מקרה חריג שהגיע לאחרונה לפתחם של בתי הדין הרבניים, העמיד למבחן את השאלה מתי רשאי בן זוג שהוא צד להליך גירושין לתבוע מבית הדין לחייב את בן זוגו ב"שלום בית".
מדובר בתושבת פתח תקווה שחסמה בפני בעלה את הכניסה לחדר השינה באמצעות גז מדמיע. כמו כן היא ניכסה את הנרגילה שלו, כינתה אותו בכינויי גנאי, משכה כספים והזיקה לו בענייני עבודתו. אף על פי כן דרשה האישה מבית הדין הרבני בעיר... שלום בית.
בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה דחה את בקשתה וחייב אותה לקבל גט לבקשת הבעל, אך האישה ערערה על כך לבית הדין הרבני הגדול.
בני הזוג נישאו לפני 25 שנים ולהם שלושה ילדים, שניים מהם בגירים. לפני כשנתיים הגיש הבעל תביעת גירושין לאחר שנאלץ לעזוב את הבית, והאישה הגישה במקביל תביעה לשלום בית. בדיונים הממושכים בפני בית הדין האזורי אישרה האישה את הטענות אבל אמרה שעשתה זאת לאחר שגילתה שלבעלה יש קשרים עם נערה בת 19.
לאחר סדרה של דיונים והצעות פשרה החליט בית הדין הרבני בפתח תקווה לחייב את האישה לקבל את הגט על בסיס "הלכת רבנו ירוחם". בתי הדין משתמשים ב"הלכת רבנו ירוחם" כאשר מתברר ששני בני הזוג אינם מעוניינים להמשיך בחיים המשותפים והסירוב לגט בא מסיבות טקטיות בלבד ונועד רק להשיג הישגים ממוניים.
האישה ערערה על כך לבית הדין הרבני הגדול בפני הדיינים הרב יצחק אלמליח, הרב אליהו הישריק והרב אברהם שינדלר. הבעל חזר וסיפר כי כאשר האישה חסמה בפניו את הכניסה לחדר השינה כשהיא מצוידת ומאיימת עליו בגז מדמיע, היא קיללה אותו קללות קשות ונמרצות ואיחלה לו שימות ושהיא "תרקוד על קברו", "היא שברה לרסיסים את הנרגילה היקרה", משכה סכומי כסף גבוהים מחשבון הבנק ואף פגעה קשות בעסקו לאחר שכתבה ללקוחותיו שהוא מרמה אותם וגונב מהם כספים.
בא כוחה של האישה טען כי בסכסוך בין בני הזוג היו אירועים בודדים ואין בהם עילה הלכתית מספקת לגירושין. הוא נתן הסבר הלכתי לכל אחת מהטענות. על ניפוץ הנרגילה אמר כי על פי ההלכה "מותר לשבור כסף שמטרתו שעמום". לגבי הגז המדמיע אמר כי "האישה פשוט פחדה מבעלה". באשר לפנייתה ללקוחותיו אמר הפרקליט כי "הדבר מותר על פי הלכות לשון הרע", ולגבי מניעת יחסי האישות מצד האישה הוא נימק תחת "דחייה מריחות גופו של הבעל".
חברי בית הדין הרבני הגדול התייחסו ארוכות להגדרת "הלכת רבנו ירוחם", ניתחו אותן לעומק וחקרו באלו מקרים יש להשתמש בהן. במסקנתם כתבו הדיינים הרבנים אלמליח, הישיריק ושינדלר כי "המדד העשוי לקבוע את רצונו של אדם בשלום בית לא נמדד במילים אלא במעשים. רצון לשלום בית חייב שיהיה נתמך במעשים חיוביים, קל וחומר כאשר מופעלת שרשרת של מעשים המהווים אנטי-תזה לשלום בית. אשר על כן: א. הערעור נדחה. ב. מחייבים את האישה המערערת בהוצאות משפט לטובת הבעל בסך של עשרת אלפים שקלים".
בכך שיגרו חברי בית הדין הרבני הגדול מסר למתדיינים ולעורכי דינם שלא לנקוט בעמדות הפוכות לרצונם האמיתי מסיבות טקטיות וכדי לשפר עמדות בדיונים.