לא שתקן גדול. פרופ' אהרן ברק
לא שתקן גדול. פרופ' אהרן ברקצילום: פלאש 90

1

במדינת ישראל בכירים לשעבר לעולם אינם מתראיינים סתם. ריאיון זה משהו שעושים אנשים פשוטים, עמך בית ישראל. אם אתה אדם רציני אתה אף פעם לא מתראיין סתם, אתה "שובר שתיקה".

גם נשיא בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' אהרן ברק, לא חרג כמובן מהמסורת המקומית, ובשבוע שעבר הוא שבר את שתיקתו בריאיון ארוך ומפורט לעיתון ידיעות אחרונות (גילוי נאות: כותב שורות אלו כותב גם הוא ב'ידיעות'). אם מיד דמיינתם בראשכם ריאיון עם אדם שקולו לא נשמע בציבור כבר שנים, אז צר לי לאכזב. ברק אומנם איננו מנסה להתחרות בצמד יושבי האולפנים ביטן-אמסלם בימיו הגדולים, אך המדיום של ריאיון תקשורתי רחוק מאוד מלהיות זר לו. זמן לא רב לאחר פרישתו הוא העניק כמה ראיונות שבהם יצא להגנת יורשתו בתפקיד מול מתקפותיו של שר המשפטים דאז, דניאל פרידמן. בשנת 2009 העניק ריאיון נרחב וגם מעמיק לעיתון הארץ. ברק התראיין גם בטלוויזיה, ועם בחירתה של שקד העניק ריאיון לא קצר לידיעות. לאחרונה, עם פרישתו של השופט סלים ג'ובראן הוא עלה לריאיון לא קצר בתוכנית 'דקל סגל' בגלי צה"ל, וכעת מגיע הריאיון הנוכחי, שובר השתיקה אף הוא. או בקיצור, ברק אומנם בוחר בקפידה את ההזדמנויות ולא נעתר בקלות לכל מראיין, אך בשום אופן לא מדובר בשתקן גמור. רחוק מכך.

ברק ידוע כמשפטן דגול ואיש הגות, אך מהריאיון עולה שבנוסף לתכונותיו המוכרות וליכולתו המשפטית האנליטית הגבוהה, הוא גם בוחן כליות ולב. אין דרך אחרת להסביר את הדרך שבה ברק גילה שרוב הציבור הישראלי, כך מתברר, תומך בגישתו-הוא אודות מעמדו הרצוי של בית המשפט העליון. "אני בטוח שרוב הציבור, בתוך תוכו, רוצה בית משפט עליון חזק ועצמאי שיגן עליו, אבל הרוב שותק", גילה ברק לכולנו, והפגין בקיאות מרשימה בשדה המאבק הפוליטי סביב בית המשפט, "אשרי וטוב לנו שיש את נשיא המדינה. יבורך, הוא לא חושש להביע את עמדתו. מזל שיש לנו מנהיג כמו כחלון אשר לא חושש להגן על בית המשפט. יש לו הסכם קואליציוני שמאפשר לו זאת". אגב, חדי הזיכרון בוודאי לא שכחו שיש משהו אירוני בשתי הדוגמאות הללו, מאחר ששני הפוליטיקאים הללו ערקו למחנה ברק יחסית לאחרונה, אחרי קריירה יפה דווקא במחנה ההתנגדות לו.

בריאיון, שמומלץ לחפש ברשת ולקרוא, פורש ברק את משנתו ומסיר את המסיכה מעל ההפרדה המלאכותית בין הטכניקה המשפטית ובין האידיאולוגיה של השופטים. דוגמה יפה לכך היא סוגיית הבוררות בבתי הדין הרבניים. פסיקת בג"ץ שאסרה על בתי הדין הרבניים לעסוק בבוררות בדיני ממונות התחזתה לפסיקה טכנית. החוק לא הסמיך את בתי הדין לעסוק בכך – אז אסור להם לעשות את זה. אבל ברק קורע את המסכה ומבהיר שתיקון החוק כך שסוגיית ההסמכה תיפתר, הוא לשיטתו בלתי ראוי. "גם אם יתקנו את החוק, זה יהיה לא טוב. לא עולה על הדעת להפוך שופטים מחוזיים, שופטי שלום או שופטים של בית המשפט העליון לבוררים, אז למה שלשופטי בית הדין הרבני כן יאפשרו את זה?", תוהה ברק, ומניח ששכחנו ששופטי בתי המשפט לא זקוקים למעמד של בוררים, משום שיש להם סמכות שפיטה מלאה בכל הנושאים המדוברים. ברק, אגב, טוען שהבעיה היא הגנה על הנשים החרדיות, שהן לשיטתו "מיעוט בתוך מיעוט", רק שוכח לספר לנו אם מישהו שאל אותן האם הן מעוניינות בהגנה הזאת.

קשה להקיף את כל האבסורדים שעולים מהריאיון שנתן ברק, אז ברשותכם רק עוד אחד אחרון: ברק, בגלגול עיניים מרשים ביותר, מתכחש לחלוטין להבחנה בין שופטים שמרנים ואקטיביסטים. לטעמו, כל שופטי בית המשפט העליון הם שמרנים ואקטיביסטים בעת ובעונה אחת. ואז מגיע משפט המחץ שמבהיר שברק יודע בדיוק היכן הבעיה, ודווקא בגלל זה מעדיף להתחמק ממנה: "מהי בדיוק השמרנות שלה שואפת שרת המשפטים, וכיצד היא יודעת מראש אם מועמד הוא שמרן? נדמה לי שתשובה אפשרית היא כי לדעת שרת המשפטים שופט שמרן הוא שופט שלא יפסוק כמו השופט אהרן ברק. אם זו התשובה – שתקתי, נדם קולי. מצוי אני כעת בניגוד עניינים".

2

העיתוי המושלם

תנועת הליכוד תעמוד בתחילת השבוע הבא בפני מבחן חשוב מאוד, שייתן לנו לראשונה מזה זמן רב תשובה לשאלה לאן היא חותרת. נייר הלקמוס הוצב על ידי ראשי שדולת ארץ ישראל, חברי הכנסת יואב קיש מהליכוד ובצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי. השניים לקחו את החלטת מרכז הליכוד בנושא החלת הריבונות במרחבי ההתיישבות, שהתקבלה רק לאחרונה, והפכו אותה, כמעט מילה במילה, להצעת חוק פרטית שתגיע בראשית השבוע להצבעה בוועדת השרים לענייני חקיקה. הבאת הנושא לוועדת השרים לא תאפשר לראש הממשלה להמשיך ולעמוד על הגדר. סביר אומנם להניח שההצעה לא תאושר בכל מקרה בישיבה השבוע, אך בתוך שבועות ספורים לכל היותר ראש הממשלה נתניהו יהיה חייב לקבל החלטה. האם ללכת עם החלטת המרכז, ולמעשה לשנות את הקו המדיני שעליו הכריז בראשית ימיו של ממשל אובמה, או שמא לדבוק בקו הקיים, ולשים פס על מרכז הליכוד.

הצעות חוק להחלת ריבונות במתווה כזה או אחר כבר עלו על השולחן בעבר, וכמובן שלא התקדמו לשום מקום. המיוחד במקרה הנוכחי הוא הורדתה של טענת העיתוי מעל הפרק. כל מי שעיניו בראשו מבין שבכל חמישים השנים האחרונות לא היה עיתוי טוב יותר להחלת הריבונות. מי שמתנגד היום להחלת הריבונות, אומר בכך בעצם שמבחינתו ההתנגדות היא גורפת ואיננה תלויה בסוגיית העיתוי. ההצבעה בוועדת השרים, שתתרחש אם לא השבוע בתוך כמה שבועות, תסמן את סופו המבורך של נשף המסיכות בסוגיית עתיד יו"ש.

3

השיינברג הבא

גזר דינו של עזרא שיינברג שניתן השבוע לא מהווה למרבה הצער את סופה של הסאגה המשפטית בנושא. שיינברג נידון לעונש של שבע וחצי שנות מאסר, שבטח לא יכול להיחשב חמור במיוחד בנסיבות העניין, אך עורכי דינו כבר הודיעו שיערערו על הפסיקה. מנגד, גם ההתבטאויות שנשמעו מגורמים שונים לפיהן משמעות הפסיקה היא שתוך קצת יותר משנתיים שיינברג צפוי להסתובב חופשי – אינן מדויקות. ההנחה היא ששיינברג יזכה לקיצור שליש באופן כמעט אוטומטי, אך מי שמכיר את החוק והפרקטיקה בסוגיית קיצור עונשם של עברייני מין יודע שמדובר בהליך שרחוק מלהיות אוטומטי.

אולם שאלת עונשו של שיינברג חשובה בעיקר לתחושת הצדק כלפי הנפגעות. מבחינה ציבורית הוא כנראה מחוק לחלוטין, כך או כך. השאלה החשובה באמת היא האם הציבור סיגל לעצמו את מידת הזהירות הנדרשת על מנת שמקרים כאלה לא יישנו. האם למדנו בשנים האחרונות להכיר בעובדה שגם רבנים נכשלים ונופלים, האם הפנמנו שיכולות פסאודו-מאגיות מרשימות אינן מעידות על רמה אישית ומוסרית, והאם עיכלנו את הסכנות שבאימוץ תרבות הבאבות.

שיינברג עצמו כבר כמעט לא מעניין, מה שמעניין וקריטי הוא השיינברג הבא. האם הוא כבר מסתובב בינינו, הורס ופוגע, או שמא למדנו להישמר מפניו. השאלה הזאת היא שאלה לא פשוטה, שהלוואי שאפשר היה לענות עליה תשובה שלילית ברורה.

הפינה הכלכלית

המלחמה האמיצה של נתניהו

מדינת ישראל הפריטה את חברת החשמל. מדינת ישראל הפריטה גם את נמלי הים והאוויר, את חברת מקורות ועוד כמה מונופולים ממשלתיים גדולים. המדינה פשוט הפריטה אותם, בשקט בשקט, לא שמנו לב וזה קרה. בשלב הזה אתם בטח מנסים להיזכר מתי זה התרחש, וגם שואלים את עצמכם כמה כסף קיבלה המדינה בתמורה. התשובה היא שזה קרה בשלבים, לאורך שנים, והמדינה, כמה עצוב, לא רק שלא קיבלה שקל, היא שילמה על ההפרטה הזאת הרבה מאוד כסף. עכשיו זה כבר בטח נשמע לגמרי כמו כתב חידה, אז אני מבטיח שלא תישארו עוד זמן רב במתח.

מה זו הפרטה? התשובה הפשוטה היא העברת נכסים בבעלות ציבורית לידיים פרטיות. הדבר הזה בדיוק קרה כמעט בכל המונופולים הממשלתיים הגדולים. רק שהידיים שאליהן הגיעו המונופולים הללו לא היו טייקונים או אוליגרכים. מי שקיבל לידיו את המונופולים הללו בלי כל תמורה הם דווקא העובדים. מי בעל הבית בחברת החשמל? ועד העובדים. איך אני יודע את זה? עובדה שהחברה לווה סכומי עתק כדי שתוכל להמשיך לתת הטבות עצומות לעובדים. גם ביתר המונופולים הממשלתיים החזקים העובדים הם הראשונים לפרוס לעצמם נתח משמעותי מהרווחים, מה שמעיד יותר מכול על כך שהם בעלי הבית. המדינה, שהיא לכאורה בעלת המניות, עומדת אחריהם בתור כדי לקבל את חלקה, אם בכלל נשאר משהו.

איך ההפרטה הזאת התרחשה? האמת שהיו לה לא מעט שלבים, אבל באופן כללי אפשר לומר שהיא קשורה קשר הדוק לזכות העיצומים והשביתה של עובדי המונופולים הללו שהלכה והתרחבה. כל המונופולים הללו מספקים מה שאפשר לכנות "שירותים חיוניים", וככאלו זכות השביתה בהם מוגבלת במידה לא מבוטלת, אך פסיקות בתי הדין לעבודה שחקו עד דק לאורך השנים את המגבלות הללו, ולצד זאת רוקנה מתוכן במקביל המגבלה על "שביתה פוליטית", וכתוצאה מכך העובדים התחזקו לאין שיעור.

לאחרונה ניסתה המדינה, במהלך שאפשר לכנות אותו כמעט אמיץ, לעתור לבג"ץ נגד בית הדין הארצי לעבודה במטרה להגביל את זכות השביתה של עובדי חברת החשמל. העובדים כמובן נעמדו על הרגליים האחוריות, ופרקליטות המדינה עמדה לסגת מהניסיון הזה. מי שכרגע בולם את הנסיגה הוא ראש הממשלה, שמתעקש להעמיד את הסוגיה למבחן משפטי בבג"ץ. קשה להפריז בחשיבות הנושא, וראוי להעריך את עמדת נתניהו. נותר רק לקוות שהשכל הישר יגבר בבג"ץ ותהליך ההפרטה של המונופולים הממשלתיים יתחיל להיבלם ואולי אפילו לסגת מעט לאחור.

לתגובות: [email protected]