בשבע מהדורה דיגיטלית

דגל ירושלים להנהגת המדינה

לכבוד מאה שנים להקמתה תנועת 'דגל ירושלים' בידי מרן הראי"ה קוק זצ"ל, כדאי לחזור ולהסתכל ביסודות וללמוד מהם להיום

הרב אברהם וסרמן , ל' בשבט תשע"ח

הרב אברהם וסרמן
הרב אברהם וסרמן
צילום: עצמי

בשנת תרע"ח פרסם הראי"ה קוק לראשונה את קריאתו לייסוד תנועת 'דגל ירושלים', במטרה מוצהרת להחלפת האידיאולוגיה וההנהגה של העם.

הראי"ה הבחין שלאחר כעשרים שנות ציונות, מהקונגרס הראשון (אלול תרנ"ז), "העולם הכשר" ("פרומע אידען" ביידיש, יהודים יראי שמיים, שומרי מצוות) לא הצטרף ברובו לתנועה הציונית החילוניות, שהאידיאולוגיה שלה סותרת את דרכו, וגם לא לתנועת המזרחי שנתפסה כפשרנית. מה שנכון גם כיום כלפי הציבור החרדי לגווניו, ההולך וגדל ב"ה בארץ ובחו"ל.

למרות שהראי"ה פרסם את דעתו אודות מעלותיה של התנועה הציונית, הוא הכיר לעומק גם את חסרונותיה. לכן שאף להוביל את המפעל הציוני לאור התורה. דגל ירושלים לא הבשילה לכדי מימוש שאיפותיה, והראי"ה היה מודע לכך. לכן כתב: "איני אחראי שהתנועה ירושלים תהיה רבת-אונים במעשיה, אבל מובטחני שמסילות אל הלב תסלול. היא תקים את התנועה הציונית משפלותה הרוחנית שהיא הולכת ומשתקעת בה בכל צעד שהיא צועדת למעלה בגדולתה החומרית" (אגרות ראי"ה, ג, עמ' רטז).

כעשר שנים קודם לכן ביטא הראי"ה את ההכרח לחדש את הרוחניות של חיבת-ציון כפי שהגו אותה "אנשי קודש אשר החלו לטפחה ולטפל בה... הגר"צ קאלישער והגר"א גריידיץ וסייעתם ז"ל. טרם נשברו הכלים שלה, טרם נפל אורה בעמקי הרע". הרעיון הלאומי-חילוני נולד מתוך נפילה של רעיון קדוש, שעלינו לרומם, כפי שהמקובלים מדברים על העלאת ניצוצות שנפלו לתהום הטומאה, אל הקדושה והברכה. על היהודים שומרי המצוות להזדרז מאוד "לשוב אל אדמת הקודש בכל האופן שיעלה בידנו, להלקט אחד אחד או קבוצות קבוצות", כדי לקדם את תחיית הקודש (אגרות, א, עמ' נו).

לציונות החילונית אומנם יש תפקיד כמייצגת את היסוד הלאומי של עם ישראל, אך לא את צדדיו הערכיים והמהותיים, "מפני שביסודה אינה משגת את אור הקודש של חיי העולם אשר לנשמת האומה" (אגרות ראי"ה ג' עמ' קנז).

בפרקי אורות התחיה, הנחשבים לחיבורו היסודי ביותר ביחס לערכי הציונות החילונית והישגיה, נוקט הראי"ה גם בביקורת חריפה כלפי הניתוק מהשורשים ההיסטוריים: "החידלון מההכרה של 'אתה בחרתנו'... אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו, ואם נשכח את גדלנו אנו שוכחים את עצמנו, ועם שישכח את עצמו בודאי הוא קטן ושפל" (פרק ה').

היחס בין המעשים להחייאת העם בארצו ובין הרוחניות המקורית שלו, מקביל ליחס שבין הגוף לנשמה. אשר על כן, פיתוחו של הצד הרוחני קריטי לעצם קיום המעשים. התפיסה הרואה את חזות הכול במעשה הציוני, עלולה לגרום בסופו של תהליך לביטולם של המעשים עצמם: "אם יישארו המעשים מצות אנשים מלומדה, לא לבד שלא יועילו אלא גם ישפילו עוד את הרעיון, וסוף שפלות הרעיון להיגמר בביטול המעשים" (אוהת"ח ו).

תפיסה של בית מקדש

למרות החשש מפני הבעיות של הציונות החילונית, הראי"ה הכריע שאין להיאבק בה, אלא לרומם אותה: "הלאומיות החולונית יכולה להזדהם בזוהמה רבה שתחתיה הרבה רוחות רעים גנוזים, אבל לא בהדוף אותה מתוך נשמת הדור נצליח, כי אם בהשתדלות נמרצה להביאה אל מקורה העליון" (שם, כב).

דגל ירושלים הוקמה עוד בהיות הראי"ה בלונדון, כחודשיים לאחר הצהרת בלפור, דווקא בעת שהתנועה הציונית-מדינית נחלה ניצחון בדרכה, בקול תרועה רמה. הראי"ה הפתיע כשהלך לכאורה נגד האווירה שכורת הניצחון של הציונות המדינית החילונית. אך נראה שרצה לנצל דווקא את האווירה החגיגית שהתפשטה בקרב היהדות המאמינה, כדי לדרבן אותה לעלייה לארץ ישראל.

לקראת הקמת התנועה, כותב הראי"ה איגרת לבנו (אגרות, ג, עמ' קנב), ומציין את שאלתם של שלמי אמוני ישראל "למה ילכו בראש הרחוקים מיהדות בפנימיותה?". בתשובתו הוא מזכיר ברמז את "החשבון העמוק", כהגדרתו, שלפיו התהליך מתבצע דווקא בידי אנשים אלה, מה שיפורט מאוחר יותר בפרקי אורות התחיה ועוד. אך יחד עם זאת הוא מציין מיד: "בתוך החומר העב הזה מוכרחת נשמה גדולה להיות נזרקת". תהליך כזה יוציא לפועל את האחדות של חלקיו השונים של העם, החי חיי נשמה וחיי גוף גם יחד.

מגמתה של 'דגל ירושלים' נובעת מתפיסה של מקדש. בית המקדש כבית תפילה לכל העמים מגדיר את השאיפות הלאומיות שלנו, לא כדאגה לקבוצת אנשים בעלי גורמים משותפים, אלא דאגה לכל העולם. בוודאי שלא מגמת בריחה של פליטים המחפשים מקלט בטוח, שאותה הוביל הרצל. "ציון תיפדה בעת אשר אור ירושלים יופיע, שאיפת הממלכה בהדר ואון תגלה בעולם בעת אשר עריגת בית קדשנו ותפארתנו תצא ממחבואי הלב" (שם רי"ז). לכן, הסגנון הלאומי המיוחד שייבנה על ידי תנועת דגל ירושלים לא יהיה פרטיקולרי, ויביא בשורה לכל העולם: "והתנועה ירושלים נפלאות תחולל בספרות ובפועל להביע לכל העולם כולו – הנה דבר ה' קם ונהיה ולא עזב ה' את עמו ולא יעזבנו עדי עד" (שם רכא).

פתיחת השורות ושמירת הזהות

כדי להכניס תחת כנפי התנועה מגוון חברתי רחב, בלי לאבד את ייחודה הרוחני, חולקה התנועה לשלושה חלקים:

האידיאה ירושלים - בירור הרעיון אודות הערך המקודש של התנועה הלאומית ושל יחס האומה לארץ ישראל. את האידיאה יישאו סופרים, משוררים, אנשי רוח לסוגיהם וגם פוליטיקאים שיעסקו בבירור היסודות הרוחניים ויישומם במערכת הציבורית. כלומר, הפוליטיקה תבטא את העומק הרוחני של עם ישראל ולא תתבסס על הסגנון החילוני.

הסתדרות ירושלים – כדי לפתוח את השורות גם למי שאינם שומרי תורה ומצוות, אבל מזדהים עם רעיונות התנועה, ההסתדרות תקבל "כל אדם מישראל המכיר ושואף שצורת החיים המקודשים בישראל תהיה מוכרת יפה לחיינו בארץ ישראל". כלומר, שהפרהסיא וההתנהלות הציבורית יהיו לאור תורת ישראל וערכיה. גם בזמנו היו "רבים מאוד נמצאים שאינם יכולים לחושבם בכלל 'שלמי אמוני ישראל לגמרי', ובכל זאת חפצים הם בכל לבם לראות את ארץ ישראל בנויה בהדרת קודש. מן היותר קרוב עד היותר רחוק שבסוג זה תיבנה ההסתדרות, שעל ידי ריבוי חבריה תיעשה גם לכוח חומרי הגון וגם לכוח מוסרי חשוב של גילוי רצון לאומי". במילים אחרות, אין לאבד את הייחודיות הרוחנית כדי לפתוח את השורות.

דגל ירושלים – "יכניס לתוכו את כל אלה אשר היהדות השלמה היא מתקיימת בחייהם הפרטיים, הם כל המחנה הגדול 'העולם הכשר' שלנו" (אגרות ג' עמ' רכה-ו).

בשנים האחרונות מדברים במגזר הדתי-לאומי על אחיזה בהגה ההנהגה הלאומית. אלא שעד כה לא מדובר בשינוי עמוק ומשמעותי, אלא "יותר מאותו דבר": קצת יותר ימני, וקצת יותר מסורתי. אלו לא יביאו את השינוי העמוק של לאומיות שמקורה ותכניה בחזון התורה והנביאים, ולא באביב העמים או במקלט בטוח, הכרחי לעצם קיומנו.

התשתית הרוחנית ועקרונות העשייה קיימים כבר יותר ממאה שנה. אותם עלינו לקדם במישור האידיאולוגי והמעשי (בהתאמה למציאות שהשתנתה מאז), למען תחיית הקודש אשר תוביל את המפעל הציוני האדיר למחוזות חדשים. ממשיכי דרכו של הראי"ה בתנועה הדתית-ציונית מואשמים מעת לעת במשיחיות, אפילו מחבריהם בימין החילוני. אכן, זו דרכנו, ואנו אף מתפארים בה ויודעים שאין בלתה. כל תנועה לשיבת ציון שלא תהיה משיחית – לא תקום לדורות רבים. אלא שהביטוי "משיחי" הושחר והפך למילת גנאי, בגלל זיכרון משיחי השקר שהכזיבו והדבקת תווית – שלא בצדק – של תלישות מהמציאות. אין מציאותי יותר מחזון שיבת ציון המשיחי שבתנ"ך ובדברי חז"ל, ההולך ומתגשם לנגד עינינו במדינת היהודים, שעליה נשמור ואותה נטפח ונרומם לגובה הרוחני הראוי לה.

מאמר זה מבוסס על ספר שבעז"ה יפורסם בקרוב