דויד גרוסמן
דויד גרוסמןצילום: מרים אלסטר, פלאש 90

גרוסמן, ללא ספק, הוא וירטואוז של מילים. קשה אם כן לטעון שהביטוי שבו בחר לתאר את עצמו ברגע כל כך חגיגי וממלכתי בחייו, הוא מקרי.

מדינת ישראל ריפדה עד כה את הקריירה הספרותית והציבורית של גרוסמן בשורה מרשימה של פרסים, והציבוריות הישראלית תמיד מזכירה את שמו בהד של הערצה, תוך התעלמות מוחלטת מהתוכן הבעייתי, במידה רבה אנטי-ישראלי, שממלא לא מעט מיצירותיו. האם שר החינוך נפתלי בנט, שהכריז השבוע בפאתוס על הבחירה בגרוסמן, קרא בעיניים עצומות את 'הזמן הצהוב' או 'חיוך הגדי'? או שאולי המסר הפרו-פלשתיני המובהק, שמתנגד ל"כיבוש" הישראלי, חמק לבנט מבין השורות?

גרוסמן לא כבש את דעותיו רק בין דפי ספריו. הוא גם נשיא עמותת 'קשב', בעלת אוריינטציית שמאל מובהקת, הוא קרא בנאומו המפורסם בכיכר רבין לעצור את הלחימה בלבנון בתשס"ו, ואף ייסד עמותה לתמיכה במסתננים מאפריקה.

כנראה שככה זה כשהימין מושל: את פרס ישראל נותנים לסופר שלא מתנצל ולא מתבלבל. עובדה, אפילו עכשיו הוא לא מתכוון לייצג את ישראל.