בשבע מהדורה דיגיטלית

בגלל הרוח

יוצרים דתיים בתחומי המוזיקה, התיאטרון, הספרות והאומנות הפלסטית מספרים על הגל החדש של אומנות יהודית שלא מתחבאת וגם זוכה לתשואות

רחלי מושקוביץ , כ"ג בשבט תשע"ח

ישי ריבו
ישי ריבו
צילום: דודו חסון

טקס הדלקת המשואות, יום העצמאות התשע"ז. אינספור עיניים מרחבי הארץ והעולם צופות ברחבה החגיגית בהר הרצל. הספוט נדלק על ישי ריבו, שמתחיל לשיר את "תוכו רצוף אהבה". אולי לראשונה בתולדות הטקס הזה ציציות של אומן נעות ברוח, על רקע מילים שמספרות על אהבת ה' לעמו ועל בית המקדש.

"ארבע הדקות בהדלקת המשואות היו חלק מהנס", הוא מתפעם עדיין, "כל הדבר הזה הוא נס. במקום לבצע שיר קלאסיקה עם קאבר אני שר שיר יחסית חדש, מקורי משלי, שיר שמדבר אמונה בצורה חד משמעית, לעיני כל ישראל. זה נס. הציניים יגידו - הביאו את הדתי ואת הערבייה ואת המיעוטים שישלימו את המשבצת. אני לא הסתכלתי על זה כך, אבל גם אם זו הייתה הכוונה, זה דבר גדול. הרי לפני כמה שנים זה לא היה קורה". בעיניו של ריבו, לא רק כיכובו בטקס הסופר-ממלכתי הזה הוא נס. הקריירה המוזיקלית שלו פגשה עוד כמה ניסים בדרך, כהגדרתו: פניות מעידן רייכל, דואט עם שלמה ארצי וטקסים ממלכתיים נוספים.

סיפורו של ריבו מסמל אולי יותר מכול את התהליך שמתרחש במפה התרבותית. לפני כעשרים וחמש שנה החלו ניצנים ראשונים וזעירים של יוצרים ואומנים דתיים שהחלו ליצור תרבות יהודית. אם רוב השנים הצרכן העיקרי והיחיד היה המגזר הדתי, הרי שבשנים האחרונות התרבות הזאת פורשת כנפיים: תרבות יהודית מקורית שנוצרת על ידי יוצרים דתיים, מבוקשת ומתקבלת כיום באהדה גם בקרב הציבור הישראלי הרחב. לא קשה אומנם למצוא אומנים בעלי שם שחזרו בתשובה, כדוגמת אביתר בנאי ושולי רנד, שהקהל החילוני שמר להם אמונים. החלק המפתיע יותר הוא דווקא מה שמתרחש אצל יוצרים דתיים שצמחו כך מבית. כאלו שההלכה היא נר לרגלי יצירתם, והם מביאים את הקב"ה איתם לאור הזרקורים. הוא שחקן נוכח על הבמה, הוא והאמונה בו, ואף על פי כן הקהל גלוי הראש מקבל את היצירה הזאת באהבה, ולכל הפחות בעניין. אם הפלייליסט של גלגלצ הוא מדד לאוזן הישראלית, הרי שהמגמה היהודית מהדהדת היטב גם מעל גלי האתר בתחנה החילונית. על סקאלת האומנים הדתיים שמעמידים במוקד יצירתם את אמונתם הלא מוסתרת, יש גם כאלה שאומנם טרם הגיעו לציבור הכללי, אבל הם שואפים להגיע לשם וגם זה חלק מהמגמה החדשה.

"הקהל שומר עליי"

"כשהתחלתי את המסע שלי, התופעה הזאת לא הייתה קיימת", מודה ישי ריבו (28), "היה לי חשוב לתת יצירה יהודית מקורית בלי להתבייש, בלי לחקות שירים של אחרים, בלי לקחת להיטים ישראליים או לועזיים ולשנות את המילים. מצד שני, זו גם לא הייתה מוזיקה חסידית של הלחנת פסוקים. יצרתי מבפנים. לא ציפיתי שזה יגיע לקהל חילוני ושיבואו להופעות. לא ידעתי למה לצפות. בער בי להוציא את החומר, ידעתי שזה יצליח ושיהיה לזה מקום, אבל לא ידעתי איך". היום הוא כבר יודע. הקהל גודש את הזאפות, זמרת ערבייה מבצעת קאבר ל"תוכו רצוף אהבה", ו"אור החיים", במקור שיר אהבה לתורה, הפך לפסקול מבוקש בחופות חילוניות.

מה פתח את הדלת לשינוי הזה במפה התרבותית?

"החזרה בתשובה של מאיר בנאי, אביתר בנאי ושולי רנד, זו הייתה רעידת אדמה שנתנה פתח. והקהל עצמו בחיפוש יותר מפעם". הוא מצטט את מילות השיר "הנה ימים באים", שמילות הנבואה בו מתארות את הצימאון לדבר ה'. "אנחנו שם, הנה ימים באו. אנשים מחפשים רוחניות, משהו יותר רוחני וערכי". לחיפוש ולבלבול שמאפיינים את הדור הוא מוצא שיקוף במוזיקה הישראלית, "שצד אחד בה יורד נמוך אל הזול, וכנגדו יש מוזיקה מאוד גבוהה".

לו עצמו חשוב להביא את מי שהוא לקהל. לא לנסות להתחפש, לא למצוא חן, להיות הוא עצמו במקסימום אותנטיות. האם הפשטות הכנה הזאת היא סוד הקסם? "אני מנסה לשדר את זה, עם הציציות, ולא להסתנוור", הוא מאשר, "הקהל החילוני והדתי כאחד שומרים עליי, הקהל מתאים את עצמו אליי. הרי המקצוע הזה מבלבל, ולקהל יש חלק מרכזי במקום של האומן. אם הקהל לא היה מעוניין בעולם של האומן, האומן היה מתבלבל. הקהל מאוד מכבד אותי כיוצר, כאדם נשוי וכאדם דתי".

איך אתה מסביר את החיבוק שאתה מקבל מהקהל הכללי?

"זה מפתיע אותי מאוד", הוא מודה בכנות, "כתבתי ממקום מאוד דתי. שירי אמונה גלויים ולא ברמיזה, לא ידעתי לכתוב אחרת". ובכל זאת, הוא מספק כמה הסברים לאהדה: "הקהל הרחב מתחבר כי זה קומוניקטיבי, אלה מילים מהלב, וזה מתקשר. יש משהו בנשמה של כל אחד שמתחבר לצד היהודי שלו". ריבו מספר על הופעה באמפי שוני עם 1,400 איש בקהל, 1,100 מתוכם רחוקים מהמגרש הביתי שלו, יושבים ושרים איתו בדבקות מילה במילה.

הסבר נוסף הוא תולה בהקפדה על מקצועיות מתחילת הדרך, "את זה כן שאבתי מהעולם החילוני". את ההקפדה הזאת הוא דרש בהקלטת האלבומים ובהפקת ההופעות. ריבו על המפה קרוב לשש שנים, ומעיד שגם הקהל הדתי עבר הרבה מאז, בעיקר מקבלי ההחלטות. "לאומן חילוני נתנו מה שהוא צריך, ולאומן דתי נתנו סטנדרט של להקת חתונות. לא הייתה מודעות והשקעה בנושא". לפעמים הוא התפשר ולפעמים ויתר על הופעות.

בשנתיים האחרונות נחלקות ההופעות של ריבו לפי הקהלים: ההופעות המוזמנות מגיעות לקהל דתי, וההופעות הפתוחות מתמלאות בקהל חילוני. ריבו, אגב, שותף למגמה מתפתחת של קהל דתי שמבקש הופעות בהפרדה, והוא שמח לקדם אותה, בלי לחשוש מה"מה יגידו" החילוני. "גם לקהל שלא מגיע להופעות מעורבות, ראוי שיהיה לו מענה תרבותי. היום אני מגיע גם לקהל חרדי ולבחורי ישיבות. הם הרי לא יבואו להופעות מעורבות רגילות. החילונים מבחינתי זה בונוס", הוא מבהיר.

את הבונוס הזה הוא מגדיר כחלק מהשליחות שלו: "השליחות שלי היא בכל מיני חזיתות. המטרה היא להגיע לכמה שיותר קהל. בעיניי, מוזיקה היא הדבר היחיד שיכול לאחד. כשנכנסים לזה, כל הציניות מתנדפת. זה בינגו מטורף שאני יכול להופיע בכל המגזרים. לא תכננתי להיות שליח, בדיעבד אני מבין שיש לי אחריות. אנשים מגיעים אליי עם הצהרות על שינוי. חיילת כתבה לי בפייסבוק שהיא התחילה את תהליך הגיור שלה בעקבות השירים, יש בזה הרבה כוח. זה לא קשור אליי, זה הרבה מעבר. יש בשירה כוח עצום".

עם כזה חיבוק מהקהל, למה עדיין קשה למצוא אומנים דתיים מהסוג הלא-מתבייש?

"אם תכתבי את הכתבה הזאת בעוד עשר שנים, יהיו לך הרבה יותר. זו תופעה חדשה שלא הייתה, וזכיתי להיות מהראשונים שנמנים עליה. אני לא מקרה חד פעמי, זה תהליך שילך ויגבר". ריבו מסמן שמות נוספים שנראים לו בדרך לשם, "עקיבא תורג'מן, למשל".

במקום אתרוג ורעשן – דג זהב

בוקר חנוכה חגיגי, אולם היכל התרבות באריאל גדוש בהורים וילדים שממתינים לפתיחת ההצגה 'הדייג ודג הזהב' של רביעיית אנדרדוס. בחוץ עוד עומדת שיירה של ממתינים מאוכזבים בתקווה שיתפנה מקום ברגע האחרון. רק בודדים כאן נראים כמי שאינם שומרי מצוות. צוות היכל התרבות, שאירח לא פעם את מיטב הפקות הילדים בארץ, מעיד שזו הצגה ברמה גבוהה יחסית לשוק הישראלי. "ובכל זאת, חילוני לא יבוא להצגה שמתויגת לקהל דתי, גם אם היא מתאימה לו, בגלל תחושת הזרות בקהל", מסביר אריאל תורג'מן, מנהל היכל התרבות. עובד הנהלה נוסף טוען שפשוט לא מכירים את הרביעייה בציבור החילוני, ולו היו מכירים, היו עומדים בתור.

כך או כך, האנדרדוסים לא מתרגשים ממי בא או לא בא. הם מתיישבים על הספה מותשים אחרי שבוע הופעות, נעתרים לעוד סלפי ועוד סרטון לחאלקה, ואז מנסים להתאזר ברצינות, ככל שהם מסוגלים להפיק מעצמם.

הם צמחו לחלוטין מתוך המגזר, הבדיחות, הנושאים, הניואנסים - קהל היעד היה ברור. אבל בחנוכה שעבר והשנה הם יצאו בהצגות ילדים שנראות מכוונות כבר לקהל רחב יותר. אם אשתקד הגיבורים היו גביע קידוש, אפיקומן מפסח, אתרוג ורעשן, הרי שהשנה ההשראה הייתה האגדה הקלאסית על דג הזהב ממלא המשאלות. "היה לנו חשוב שההצגה תתאים לכל הורה וילד", אומר אשר בן אבו, "וגם בעשייה הרגילה אנחנו מנסים להיפתח".

"אנחנו הולכים על חבל דק", ממשיך יאיר יעקבי, "לא רוצים לאבד את הייחודיות שלנו ולא לנסות להיות חילונים, אלא להישאר בעולם שלנו ולהביא אותו לציבורים אחרים, רק בצורה מונגשת".

זה אפשרי?

"אחרי שיר הסמס קיבלנו תגובות מחילונים שאמרו שנהנו למרות שלא הבינו הכול. אנחנו מנסים לייצר משהו, כמו סדרת הרשת 'ישיבת הנהלה', שאומנם יש בה ניואנסים שרק דתיים יבינו, אבל גם כשחילוני יראה, זה לא יהיה יפנית בשבילו", וכאן הם דנים בכובד ראש אם זה יותר סלובנית או יותר אשורית.

מבחינתכם זה יעד? אתם עסוקים בשאלה איך לפרוץ לציבור החילוני?

נדב נווה: "זה לא סותר. מאוד טוב לנו במגזר, אבל גם נשמח להתרחב לעוד מעגלים ושעוד אנשים ייהנו ממה שאנחנו יוצרים".

אשר בן אבו: "כרגע לא מכירים אותנו. צריך רק להסיט וילון ושיכירו אותנו, זה נראה לי יותר טכני. אנשים יתחברו כי הומור זה הומור, ואם הוא טוב - אנשים נהנים, גם אם התכנים מהעולם הדתי. רק צריך שהדרך תיפתח".

בדלתות שכבר נפתחו להם, רביעיית הקומיקאים התמקמה היטב ובנוח. הם מספרים על תגובות מפרגנות גם בקרב מי שגדל על אסי וגורי. כך למשל אם ובתה המתבגרת שהגיעו לבכורה בחנוכה, והעידו שלמרות עולמן החילוני הן עוקבות אדוקות של אנדרדוס, שמביאים אליהן הומור מפתיע באיכותו ובניקיונו, ששובר את מושגי עולם הבידור שאליו הורגלו.

"אנחנו לא נשנה את פנינו כדי שהחילוני יאהב אותנו", מדגיש יעקבי, "החשיבה היא מה אנחנו עושים כדי שהציבור הזה יכיר את התכנים, שיכולים להצחיק גם אותו".

נדרש מאמץ כדי לגשר על הפער הזה.

"מבחינתנו זה אחד היעדים", ההסכמה כאן רחבה. הם מגלים כי לאחרונה הם בקשר עם כמה גופים "מהמגרש של הגדולים" בתקווה ליצירת גישור בין העולמות. על הדרך הם מזכירים שצוות ההפקה של המחזמר הורכב מאנשי מקצוע מחוץ למגזר, "מקצוענים וזוכי פרסים, רצינו שזה יעמוד בסטנדרט הכי גבוה שיש. זה חורז את כל העשייה שלנו. גם כשהתחלנו את הסרטונים יכולנו לעגל פינות בידיעה שייסלח לנו, ובכל זאת בחרנו להקפיד על רף מקצועי גבוה".

אנשי ההפקה והבימוי שהצטרפו לרביעייה לקראת חנוכה, ליוו לא מעט אומנים וגופי בידור ותיאטרון, והם מפרגנים ומסמנים אותם כהצלחה מקצועית ואומנותית. "ברור שיש להם אופק בקהל החילוני", אומר אורי אומנותי שביים אותם, "הם לא באים להיות חינוכיים ודידקטיים, הם יוצרים תרבות, אומנות והומור. הם התחלה, ניסיון ראשון בארץ לעשות משהו שונה, הם פורצי דרך, אמיצים ופתוחים. כבר עכשיו הם פעילים גם עצמאית, כמו מתן צור שיש לו פינות קבועות בערוץ 10 ובכאן 11. הם מזכירים לי את הברסלברים שרוקדים טראנסים חילוניים ברחובות כדי להנגיש את ערך השמחה לרחוב. גם כאן הם מנגישים עולם ערכי עמוק בשפה שתתאים לכולם. הם לא מאבדים את עצמם, אלא רוצים – כמו כל אומן – להגיע לכמה שיותר לבבות, ולכן מצד אחד יש להם סדרת רשת חדשה שמאופיינת כדתית יותר, ובמקביל הצגת ילדים שפונה לכולם. בעיניי הם עובדים מאוד נכון ויגיעו לכל המגזרים".

בבחירת החומר להצגת הילדים הנוכחית, הם החליטו לצאת מהלוקיישן של בית כנסת או מאפיין מובהק דומה, וליצור עולם אחר. "גם כשאנחנו לא מדברים על משהו דתי, אנחנו מביאים את עצמנו", הם מסכמים, "הערכים שלנו נוכחים כל הזמן, ואת זה לא נאבד".

"לא סופר חילונים בקהל"

לא פשוט להביא אמונה בתמימותה לשפת המדיה. אפשר למצוא שפע יצירות שיביאו לבמה את האמונה מהזווית המתנגחת או בפריזמה המתכתשת עם בורא עולם. בעידן שמקדש את הספק והיעדר אמת מוחלטת, מאתגר הרבה יותר למצוא יצירות שמביאות אמונה בפשטותה הטהורה, בלי מרפקים, בלי ציניות, בלי לעג לתום. ייתכן שזה מה שגרם לספריו של הרב חיים סבתו לקבל מקום של כבוד במדף הספרים הישראלי.

כשראיינתי את הרב סבתו בעבר, שאלתי אותו למי הכתיבה שלו פונה. התשובה הייתה: "לכולם". הרב העיד על עצמו שהוא כותב כחפץ ליבו, גם אם זו לא כוס התה שהקוראים רגילים אליה. הספרים עשירים בפיוטים מוכרים יותר ופחות: "זה הדגל שלי. אני מכניס אותם כי אני אוהב את זה", הסביר. בספריו רבים גם השיבוצים המקראיים ומושגים מעולם בית המדרש. הוא לא חשש שזה ירחיק את הקהל שאיננו דתי, וכאמור גם לא כיוון אליו במיוחד. "עד היום השמטתי רק משפט אחד מהספרים בגלל הקורא שאינו דתי", הוא מגלה. ודווקא מהקהל הזה הוא מקבל הערכה רבה, אולי בדיוק בגלל אופן כתיבתו, הרחוק מניסיונות לקרוץ למקובל ולמבוקש. אפשר להניח שמאותה סיבה נקשרו הכתרים גם לסרטיה של רמה בורשטיין כדוגמת 'לעבור את הקיר', שהצליחו לעבור את הקיר החוצץ ולהגיע לכולם.

אושיית ספרות נוספת היא אמונה אלון, אף היא זוכת פרסים וביניהם פרס ספיר. לאחר כתיבה רבת שנים לילדי המגזר הדתי, פרצו ספריה הבוגרים וזכו להד נרחב בקשת הישראלית. במרכז ספריה עומד בדרך כלל עולם רוחני עמוק, כעומד בפני עצמו או כעולמם של גיבורי העלילה. מתברר שהחברה הישראלית לא נבהלת מגיבור שהוא בן ישיבה, או מאלגוריה מעניינת לסיפורם של ריש לקיש ורבי יוחנן. להפך, הספרים הופיעו במשך תקופות די ארוכות ברשימות רבי המכר שבעיתונים, "ובמפגשים הספרותיים הרבים שאני מקיימת לאורך השנים בספריות ובמתנ"סים ברחבי הארץ, רוב הקהל הוא חילוני", היא מספרת.

ההתלבטות על החיבור בין התוכן לקהל לא עמדה על הפרק. "אני לא מאמינה בכתיבה לקהל יעד כזה או אחר. אני כותבת מה שעולה מתוכי, כותבת בכל המלאות האפשרית את עולמי - שהממד הרוחני טבוע בו - וחושבת לעצמי שמי שירצה יקרא את זה ומי שלא - לא. אנשים קוראים סיפורים לא מפני שהם מסכימים עם הדעות של הסופר ולא בתנאי שעולמו זהה לעולמם. הם קוראים סיפור, ומעריכים את כותבו, מפני שהוא מספר להם - בכנות, מתוך עצמו - סיפור אנושי אוניברסלי שהוא גם הסיפור שלהם".

"לאומנים הדתיים יש פחדים ורגשי נחיתות שאומרים שהתכנים שלהם יעניינו רק דתיים", פותח חגי לובר, מנכ"ל תיאטרון אספקלריא. הוא מוכיח את טענתו בהצלחת ספרי הארי פוטר, שלמרות המוטיבים הנוצריים לא נכשל מול כל המוסלמים, ו'שטיסל' שעניין את הקהל למרות ואולי בגלל העולם שהוא הביא.

"יש פה עניין של תפיסה, שהייתי שותף לה בעבר ועברתי את זה. נוטים לחשוב שתרבות איכותית נמדדת אם הגעת לקהל חילוני. זו טעות לקבל אישור רק אם חילונים מעריכים את מה שאתה עושה. דתיים רבים יעדיפו ללכת להצגות חילוניות כי זו האומנות, ותיאטרון דתי זה בני עקיבא. זו בדיוק אותה תפיסה שעל פיה הבימה חושבים שתיאטרון טוב יש רק בלונדון, ומזלזלים ביצירה ישראלית".

לובר מספר שיש לא מעט קהל שאינו דתי שנהנה לצפות בהצגות מבית אספקלריא, אבל שינוי התפיסה אצלו גרם לו להפסיק למנות אותם ולחפש אותם בקהל. היום הוא כבר לא מחלק את הקהל שלו לדתיים ושאינם, אלא למי שצורכים תרבות גבוהה ולצורכי תרבות ריאליטי. "המדיניות שלי היא להביא כמה שיותר קהל, לא אכפת לי מה יש להם או אין להם על הראש. אם יש הרבה חילונים בקהל - זה פשוט בגלל שהם הגיעו, לא אתאמץ להזמין אותם. אם אני אשתכנע שיש כלי פרסום טוב בערבית, אני אפרסם שם. ואגב, כבר הופענו מול ערבים. חוץ מעיתון הארץ, אני אפרסם בכל כלי תקשורת. אם אפרסם יותר בידיעונים ביישובים, זה פשוט כי יבוא משם קהל. אני מחפש גם קהל חילוני, ואתלה מודעות גם במרכזיים חילוניים, אבל לא בגלל אורח חייהם ובלי קשר לשאלה אם הם מאמינים או לא. אנחנו מחפשים קהל שצורך תיאטרון".

פאות בתנועה חופשית

הם יושבים בחדר, אחד מהם מחליק על זקנו, השני מציע פרשנות נוספת, וזה שמימינו מוסיף נקודת ראייה חדשה לסוגיה. חבורת לומדים הופכים בנושא ישר והפוך, צוללים למעמקיו. בעוד כמה דקות הלימוד העיוני יונח בצד, הידיים יונפו והגב יתעקל בתרגילי חימום. הלימוד? יהפוך ללימוד חי, בגוף.

'כל עצמותי תאמרנה' הוא בית ספר לתיאטרון-מחול לגברים, הממוקם בלב ירושלים. אם פעם הם היו קומץ משוגעים לדבר, הרי שהיום מעגלי הלומדים והרוקדים הולכים ומתרחבים. הגרעין הראשוני שהקים את בית הספר מעיד שזה הגיע מתוך דחף חזק, על גבול האימפולסיבי, שפשוט דחק בהם לקום ולעשות מעשה: להקים בית ספר שיחקור גוף ויהדות מתוך מחויבות להלכה. מי שלא צפה במופעים שלהם, יוכל לראות ברשת את המחוללים רוקדים, לפאות בצידי הפנים תנועה חופשית משלהן, והתוצר השלם הוא תמהיל מרשים של מחול מודרני מוקפד ועולם רוחני מלא עומק.

בוגרי בית הספר יצרו עם הזמן את אנסמבל כע"ת, קבוצת גברים המקדישים מזמנם לחקר הדק והמופלא שבין הגוף והרוח. "ההופעה הראשונה של הבוגרים שלנו, עוד בטרם הוקם האנסמבל, הייתה ערב באולם ירושלמי של 140 מקומות", מספר רונן יצחקי, המנהל האומנותי, "הגיעו קרוב ל‑200 איש, נדחקו על המדרגות ובמעבר. זה היה ביטוי לצמא ולצורך – ערב מחול כשר על פי ההלכה, עם תכנים מתאימים". מאה אחוז של הקהל היה אז דתי. היום הקהל מתחלק 70-30 אחוזים בין דתיים לחילונים, בירושלים ובתל אביב, ומתהפך בהתאמה על פי המיקום.

מה מביא את הקהל הרחב לצפות בכם?

"עצם המוצר מאוד טוב. מעבר לזה, גם לחילונים יכולה להיות זהות יהודית, גם אם לא דתית. בכלל, כל עניין המגזריות בישראל – כמי שיושב בנקודת הממשק - אני לא מבין את זה". יצחקי, שבשונה משאר חבריו באנסמבל לא מגדיר את עצמו כשומר מצוות אבל הולך בשבת להתפלל בבית הכנסת, מרגיש תסכול מהגדרת הזהויות. "כשקיבלנו את פרס שר החינוך לתרבות יהודית אשתקד, הרב סבתו נשא נאום מאוד יפה. הוא העיד על עצמו כבקיא בשו"ת, בהלכה ובכתבי המקורות, ואמר שלא מצא בשום מקום את 'המגזר'. אני לא מבין למה לחלק".

אנחנו פותחים דיון קצר וחד על גבולות וחוסר גבולות, נאמנות להלכה וחיים מתוך בקשה לקודש. מסתבר שקודש וקדושה הם מושגים שכיחים בבית הספר. זה קוד רווח, שמתייחס למכלול החל מקדושת הגוף ועד קדושה כבקשה לקרבת אלוקים. "בית הספר, יותר משהוא כשר, הוא קדוש. ציבור חילוני יכול להירתע כשהם מבינים שהרקע הוא דתי ויהודי, והפוך - דתיים נרתעים ממופעים שיכולים להיות כשרים אבל קרויים חילוניים. אז אולי הם ימצאו מופע כשר, אבל הוא לא יהיה קדוש".

חברי האנסמבל הם בחלקם מורים, רבנים, תלמידי חכמים. החזרות כוללות לימוד ובית מדרש. חומרי הגלם ליצירה מאוד זמינים: "העיסוק היהודי מאוד אינטנסיבי בחיי הרקדנים, התכנים מאוד קשורים לעולם היהודי".

עם השנים עלה בחברי האנסמבל הרצון שלא להיות מגזריים, ובמקביל התפתח ביוזמת בית הספר הפסטיבל השנתי למחול 'בין שמיים לארץ'. בפסטיבל התכנים כבר התגוונו, והוכנסו מופעים נוספים הכוללים קבוצות מחול מעורבות. יצחקי מדגיש כי האנסמבל ובית הספר נשארים נאמנים להלכה, אך הפסטיבל נמצא במקום אחר. "חשוב לנו לדבר עם כלל ישראל. אנחנו מקבלים תגובות משני הצדדים. מצד אחד כועסים עלינו שבהופעות שלנו אנחנו מדירים נשים מהבמה, ומהצד השני יש גם מחאה שהפסטיבל כולל חלקים לא כשרים".

באגף הריקוד הנשי אפשר למצוא את 'אתגליא' של אורלי דיין. מדובר במופע מחול מודרני לקול מוזיקה מקורית שהולחנה על יד אורלי ובעלה הוד דיין (להקת 'המדרגות'), והתגובות מספרות שהמופע מעורר משהו עמוק בלב. "נשים שאינן דתיות עדיין לא מורגלות בהופעות לנשים בלבד", אומרת דיין, "אך מחול מזמין אותן יותר". ב'המתחם', מרכז מחול נשי בשיתוף 'אתגליא' בפסטיבל המחול בכרמיאל, היא כבר לא יודעת לומר מה היה השיוך המגזרי של רוב הצופות בקהל. דיין מאמינה שזה ייקח זמן, אך המעגל ילך ויתרחב.

מפגש במוזיאון עין חרוד

כשמדברים על אומנות, מי שקולה פחות יישמע במקהלת תחומי היצירה התוססת היא האומנות הפלסטית. אולם בשנים האחרונות גם המדיה הזאת צוברת תאוצה וגם היא מבקשת את מקומה הראוי לה על הבמה. בפרס השר לתרבות יהודית שחולק בשנתיים האחרונות לא נכללה קטגוריה לתחום זה, והמחאה הגיעה מכיוונים שונים.

בתוך החלל הזה פועלות כמה קבוצות שמשנות את היחס לז'אנר. 'סטודיו משלך' בהנהלת ציפי מזרחי מאגד אומניות דתיות שבמובן מסוים מקדימות את זמנן. "כשהקמתי את הסטודיו, ידעתי שלא ארצה להיות מגזרית, שהאומנות שלנו תפנה לכל עם ישראל. לא רציתי להתמקד בקהל הדתי", אומרת מזרחי. אומניות 'משלך' קיבלו פנייה מחמיאה להציג תערוכה במוזיאון עין חרוד. היצירות זכו להתעניינות גבוהה ולביקורות חמות וגם אמביוולנטיות. המוזיאון מיקם את התערוכה באגף היודאיקה, והאוצר בחר בכותרת 'צאינה וראינה'. לרבות מהאומניות היה לא נוח להיכנס למשבצת הנישתית, אבל לא הייתה להן פריבילגיה לדרוש להיות חלק מהחלל המרכזי. "אין ספק שהזהות הדתית היא חלק מהיצירה שלנו, אבל יש לנו מספיק תיוג חזק גם ככה. לא פעם רואים את המטפחת עוד לפני האומנות עצמה".

בעיני מזרחי אומנות פלסטית היא נדבך חשוב בבניית זהות של חברה. בגלל המרחק מהתודעה וצריכת הקהל, הן פועלות להנגיש אותה למרחב הציבורי, כמו בתערוכות רחוב. היא מייחלת שעוד לפני שהקהל הרחב יגיע, אנשי תרבות יכירו בנכס שהאומנות הפלסטית מהווה.

גוף נוסף בתחום האומנות הפלסטית הוא 'המקלט' - גלריה ייחודית הממוקמת בתוככי שכונה חרדית ירושלמית, ומהווה בית לעשרות אומנים דתיים וחרדים. 'המקלט' מבקש לפעול לשני הצדדים: לאפשר לכל הציבור לפגוש בתרבות גבוהה שמגיעה מעולם התוכן היהודי, ומצד שני לאפשר ליוצרים לקבל חשיפה ושוויון הזדמנויות. אגב, טוענים שם, המקלט היווה את ההשראה לדמותו של קיווע שטיסל, חובב הציור החרדי. "תגובות המבקרים מדהימות", אומרת נעה לאה כהן, מנהלת 'המקלט' והאוצרת, "הציבור הרחב מגיע ופוגש עולם חדש ואחר, ונוצר חיבור מעניין בזכות האומנות". לא מזמן עלתה תערוכה מבית 'המקלט' בשם 'הומור שחור – פופתודוקס'. התערוכה הביאה לראשונה הצצה לתוככי החברה החרדית במבט קורץ, שנון ומוהל אהבה וביקורת עצמית גם יחד. הקהל שפקד את הביאנלה לאומנות יהודית עכשווית בירושלים הצביע ברגליים.

"בתערוכה היה קיר באורך עשרה מטרים עם דמויות חרדיות בגודל אדם. כולם רצו להצטלם על רקע הקיר", מספרת כהן וקולה נלהב, "בעיניי זה מהווה התחלה של פתיחות, שבירת סטריאוטיפים, מאפשר לקהלים מבט רחב ומעמיק יותר על החברה הדתית והחרדית, לראות בהם שווים". תערוכה נוספת שיצרה הד הייתה 'קליפות' של האומנית נחמה גולן. התערוכה כולה צופתה בנייר כסף בהשראת חג הפסח, מהמסד ועד הטפחות. "הגיעו מאות מבקרים מהציבור הכללי, כולל סטודנטים, אוניברסיטאות, מגמות אומנות, פקולטות, היה סוחף. הבינו שיש פה קול נוסף חשוב בתרבות הישראלית". כהן מאמינה שהעושר התרבותי האצור ב'מקלט' עוד ייצא החוצה ויהפוך לנחלת רבים עוד יותר. שינויים מתחוללים לאט.

איך תיראה מפת התרבות בעוד עשור? עד כמה אומנות יהודית מקורית תיגע בקהל הרחב? ימים יגידו. בינתיים חזונו של הרב קוק מנער אבק מכתביו, מכוון מיתרים, מנקה מכחולים, מרכיב מיקרופון, וקרב לאט אל הבמה.

lechisha@gmail.com