מתנדבי 'ידידים'. מימין: מנכ"ל הארגון ישראל אלמסי ודניאל הלוי
מתנדבי 'ידידים'. מימין: מנכ"ל הארגון ישראל אלמסי ודניאל הלויצילום: לירון מולדובן

"איך אפשר להצטרף לארגון ולהתנדב אצלכם?" שואל משה בלי לחשוב פעמיים, אחרי שדניאל הלוי מארגון 'ידידים' פתח את חלון הרכב שלו באמצעות כלי פריצה.

הלוי חסך לו שעות המתנה יקרות וכמה מאות שקלים יקרים עוד יותר, שהיה נדרש לשלם לפורץ מקצועי. "זו פעם ראשונה שאני נתקע ככה", הוא מספר, עדיין נרגש מהחוויה. הוא רק הניח לרגע את הצרור בתא המטען, כשלפתע דלת התא נטרקה, עם המפתחות כלואים בפנים, "והנה הוא הגיע תוך כמה דקות וסיים את הסיפור". משה מוסר לדניאל את פרטיו. בקרוב יצטרף למצבת כוח האדם של הארגון, שמונה כיום 6,500 חברים ברחבי הארץ. דקות ספורות של הגשת עזרה, כך מתברר, מולידות לא רק חיוך רחב אלא גם מעגל נוסף של נתינה.

בליל חורף גשום וקר לפני שש שנים, מצא את עצמו ישראל אלמסי בחמש בבוקר, בלב בני ברק, עם אוטו שמסרב בעקשנות להניע. הוא היה חייב לצאת לדרך, ואפילו היו לו כבלים להנעה. הוא פתח את מכסה המנוע וחיבר אותם, רק שלא היה מי שייתן לרכב שלו כוח. רק אחרי שעתיים, כשהוא רטוב, קופא מקור ומתוסכל, הגיע המושיע. תוך חמש דקות אלמסי יכול היה לצאת לדרך. המקרה הזה נחרת בו והוא החליט שאם זה קרה לו, זה לא יקרה לאחרים. הווטסאפ היה אז בראשיתו, והוא הקים קבוצה קטנה של 20 חברים שקרא לה "כבלים". מי שהמצבר שלו החליט לבגוד בו, ומצברים תמיד עושים את זה בזמן ובמקום הכי פחות נוחים, יצר קשר עם מישהו מהקבוצה, ויכול היה לנשום לרווחה תוך זמן קצר. "לא הרבה אחרי זה", מספר אלמסי, יו"ר ומנכ"ל 'ידידים', "הגיע אליי מישהו וסיפר לי על ארגון 'ידידים' של מאיר וינר. החלטנו להתחבר והמרתי גם את הקבוצה שלו לווטסאפ. מאז אנחנו לא מפסיקים לגדול".

המיזם של מאיר וינר החל כמה שנים קודם לכן, בשלהי האינתיפאדה השנייה. הקיוסק שלו בכניסה למודיעין עילית היווה מקום התכנסות לחברים, ולא פעם היו מגיעות אליהם קריאות לעזרה ממי שנתקע בכביש מסיבות שונות. באותה תקופה, אם הייתה מתקבלת קריאה מכביש 443 הסמוך, הם היו משתדלים למהר ולעזור. הכביש היה מטווח באבנים ובבקבוקי תבערה. וינר, שקרא להתארגנות הקטנה "ידידים" (במלעיל), הסתמך על מכשיר המירס. כשנולד הווטסאפ, הקבוצה שקעה. אלמסי הקים את הארגון לתחייה.

פרוטקציה מובנית לנשים

בוקר יום רביעי. סתם יום של חול. אני נכנסת לרכב של דניאל הלוי, סמנכ"ל מרחב השפלה של 'ידידים'. התואר הנכבד מבטא רק אחריות ולא גובה משכורת. אין משכורות בארגון הזה, להפך. רבים רוכשים ציוד חילוץ ופריצה על חשבונם, ומשלמים גם על הדלק שאיתו הם נוסעים ממקום אחד למשנהו. הלוי יתחבר הבוקר גם למוקד של הארגון וגם לקבוצה המבצעית, כדי שאראה איך העניינים עובדים כאן. 6,500 מתנדבים יש היום לארגון, והם מחולקים למחוזות ומרחבים. המתנדבים טיפלו ב‑118,231 מקרים בשנה האזרחית החולפת. 'ידידים' מטפל בכל מה שקשור לעזרה ראשונה שאינה רפואית. מעלית שנתקעה ולכדה אנשים, כלב שעומד בכניסה לבית, שירותים שננעלו או בית שנטרקה בו הדלת כשילד קטן נמצא בפנים. חוץ מאלה הם מטפלים ברכבים תקועים שהשבתם לכביש לא מצריכה עזרה מאוד מקצועית.

הלוי ואני יוצאים לדרך, אל אישה שנתקעה בלי דלק על כביש מהיר בדרך לאשדוד. הוא נענה לקריאה שנרשמה במוקד, מתקשר אל הפונה, לוקח את דגם הרכב והצבע כדי שיידע לזהות, ומבטיח, לאחר שבדק ב‑waze, שתוך 20 דקות נהיה אצלה. בדרך נעצור בתחנת דלק כדי למלא ג'ריקן שיושב לו באופן תמידי בבגאז'. לנשים, אגב, הארגון עושה פרוטקציה מובנית. תמיד יגיעו לתת להן דלק, כבלים או סיוע בהחלפת גלגל. כלפי הגברים הפונים מפעילים מסנן נוסף: אם הם נתקעו בלי דלק בתוך העיר, או שיש להם פנצ'ר ברכב והם פשוט לא רוצים להתלכלך, העזרה לא תגיע. החברים כאן נותנים מכל הלב, אבל לא מוכנים להיות מנוצלים.

חלק גדול ממה שעושה 'ידידים', יכולה לעשות גם כל חברה ששירותיה נמצאים בסל הביטוח. חילוץ ממעליות עושה חברת המעליות וחילוץ מרכב שננעל עושים פורצים מקצועיים. אולם לכל אלה לוקח המון זמן להגיע, וחלקם אף גובים תשלום. אזרחי ישראל לא מחכים. הם מסתייעים בטכנולוגיה, ומקצרים את הביורוקרטיה באמצעות רצון טוב. בזמן הנסיעה הלוי מספר לי על הארגון ופוזל מדי פעם לעבר הטלפון של המוקד. "אני לא מבין למה אין קריאות", הוא מתפלא, "זה לא ככה בדרך כלל". כעבור כמה דקות מתקשר מנהל המרחב. "רק רציתי לבדוק שלא נפלה לנו המרכזייה", הוא אומר. גם הוא לא מבין מה עומד מאחורי השקט הזה. ההימור שלנו הוא שמרפי עורך ניסוי מעניין לכבוד הכתבה. הניסוי נכשל, אגב. תוך רבע שעה הטלפון של המוקד לא יפסיק לצלצל. "ידידים שלום, מדבר דניאל", יענה הלוי בחביבות שוב ושוב. ברוב הפעמים הוא לא יספיק לקחת את השיחה, כי מוקדנים אחרים כבר ענו לה.

אנחנו עוצרים בתחנת דלק. הלוי, כאינסטינקט, פותח את חלון הרכב שלו. אני מביטה במבט שואל והוא מסביר: "זה אוטומטי אצלי. השנה חילצו ב'ידידים' לא פחות מ‑697 ילדים שנלכדו ברכב". "נלכדו", הוא מדגיש, "לא נשכחו". ברכבים החדשים, אם החיישן של הרכב מרגיש שהנהג לא יושב במקומו במשך יותר מ‑30 שניות, הוא מבצע נעילה אוטומטית של הרכב. "אנשים מושיבים את הילד, חוגרים אותו, ואז הוא מתחיל לבכות. הם קמים כדי להביא לו משהו והופ, הרכב ננעל והילד בתוכו". הינעלות ברכב מסוכנת מאוד בקיץ, אבל גם בחורף היא לא תענוג. "הילד יכול להיכנס להיסטריה ולהיחנק מבכי". הטיפ שלו: "שהמפתחות יהיו כל הזמן עליכם".

אנחנו מגיעים לרכב שנתקע בלי דלק. אף אחד לא נמצא במכונית. הלוי מתקשר לפונה ומגלה שבגלל הסכנה הקיימת בהמתנה בכביש מהיר, היא התרחקה ונעמדה מעבר לגדר הביטחון. הוא מביט ימינה ושמאלה, מחכה למשטרת התנועה שהזמין למקום ברגע שיצאנו לדרך. מסוכן לעמוד כאן ליד הרכב ומסוכן לתדלק. 20 דקות חלפו, אפילו קצת יותר, אבל אף ניידת לא הגיעה. "אם זה היה פנצ'ר, הייתי מחכה למשטרה".

הנהגת מיכל חוזרת לרכב. היא בחודש שמיני, כרסה בין שיניה. "תודה שבאתם, איזה מהממים אתם, אין עליכם", היא מברכת בשטף את הלוי, "התקשרתי אליכם לפני שהתקשרתי לאחים שלי. עד שהם היו באים, הייתי כבר יולדת". הלחץ לא עשה לה טוב, כואבת לה הבטן והיא חושבת שמפה תיסע לבית החולים במקום לעבודה. הלוי לא מבזבז רגע ומערה את הדלק אל המיכל ברכב. הוא לא שואל שאלות, אבל אני כן. מיכל מסבירה: "שעון הדלק הראה שיש עוד שני קווים. אמרתי לעצמי שזה מספיק עד תחנת הדלק הבאה, אבל פתאום הדלק נגמר". אין כאן חוסר אחריות, רק רכב עם חיישן דלק תקול.

מיכל מספרת שבעלה, שנמצא ברגעים אלה במבחן ולכן לא יכול לעזור, מתנדב גם הוא בארגון 'ידידים'. ככה היא ידעה למי לפנות. היא שולפת שטרות מארנקה ומבקשת לשלם להלוי. "לפחות על הדלק שקנית", היא מפצירה. הוא מסרב. "שימי בקופת צדקה", הוא אומר. "גם וגם", היא מבטיחה, "גם וגם", אבל הוא עומד בסירובו. מתעקש ומנצח. "את מבינה כמה זה משוגע שהוא מגיע עד אליי? הוא לא מכיר אותי ובכל זאת מגיע פתאום באמצע היום". היא מודה לו מכל הלב, והוא רק מבקש שתניע את הרכב, כדי שיידע שזו באמת הייתה הבעיה. היא מניעה ומפליגה להמשך יומה בנחת. אנחנו נכנסים בחזרה לרכב, הלוי מעדכן בקבוצה שהטיפול במקרה הסתיים בהצלחה. ההצלחה היא נחלת רוב המקרים, אבל לא כולם. לפעמים הקריאות מתבררות כמורכבות יותר.

שיעור בהחלפת גלגל

יוצאים שוב לדרך. הלוי מסתכל לצדדים במשקפיים מאוד מסוימים. "את רואה את הרכב הזה?" הוא שואל ומורה בסנטרו לעבר רכב שנמצא משמאלנו, "לפי העשן הוא עוד מעט ייתקע". כעבור רגע הוא מעיר על שולי הכביש, שאם רכב היה נתקע במקום כזה, היה מאוד קשה לטפל בו. הוא נזכר במקרה שבו עצרה המשטרה את כביש איילון חסר השוליים, כשטיפלו ברכב של מישהי שנתקעה פתאום באמצעו. כעבור עוד שני רגעים אנחנו רואים רכב שעצר בצד. הלוי כמעט פונה לעזור לו, אבל שם לב שהנהג יצא לטפל בעניינים שאינם קשורים לרכב. זו הפריזמה, זה המבט, ככה הוא מסתכל על החיים. כשאני מבינה את חומרת ההתמכרות ל'ידידים' אני שואלת: "תגיד, אשתך בסדר עם ההתנדבות שלך?", והוא אומר רק את האמת: "בהתחלה היא לא סבלה את זה. הייתי יוצא לאירועים בשחור". אני מדמיינת מה זה בדיוק אומר. נניח להגיד לה "אני יוצא להוריד את הפח" ולחזור אחרי חצי שעה כי עזרת למישהו להחליף גלגל ברכב? "זה לא לוקח חצי שעה", הוא עונה וממשיך: "לפני שנה וחצי בערך הבן הקטן שלנו ננעל בשירותים. היא נכנסה דרך הבוידעם הצר והדריכה אותו איך לפתוח. אחרי שהוא יצא בשלום היא אמרה לי 'בזכות ידידים לא איבדתי את העשתונות והסברתי לילד מה שסיפרת לי שאתם מסבירים כשמישהו ננעל בפנים'. זה ריכך אותה".

מקרה אחר התרחש כשהמשפחה נסעה למצפה רמון לשבת, והם ירדו מהדרך כדי לעזור לאישה בבאר שבע. הגברת המתינה במשך ארבע שעות ליד הרכב שלה כשהמפתחות ננעלו בתוכו. במכונית היו קניות השבת שלה, ופורץ רכבים ביקש 800 שקלים, תעריף יום שישי, בעבור השירות. לאישה לא היה את הסכום לתת. "הגענו ועזרנו לה. זה לקח דקה. האישה התחילה לחבק ולנשק את אשתי, מאושרת, וכשיצאנו משם אשתי אמרה לי 'עכשיו אני מבינה אותך'". השיא מבחינתו היה כשנסעו לפני כמה ימים לבקר חברים. הם קיבלו קריאה מתוך בני ברק, עיר שאשתו לא אוהבת לנהוג בה. ובכל זאת היא נכנסה פנימה ואפשרה לבעלה לטפל במקרה. כשמישהו מהארגון העיר שאם היא עשתה את זה ונכנסה לבני ברק סימן שהמשיח הגיע, היא השיבה "ה' נתן לי מצווה, לא אקח?". אז כן, הגישה שלה השתנתה. "היא רק מבקשת ממני שבדרך הביתה אקח מקרה אחד ולא יותר".

אנחנו עונים לקריאה של עידו, שנתקע עם פנצ'ר בבת ים. "יש לי את הכלים, אבל אני פשוט לא יודע להחליף", הוא אומר. הלוי מעדכן את הקבוצה המבצעית במקרה, ושני אנשים עונים בזה אחר זה שהם יוצאים לדרך. גם אנחנו. "אני רוצה לצלם את המתנדבים, להעצים אותם". אנחנו מגיעים. הדר, בחור בן 18 שלומד קרוב לכאן, כבר עובד על הרכב. הוא שמיניסט שגם מתנדב במכבי אש. לא מזמן הצטרף לארגון הזה. כן, כבר יש לו רישיון, גם על מכונית וגם על אופנוע, "התנדבויות זה הראש". עידו מקבל בשמחה גלויה את הידידים שהגיעו לעזור לו תוך 20 דקות. גם הוא רכון על הרכב, קשוב לשמוע את ההוראות של הלוי, שגם נותן לו מברגה כדי שיוכל להוריד את הגלגל בקלות. שלוש דקות אחר כך מגיע גם מוטי, מתנדב טרי יחסית. גם הוא, כמו הדר, פעיל בארגונים נוספים. מוטי סגר את המשרד כדי להגיע לכאן, "לבוא ולעזור לאנשים שנמצאים באמצע הדרך זה קידוש השם".

אבל ככה, לסגור את המשרד באמצע היום? זה הפסד כלכלי.

"הקב"ה שולח משמיים את הפרנסה, מי אנחנו בכלל?", הוא אומר ומיד עונה לטלפון של לקוח שמבקש שיסגור לו איזה עניין. הפנצ'ר תוקן תוך דקות ספורות, לא מעט הודות למכשור המשוכלל של הלוי. עידו מודה להם בשמחה ונוסע לדרכו. כשאנחנו יוצאים מהמקום, בדרכנו לבני ברק, מישהו מהקבוצה שולח הודעה ומספר שעידו בעצמו הוא איש חסד לא קטן. כיף לעזור לאנשים כאלה.

אנחנו יוצאים לבני ברק. בדרך מספר לי הלוי על חוויה שלו מהיום קודם, בדרכו להלוויה של הרב איתמר בן גל הי"ד, אותו הכיר מילדות. "ראיתי רכב עומד בצד ליד מחסום הכניסה לשומרון. היה לו חור בצינור שבין הרדיאטור למיכל העיבוי". להלוי הייתה מדבקה מתאימה וגם דבק אפוקסי שהצילו את הבחור מלהמתין במשך שעות לשירותי דרך.

אנחנו נכנסים לבני ברק, בדרך למילוי אוויר לרכב שכנראה חדר לו בורג לאחד הצמיגים. "האוויר ירד לי", מספר האיש שהזעיק אותנו, "מילאתי אוויר ויצאתי לקניות אבל שוב האוויר ירד". בעזרת קומפרסור ובמעט עבודה הלוי מנפח לו את הגלגל. כשהוא פותח את תא המטען להחזיר את הציוד לרכב, אני מציצה בבגאז' העמוס ציוד מקצועי. "כשאני רוצה להכניס כאן דברים של המשפחה או הבית, אני צריך לפנות מקום", הוא אומר. את הציוד, ששווה כמה אלפי שקלים, רכש בעצמו.

ידידים מכל המגזרים

'ידידים' לא מבקשים תשלום בעבור השירות, החיוך הוא התמורה המקסימלית. אבל עד לא מזמן הם גם לא הסכימו לקבל תרומות. היום השתנתה הגישה, מסביר ישראל אלמסי, המנכ"ל. אלמסי עובד במשרה מכובדת באחת החברות המובילות במשק, וסמנכ"ל הארגון הוא יבואן של כלי בית. הם לא מבקשים להתפרנס מהעמותה. הכיוון הוא אחר. "אין אפודים לארגון שלנו, אפוד יפה שהמתנדב יהיה גאה ללבוש. כל אפוד עולה יותר מ‑100 שקלים. כפול קרוב ל‑7,000 איש זה הרבה כסף". אלמסי מדבר גם על רכישת הציוד, החל מכבלים, המשך בקומפרסורים וכלה בציוד פריצה לרכבים. "בכל חודש קונים המתנדבים שלנו ברחבי הארץ ציוד כולל בסך 40‑60 אלף שקלים". ויש גם ציוד מתקדם שמסייע למשל במשיכת רכבים שנתקעו בבוץ או התחפרו בחול, או ציוד ייעודי להחלפת גלגל במשאיות. "יש כאלה שקנו ציוד ומרוב שימוש הוא נשחק. אין לי פנים להגיד לאנשים 'תקנו ציוד חדש'. החלום שלנו הוא לתת לכל מתנדב תיק ציוד בסיסי". בנוסף לכך הם מקיימים הכשרות, הדרכות וגם ימי גיבוש כדי לחבר בין המתנדבים ולהרחיב את הארגון.

בסיס המתנדבים החל מהמגזר החרדי, אבל היום כולם נמצאים בו, אפילו כמה נשים. החלום של אלמסי נראה רחוק, אבל יש לו ביטחון רב בחזון - "להיות ארגון המתנדבים הגדול בארץ. אני רוצה להגיע לחצי מיליון מתנדבים". אלמסי לא סתם זורק את המספר האגדי הזה. השאיפה היא לא רק לסייע לכמה שיותר אנשים ולצמצם את זמן ההמתנה למינימום, אלא לבנות מחלפים בין מגזרים. "נוכחנו לדעת שהחיבורים שנוצרים בין קהלים הוא חסר תקדים. מתנדבים אצלנו חרדים וחילונים, יהודים וערבים. אנחנו עורכים ערבי גיבוש למתנדבים שלנו וכולם מדברים על כך שלתת זה לקבל". שיחתנו מתנהלת ביום שישי, והוא מספר שתוך כדי הקניות לשבת כבר עזר לשלושה אנשים להניע את הרכב. "זה ככה, על הדרך". הוא מודה לכל המתנדבים המובילים וגם לאלה שבשטח, וכמובן לבורא עולם "שנתן לנו את הזכות לקדש את שמו".

שיתוף פעולה מעניין נוצר בין 'ידידים' ל'סטארט אח', חממה טכנולוגית של אנשי הייטק שמבקשים לתרום לחברה. אנשי 'ידידים' שמו לב לכך שכבדי שמיעה וחירשים אינם יכולים להשתמש בשירות שהם מציעים. 'סטארט אח' פיתחו רובוט שנקרא ידידיה, שאוסף נתונים על המקום שבו הרכב נתקע, מה הסיבה, באיזה רכב מדובר ואיך ניתן ליצור קשר בחזרה. מוקדנים ייעודיים מוסרים את הקריאה וכך אפשר לסייע גם למי שלא יכול לנהל שיחת טלפון. בעזרת סטארט אח מקווים ב'ידידים' להשיק בקרוב אפליקציה שתייתר את קיומן של הקבוצות האזוריות ותתריע על פניות לעזרה בטווח מסוים מהמקום שבו נמצאים המתנדבים. כך, אם מתנדב שגר בתל אביב נסע צפונה, הוא יוכל לעזור לאנשים על הדרך ולא ימשיך לקבל קריאות לא רלוונטיות לו כרגע מאזור המרכז.

השעון מראה שאנחנו כבר צריכים לחזור. להלוי, בסופו של דבר, יש גם עבודה אמיתית. הוא מנהל צוות של סוכני מכירות באחת מחברות התקשורת המובילות. הוא הספיק לקיים כמה פגישות עוד לפני שנסענו לסיור ברחבי אזור המרכז, אבל עוד מחכה לו פגישה בחיפה. אנחנו מתחילים להתארגן לנסיעת החזרה אבל הצצה בקבוצת הווטסאפ המבצעית מלמדת שיש עוד קריאה, עוד מישהו שפנה למוקד עם ירידת אוויר בצמיג, שמחכה כבר הרבה זמן. "בבני ברק בדרך כלל לא מחכים", הוא אומר, "יש כל כך הרבה מתנדבים. אני לא יודע מה קרה היום. בואי רגע נעזור לו, זה על הדרך". אז לא, זה לא בדיוק על הדרך, עשינו עיקוף קטן ולבסוף קינחנו בעוד עזרה קטנה למישהו אחר. הלוי מכור כבד להתנדבות, התמכרות שעושה כיף בלב. על דבר אחד אני לא מתווכחת: הידיעה שעזרת למישהו לא במאמץ גדול והחיוך שקיבלת בתמורה, טוענים אותך באנרגיה טובה שמספיקה לכל היום.

[email protected]