מאחורי העגיל
מאחורי העגילצילום: נתי שוחט, פלאש 90

מחנכים, מורים, מדריכים והורים רבים בציונות הדתית עוסקים בשנים האחרונות בשאלת היחס לתופעת נטישת הדת בקרב צעירים וצעירות בני המגזר.

הנתונים המדויקים לגבי היקף התופעה מצויים במחלוקת, אבל על פי הערכות ותחושות מדובר בהחלט בתופעה משמעותית שאחראים לה מספר גורמים.

על התופעה ודרכי ההתמודדות איתה שוחחנו ביומן ערוץ 7 עם הרב משה אליה, ראש מכינה קדם צבאית לשעבר, יועץ חינוכי וזוגי, המספר על מפגשים עם בני נוער רבים מבוגרי התיכונים, אותם הוא מגדיר כ'יהלומים' שיש למצוא אותם, גם אם יש מה שמסתיר את ייחודם.

"פגשתי אוכלוסיית בוגרי תיכונים, בשונה מבוגרי ישיבות תיכוניות. התופעות שפגשנו מאוד רחבות ומעניינות וההגדרות של מי דתי ומי אינו דתי, מי מחויב למסורת, ומה זה משליך על שאר תחומי חייו, הן השלכות רחבות מאוד. הדבר הזה מאוד עניין אותנו כדי להבין ביתר שאת ובמדויק מה תמונת המצב של היהלומים המיוחדים הללו שאנחנו פוגשים, מה הם חושבים על עצמם וכיצד אפשר לעזור".

על השאלה עד כמה כאשר ניגשים לבחון את הנוער יש לדעת מה המניע של התמורות בשנים האחרונות בקרב נוער הציונות הדתית, אומר הרב אליה כי הדברים משולבים ומחד חשוב מאוד לדעת את המניע ומאידך חשוב להתעלם ממנו, והוא מסביר כי "באופן בסיסי כל דבר רציני שרוצים לעשות חשוב לדעת מה הגורמים ומה המניעים שלו.

''כל מחקר רציני מחייב לדעת מה השורשים וההיסטוריה של הדברים, אבל מצד שני כל ההסתכלות שלי על בחור שמגיע אלינו בתחילת חודש אלול, האם נכון לקבע את התדמית שלנו עליו בהתאם למקום שממנו הוא בא ולא לאפשר לו לעוף למקום חדש, ואז אני לא צריך להיסטוריה שלו לקבע אותו אלא לעתיד שלו לאפשר לו למשוך אותו למקום שאליו הוא רוצה להגיע".

בגישה כזו, מסביר הרב אליה, אמנם חשוב לדעת מה המניע שמאחורי המהלכים, אך חשוב גם שלא לראות במניעים הללו תבניות שמקבעות את היחס אליו.

"אני משוחח המון עם התיכוניסטים ויכול לומר כמה מאפיינים ברורים: הבחורים הללו מגיעים עם אנרגיות וגם מי שמגיע בלי אנרגיה זו אמירה ש'אני בלי אנרגיה כי'. מה שמוכיח את זה הוא שכשמתחילים את התהליכים לפתע צצים להם רצונות, כישורים וחזון. המילים הללו אמנם לא נמצאות בשוטף של הבחורים האלה, אבל כשהלב נפתח הם רוצים ושואפים.

''חלקם התייאשו מעצמם וחלקם מהמשנה החינוכית שקיבלו ממחנכיהם אבל הרצונות לא נעלמו. הם מתחבאים. יהלומים זה דבר מוסתר והמיוחדות של הבחורים הללו היא נסתרת, ואין סיבה שנוותר עליהם".

המוטו אותו מבקש הרב אליה להטמיע בקרב מחנכים וצוותי הוראה הוא: "אל תאמינו למה שאתם רואים, אלא תראו את מה שאתם מאמינים ואתם יודעים". כשהוא פורט את הדברים הוא אומר: "אתה פוגש בחור שחזותו יכולה להתאים לכל אדם במזרח הרחוק חוץ מלבן תורה. אז מה? מה עם קליפתו זרק ותוכו אכל? המאפיין הוא לראות את הפנים ולא את החוץ. לא להישאב למה שאני רואה".

הרב אליה רואה בכל התספורות המשונות, הקרחות, העגילים והתוספות לא יותר מאשר ניסיון חיצוני להסתיר פנימיות גדולה שיש לגלות. "לא תמיד זה רצון להזדהות עם מישהו אלא לפעמים קול זעקה שאת מה שהוא נחשף אליו הוא לא רוצה, וההוכחה עד כמה הוא לא רוצה היא העגיל או הקרחת".

בהמשך הדברים מספר הרב אליה על תלמיד במכינה בה לימד שכשנשאל מתי עטה על עצמו תוספות כאלה ואחרות (עגילים וכו') השיב וסיפר שעשה זאת יום לפני הגעתו למכינה.

כשנשאל מדוע השיב בדברים שאמר בערב ההורים המסכם של שנת הלימודים טרם גיוסו לצה"ל: "אתם לא מבינים כמה מאמצים עשיתי בתחילת הדרך במכינה כדי לשכנע את הצוות מי אני, שמי שאני בחוץ זה מי שאני, אבל זה לא עזר לי, כי הצוות לא הסכים לקבל שמי אני בחוץ הוא מי שבפנים. כשראיתי שזה לא עוזר הסכמתי לצלול למה שהייתי פעם ומצאתי נקודות התאמה והרמוניה".

היום אותו בחור נשוי ובעל משפחה לתפארת, "זה שאדם עוטה עליו מסכים אני יכול לקבל את זה או לא. אני יוצא מתוך נקודת הנחה שכיוון שהאדם נעשה ישר כל ההתחשבנויות והגלגולים מגיעים או מתשובות קטנות לשאלות גדולות או מחוסר הצלחה לצלוח ולהגיע אליו פנימה. המחנכים עושים מאמצים רבים כדי להגיע פנימה ואני לא מחפש אשמים.

''אני מחפש יעדים ואופקים, אני מחפש חזון, וכשאני מציב את המשנה החינוכית הזו שבה התלמיד רואה בנו אמון, סבלנות והערכה, הדבר מאפשר לבחור להרגיש שהתוספות האלה מיותרות, וכשהתוספות יורדות נפתח הלב וניתן לברר מהי זהותו הפנימית".

באשר להתמודדותם של הורים עם התמורות שעוברות על הדור הצעיר, מציין הרב אליה כי הדברים משתנים מבית לבית, "פעמים רבות פוגשים את ההורים כשהם רואים את הדרך החדשה שילדים סיגלו לעצמם. יש הורים אדישים, יש הורים מיואשים, יש הורים כועסים ומתנתקים ויש הורים שחשים כאב לב עד כדי כאבים רפואיים בגלל האשמות עצמיות וכו'.

''כל סוג של בית צריך סוג של ליווי והכוונה. אני רק יכול לומר שהחלק של ההורים בכל העניין הוא לאפשר לתלמיד לפגוש את עצמו מחדש, להאמין בתהליך שהבחורים עוברים, וההורים שמאפשרים את זה מקבלים את הבן חזרה כפי שלא חלמו לקבל, ולא כל ההורים מאפשרים זאת".