שברון הלב שליווה את בגין כל חייו

חוקר התנועה הרוויזיוניסטית, פרופ' וייץ, רואה בנטישתו של מנחם בגין את אנשי בית"ר בורשה את המשבר שייסר את מצפונו עד יומו האחרון.

שמעון כהן , ה' באדר תשע"ח

צער עד יומו האחרון. מנחם בגין ז"ל
צער עד יומו האחרון. מנחם בגין ז"ל
צילום: סער יעקב, פלאש 90



טוען....

בימים אלה מציינים ברחבי הארץ 26 שנים לפטירתו של ראש הממשלה בעבר, מנחם בגין ז"ל.

רבות מדובר על הסכם השלום עם מצרים ועל הערך המיוחד שמצא באחדות העם, שיקום השכונות וכו', ואולם את חייו ליוו שברון לב וחרטה על התנהלותו בתקופת מלחמת העולם השנייה.

על שברון הלב הזה והחרטה שוחחנו עם פרופ' יחיעם וייץ שאת הדברים במלואם יפרוס בפני באי כנס מיוחד שיתקיים במכללת אפרתה, ובו יועלו סוגיות שונות לאורך שבעים שנותיה של המדינה.

פרופ' וייץ, שמאחוריו שלושה ספרים על חקר התנועה הרוויזיוניסטית, סבור כי את השבר הנפשי שהחל בכשל מנהיגותי בתקופת השואה נשא עמו מנחם בגין עד יומו האחרון. עמדתו זו של פרופ' וייץ מקבלת חיזוק ותמיכה מהשאלה אודות התעלמותו של בגין מלוחמי האצ"ל בגטו ורשה, לוחמים שאת קרנו של מאבקם ההרואי הרים ונשא פרופ' משה ארנס, למרות שלכאורה ראוי היה שבגין עצמו יעשה זאת בתפקידיו השונים.

"בגין העדיף להתייחס בעיקר לא לחללי בית"ר והאצ"ל באירופה של ימי השואה, אלא העדיף להתייחס דווקא לעולי הגרדום וחללי האצ"ל פה בארץ. הוא העדיף לתת את כל הבמה לאנשי האצ"ל בארץ", אומר פרופ' וייץ ומציין גם את הסמליות במקום קבורתו של בגין, סמליות שגם היא נובעת מאותו מקור. "בגין הבין את המשמעות של סמל והעדיף שהקבר שלו יהיה בהר הזיתים ליד חלקת עולי הגרדום".

"האנשים שהוא מתייחס אליהם הם האנשים שלו, אלו שהוא היה המפקד שלהם. הוא לא היה המפקד של אנשי בית"ר באירופה. הלוחמים בארץ היו אנשיו וכאילו בניו".

בדבריו מעיר פרופ' וייץ כי ההתעלמות מהגיבורים על אדמת אירופה בולטת לנוכח המקום הנכבד שהעניק השמאל הציוני לגיבוריו שלו מהזירה האירופית של אותם ימים. "לאחדות העבודה והקיבוץ המאוחד היו גיבורים וחללים בארץ, בפלמ"ח, אבל גם התייחסו לגיבורים שלהם באירופה, לוחמי הגיטאות".

ובכן, מהו המניע שמוביל את בגין להתעלמות הזו ולהתמקדות בלוחמי ארץ ישראל? האם מדובר באידאולוגיה המבקשת להטמיע בעם את מורשת הנלחמים בכובש הבריטי, או שמא יש מאחורי הדברים מניע נוסף, עמוק ונסתר יותר?

"בגין ברח מוורשה שנכבשה על ידי הנאצים ועבר לוילנא. בוילנא ובמקומות נוספים בברית המועצות היו מנהיגים של תנועות הנוער החלוציות שחזרו ללוע הארי, חזרו לתלמידים והחניכים שלהם בפולין הכבושה. הדוגמא המובהקת היא 'אנטק', יצחק צוקרמן, מראשי דרור שהיה הסגן של אנילביץ' במרד בוורשה. בגין לעומת זאת לא חזר. אני לא מאשים אותו. היה אדם אחד שהאשים אותו על כך וזהו בגין עצמו", אומר וייץ המשוכנע כי כאיש מצפון מפותח ביותר חש בגין שלא נהג כפי שהיה מצופה ממנו כמנהיג.

בהמשך הדברים מציין פרופ' וייץ משברים נוספים שליוו את בגין לאורך שנותיו ובהם השבר שאחרי אלטלנה, תקופת השילומים, קריסת מפלגתו 'חרות' בבחירות לכנסת השנייה ופרישתו מראשות הממשלה אותה הוא מייחס לכשל מבצע שלום הגליל.

על פרשת אלטלנה מזכיר פרופ' וייץ' את נאום הבכי אותו שידר בגין לאחר האירוע הטראומטי, והוא מציין כי לא הוא שעמד מאחורי הבאתה של האנייה אלא הלל קוק, ולמעשה לא מדובר במרידה בבן גוריון אלא מרידה במנחם בגין ומדיניותו הדמוקרטית.

ת״ שאלה קשה ומרתקת היא אלטלנה. בגין שמע על זה ברדיו. אלטלנה לא היה מרד נגד בן גוריון אלא מרד נגד בגין, ומי שחולל את המרד הוא הלל קוק, שלא היה מוכן לקבל את הדפוסים שבגין יצק בתנועת החרות כמפלגה דמוקרטית. קוק לא היה מוכן לקבל את ההחלטה הפוליטית עקרונית של בגין להפוך את האצ"ל למפלגה פוליטית שמקבלת את כללי המשחק של הדמוקרטיה הישראלית הצעירה. היו כמה אנשים בתוך האצ"ל שלא קיבלו זאת. לבגין לא היה כסף להביא את אלטלנה ולעומת זאת להלל קוק היה את הכסף למימון האנייה".

ובחזרה לשבר שליווה את בגין ממלחמת העולם ועד סוף ימיו. "הוא השאיר את אנשיו בפולין הכבושה. בגין היה אז נציב בית"ר בפולין. זה היה הסניף החשוב ביותר של בית"ר בכל העולם. הוא היה רועה והוא היה שואל את עצמו מה קורה לצאן. הוא לא היה אדם פרטי אלא בעל תפקיד שלא עשה זאת. הוא לא תפקד כמנהיג".

לדבריו של פרופ' וייץ אין להתעלם מהיותו של בגין אדם מורכב מאוד ולצד היותו אדם חשוב מאוד יש להכיר במורכבות זו.

כאשר נשאל כיצד מעגנים את הקביעות שלו, שהרי הדברים אינם מצויים בכתובים או בהקלטות שהותיר בגין אחריו. על כך משיב פרופ' וייץ ואומר כי ההיסטוריה גדושה בסוגיות חשובות שאירעו אך לא נכתבו וקיימות דוגמאות למכביר למנהיגים שקיבלו החלטות אך לא כתבו את המניע לאותן החלטות.

"בגין כתב מעט מאוד. הוא כתב על תקופתו כמפקד האצ"ל ועל תקופתו בסיביר, אבל אמר שהיה רוצה לכתוב על תקופת השואה ולא עשה את זה. הרבה פעמים צריכים מסמך, יומן או מכתב, אבל הרבה פעמים ניתן להבין את הראיה הכללית". ראייה כללית זו היא תפקידו של ההיסטוריון הבוחן את המעשים ומבקש להתחקות אחר מניעיהם.