בשבע מהדורה דיגיטלית

בין ורשה לעמאן

לשגרירות ישראל בירדן דרוש שגריר. הדרישות: אומץ, סיבולת גבוהה ונכונות לשהות במשך רוב שעות היממה מאחורי דלת משוריינת

דביר שרייבר , כ"ג בשבט תשע"ח

אלוקים, נצור את השגריר. שגרירות ישראל בירדן
אלוקים, נצור את השגריר. שגרירות ישראל בירדן
צילום: Muhammad Hamed, רויטרס

שמעתי שמשרד החוץ הוציא לאחרונה מכרז פנימי לקראת איוש מחדש של משרת השגריר בעמאן, בירת ירדן, אחרי שישראל נאלצה להדיח את השגרירה הקודמת, שהירדנים אמרו שאין מצב שהיא חוזרת, אחרי שהיא הגנה על המאבטח שהוברח לישראל, אחרי שצבא ירדן הטיל מצור על השגרירות, אחרי שהמאבטח ירה והרג בחור ירדני שתקף אותו. או כמו שקוראים לזה אצלנו: יחסים דיפלומטיים הדדיים.

אין ספק, יש חשיבות גדולה ליחסינו עם ירדן, שתכל'ס היא מדינה מאד דומה לישראל: שתי המדינות מתמודדות עם ארגוני טרור אכזריים, לשתי המדינות יש ברית אסטרטגית עם ארצות הברית, ושתי המדינות חפצות בנורמליזציה ובשלום אמיתי, חוץ מירדן. מן הסתם יימצא בסוף דיפלומט אמיץ שיסכים לקחת על עצמו את התפקיד המאתגר, אבל אני בכל זאת יכול לראות בעיני רוחי איך מנכ"ל משרד החוץ מזמן אליו צוער צעיר מהסגל הזוטר, שייכנס ללשכה בחיל ורעדה ויאמר:

"אדוני המנכ"ל? קראת לי?".

"בהחלט, בחור, בוא שב. איך קוראים לך?".

"ניר, אדוני המנכ"ל. ניר ירדני".

"ירדני? איזה צירוף מקרים מעניין!".

"אני... לא מבין...".

"לא משנה. בחור, אני שמח לבשר לך שנבחרת להיות שגריר!".

"שגריר? אני?! אבל אני נמצא פה פחות משנתיים...".

"לא הוותק קובע, אלא הכישרון. איך אמרת קוראים לך?".

"ניר. ירדני".

"אז אני מאחל לך הצלחה רבה ושירות מועיל למען מדינת ישראל. צא לדרך!".

"תודה רבה. רק... אה...".

"מה?".

"איפה אני אמור להיות שגריר?"

"מה זאת אומרת? בחו"ל".

"כן, אבל איפה בחו"ל?".

"אל תדאג, דאגנו לך לשירות קרוב לבית".

"מה, בקפריסין?".

"אה... בערך".

"יוון?".

"מתקרר...".

"אז איפה?".

"ב... זה... ירדן".

"ירדן?!".

"מה יש? לא מספיק טוב לך?".

"לא... אני פשוט חושב שאני יכול להועיל הרבה יותר במקומות ממש מאתגרים כמו, נגיד, מערב אירופה, או צפון אמריקה".

"בחייך, אל תדבר שטויות. מה עדיף, להסתובב כל ערב בקוקטיילים יוקרתיים חנוט בעניבת פרפר, או לשבת במכנסיים קצרים נצור מאחורי דלת משוריינת?".

"נצור?!".

"ברור שנצור. אחרי הירי של המאבטח, כולם בשגרירות הולכים רק במצב נצור".

"אני לא יודע. הציבור הירדני מאוד עוין את ישראל".

"ולכן תפקידך כשגריר הוא להסביר להם שהם טועים".

"אבל אני לא יודע ערבית".

"מצוין! ככה לא תבין איך העיתונים הירדנים מלכלכים עליך".

"אבל זה לא רק עליי, זה נגד כל מדינת ישראל. וחוץ מזה אני בחור רגיש, אני עלול לבכות אם הירדנים יזמנו אותי לשיחת נזיפה".

"אל תדאג, זה לא יקרה הרבה. בקושי פעם ביומיים".

"בבקשה, אל תשלח אותי לשם!".

"תזכיר לי איך קוראים לך?".

"ניר ירדנ... ירקוני".

"בסדר, בסדר, אני אשלח אותך למדינה אירופית מהוגנת".

"תודה, תודה רבה! לאיזו מדינה?".

"פולין".

"יופי! רגע, אנחנו לא במשבר דיפלומטי עם פולין בגלל החוק שאוסר להאשים פולנים בסיוע לנאצים?".

"כל עוד לא תגיד את זה לא יעשו לך כלום. מקסימום תחטוף הערות אנטישמיות ותיכנס לכלא לשלוש שנים".

"אבל יש לי חסינות. הפולנים לא יכולים לפגוע בי".

"כן, הרבה יהודים חשבו ככה במשך הדורות. אז מה אתה אומר, אולי בכל זאת ירדן? זה קרוב לבית, יהיה הרבה יותר קל לחלץ אותך".

"או להחזיר אותי להתייעצויות".

"למה שמישהו ירצה להתייעץ איתך?".

"למשל כדי למחות על החלטות אנטי-ישראליות של הפרלמנט הירדני. זה עניין של כבוד לאומי".

"כבוד לאומי הוא מושג ארכאי שקיים עדיין רק במדינות נחשלות כמו סין, רוסיה, ארצות הברית וכל מדינה שהיא לא ישראל. לכן אנחנו רוצים שאתה תהיה השגריר בעמאן!".

"אבל למה דווקא אני?"

"כי אף אחד אחר לא מוכן".

"טוב, נו, בסדר. אני אסע לירדן, אשב לי בשקט בשגרירות החשוכה ולא אפריע לאף אחד. העיקר שאתם תהיו מרוצים".

"היי, היי, סיכמנו על ירדן. אל תהיה לי פולני".

אבא של חייל

אחד הדברים היותר חופרים בעולם הווירטואלי הוא קבוצות ווטסאפ. ככל שיש יותר משתתפים, וככל שהם שונים זה מזה באופיים ובתחומי ההתעניינות שלהם, כך פוטנציאל החפירות עולה. עכשיו לך תנסה לנהל את חייך כשבכל שתי דקות מישהו שולח הודעה שמחייבת אותך לעצור הכול רק כדי לגלות בדיחה עם זקן או הודעת שרשרת שכבר ב‑2012 התבררה כפיקטיבית.

אפשר כמובן להשתיק את הקבוצה לשמונה שעות, או לנצח, ואפילו לצאת ממנה במחאה שקטה רועמת, ואז להתחנן בפני מנהל הקבוצה שיצרף אותך בחזרה. אבל מה אתה עושה כשמזמינים אותך להצטרף לקבוצת הווטסאפ "צמוד עם הגדוד – אמא ואבא של חיילים בסבבה", אשר מורכבת, ובכן, מההורים של החיילים שממש ברגע זה זוחלים לצד הבן שלך על קוצים ודרדרים בלי שום אפשרות לעדכן את ההורים?

אני, ברגע ששאלו אותי אם אני רוצה שיצרפו אותי לקבוצה, אמרתי כן. אל"ף, בגלל שעד שסוף סוף מישהו מוכן לצרף אותי למשהו, ברור שאני אקפוץ על המציאה. בי"ת, קבוצה זה כוח, וכוח זה ידע, ואף אחד מההורים אומנם לא יודע כלום, אבל לפחות אנחנו לא יודעים כלום ביחד. וגימ"ל, לקבוצה שכזו יש מכנה משותף מוצק ומגובש. כמה חפירות כבר יכולות להיות שם?

ובאמת, בקבוצת "צמוד עם הגדוד – אמא ואבא של חיילים בסבבה" אין תמונות פוטושופ של לבבות ופרחים ואיחולי יום טוב ואושר ובריאות, אין קריאות נרגשות לפתוח את הלב ואת הבוידעם למען המסתננים מאפריקה, וגם לא סרטונים סנסציוניים שמוכיחים בוודאות שבקרקעית ים סוף נמצאו שרידיו של חיל הפרשים של פרעה בתוך בטנו של הדג שבלע את יונה אחרי שהסנפירים שלו נתקעו בסולם יעקב. כל מה שיש זה אמא אחת ששואלת האם מישהו יודע מה קורה עם הבנים השבוע, ואחריה אלפיים הורים שעונים ש"הם בשבוע מלחמה ואין להם טלפונים" ומאתיים אלף אימוג'ים בכל מיני צבעים, וגם הודעה מאבא אחד שכותב שהוא לא מתכוון לשלם אפילו שקל על השירות הגרוע הזה, ואז שקט, ואז עוד הודעה מאותו אב שכותב: "סליחה, טעות בקבוצה".

חוץ מזה יש בקבוצה דיונים פוריים לגבי השאלה למה אין רופא בבסיס, למה אין מים חמים ולמה לא נותנים לבנים להתקשר הביתה או לפחות לשלוח סלפי בכל שעה עגולה. כל דיון שכזה מסתיים בעדכון לפיו "השארתי הודעה למ"פ אבל הוא לא חזר אליי", ואז חצי מיליון הודעות בנוסח "גם אני", "גם אני", "גמני". במצב שכזה הדילמה קשה: אם תעבור על כל ההודעות, תבזבז יממה שלמה. אם תרפרף עליהן, אתה עלול לפספס את ההודעה של המ"פ שמבקש לעדכן את ההורים שהצבא ידאג לרופא שיחמם את המים וישלח להורים תמונות בכל שעתיים. אז אתה קורא את כל ההודעות בעיון מדוקדק ובתשומת לב מירבית, ורק אז מבין שהמ"פ בכלל לא חבר בקבוצה.

עכשיו הקבוצה מתלבטת בשאלה איך מצ'פרים את הבנים לאחר מסע הכומתה הקרב ובא. אעדכן, אם עוד יישאר לי מקום בטלפון.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com