בשבע מהדורה דיגיטלית

יוצאים מהשוליים - ביקורת טלוויזיה

פרק הסיום של 'שבאבניקים' היה אמנם מאכזב, מה שלא מוריד מההצלחה שלה ליצור הזדהות עם החברה החרדית דווקא דרך נוער השוליים.

מנורה חזני , ל' בשבט תשע"ח

לא מטשטשים גם את חסרונות החברה החרדית. 'שבאבניקים'
לא מטשטשים גם את חסרונות החברה החרדית. 'שבאבניקים'
צילום: אוהד רומנו

רבים חיכו בקוצר רוח ליום שני בלילה כדי לצפות בפרק ה-12 והאחרון בסדרה העלילתית 'שבאבניקים', המגוללת את סיפורם של ארבעה בחורים לא טיפוסיים שלומדים בישיבה חרדית ליטאית. ואומנם, הציפייה השתלמה וקיבלנו פרק דרמטי מאוד ועשוי היטב. אבל הסוף, אוי הסוף, ממש מאכזב.

דרך 'שבאבניקים' הצופה מתבונן בחברה הישראלית מזווית חדשה ולא מוכרת - העיניים של ארבעה בחורי שוליים בחברה החרדית. אז אולי הם לא הולכים בתלם, ולא העילויים של הישיבה, אבל יש להם הזדהות עמוקה עם עולמם ויש להם תפקיד חשוב לא פחות - להיות גשר לציבורים אחרים בחברה הישראלית.

הסדרה טובה ומרתקת. הדמויות בנויות כל כך טוב עד שהן נראות כאילו פגשנו אותן כבר פעם. את מאיר המזרחי, שמתקשה ללמוד וליבו נשבר בגלל שהוא נדלק על בחורה אשכנזית עשירה. את דב-לייזר החוצניק המתנשא, שלומד משפטים בסתר, מגולם בידי עומר פרלמן שממש קשה להאמין שהוא לא נולד חרדי, ואת אבינועם, הספרדי חובב הסטייל, בנו של חבר כנסת מש"ס. הליהוק מבריק והמשחק מצוין. הדמות של גדליה, למשל, הייתה עלולה לצאת הזויה ומנותקת, אך אורי ליזרוביץ' עומד באתגר בגדול. הוא מעניק לדמות נשמה ואמינות, והופך את הצו"ל (צדיק ורע לו) לדמות שכולם יכולים להתאהב בה. גדליה הצדיק, שמצטרף לחדרם של ה"פושעים" בעל כורחו, נאלץ לצפות איתם בסרטים וללכת איתם לבתי קפה. הצבתה של דמותו השמרנית והקפדנית ליד בחורים נהנתנים ומתפנפנים, מבליטה עוד יותר את העובדה שהם חריגים ולא עומדים בציפיות.

לכתוב תסריט לסדרה זו מלאכת מחשבת של טוויה עדינה של כמה דמויות וסיפורים במקביל. היוצר והתסריטאי אלירן מלכה עשה זאת בכישרון וברגש, אך יש כמה חורים. הסיפור לא תמיד נובע מבפנים, מההתפתחות של הדמויות. למשל, דמותו של הרב בלוך נבנית לאורך הסדרה כדמות מכילה, אך בפרק האחרון (זהירות ספוילר) הוא מעיף את הרביעייה מהישיבה, ולא ברור מהיכן זה צץ. אולי כתוב אי שם בספר החוקים של הסדרות שצריך סוף מפתיע ודרמטי, אך לא יכול להיות שהרב יתנהג בניגוד גמור לאופיו. גם המנהיגות שמגלה לפתע דב-לייזר לא מתיישבת עם דמותו האנטיפתית בסדרה.

הסדרה גם מתמקדת יותר מדי בגיבורים הראשיים, כששאר הבחורים בישיבה הם פלקטים בלי שום רצון או אופי משלהם, וכשהם פועלים הם נראים יותר כמו בובות. אין להם אף פעם מה להגיד לארבעת הגיבורים שלנו, שפוגשים חיילים חילונים ומתעמתים עם חוקר דתי לאומי, אבל לא ממש מדברים עם שכניהם לבית המדרש. בנוסף לכך, הבחירה בשיר לועזי לפתיח תמוהה וקצת צורמת, ויש כמה בעיות באמינות שלמי שמבין ברזי העולם החרדי ייתכן שהן מפריעות.

למרות כל אלה, העלילה לוקחת אותנו למקומות מעניינים, כמו לדין תורה אצל הרב אלתר קופר, בן דמותו של הרב שטיינמן, שמחזיר למנהיגות הרבנית את כבודה שנרמס בידי הרב שפיצר, ראש הישיבה החדש והסגפני. או לטיול בין הזמנים, כשהחיילים באים לחלץ את דב-לייזר שנקלע לשדה מוקשים. זה היה עלול להיות הרגע הכי סטריאוטיפי - שוב החרדים שלא משרתים בצבא מטריחים את החיילים לשווא, אך הסצנה מקבלת טוויסט מעניין, כשבחורי הישיבה מצליחים לטעון בפני החיילים החילונים טיעונים חזקים מתוך עולמם, וגורמים להם להבין אותם. או לרגע המופלא שבו גדליה, שנראה כל כך חסר ביטחון ומנותק מהעולם החילוני, מצליח בחוכמה וברגש לשכנע חוקרת משטרה שמאשימה אותו בשריפת שלט פרסומת, שגם נשים חשופות בעצם מטרידות מינית גברים שרוצים לשמור על העיניים שלהם. והרגע הזה אמיתי ומשכנע ונוגע. כשראיתי אותו השמעתי אנחת רווחה, סוף סוף מישהו אומר את זה.

אלירן מלכה והבמאי מאור זגורי הצליחו ליצור סדרה מלאת חן, שלא מנסה לטשטש את הכתמים והחסרונות בחברה החרדית, ובכל זאת עוזרת לצופה להבין טוב יותר את העולם החרדי, לא רק מתוך הזדהות רגשית אלא גם מתוך הבנת הרציונל העומד מאחוריו. בכך היא מצליחה להגיע להישג מרשים: יציאה מעולם הפנטזיה אל העולם האמיתי.