עברית. כך שמדי בוקר אני מתעוררת ותמיהה אחת בליבי: איזו פרה קדושה עומדת להישחט היום.

האיש מחנך את ילדינו ואת תלמידיו לפעול ולחשוב בראש גדול. לא להיות אנשים קטנים ופרטיים ומצומצמים, להיות כלל-ישראליים, אכפתיים גם לגבי מהות הפרהסיה. אני אומנם לא תלמידתו ולא בת שלו, אבל הוא קיבל אותי בעסקת חבילה עם הראש הענק שלי, ותוהה כבר זמן רב על הפלא הרפואי שבו ראשי הצליח לעבור את תעלת הלידה. וכך פועלים בראש גדול, לשם שמיים, כשהקנקן - הפרהסיה, חשובה לנו.

לתגובות: drchana2@gmail.com