בשבע מהדורה דיגיטלית

מבצע כומתה

דיווחים חמים מקבוצת הווטסאפ של הורים שכל מטרתם היא לפנק, לפנק, לפנק, וצבא אחד שמנסה להתרחק

דביר שרייבר , ז' באדר תשע"ח

רק אוכל של אמא, אבל שאבא יכין. טקס הענקת כומתה
רק אוכל של אמא, אבל שאבא יכין. טקס הענקת כומתה
צילום: אופיר שיפרין, דו"צ, פלאש 90

בשעה טובה ומוצלחת קיבלנו הזמנה לטקס הענקת הכומתה, זו שכל חייל בתחילת דרכו נכסף אליה יותר מכול, אם לא מחשיבים אוכל, שינה, מקלחת חמה, שעת ת"ש, צ'וקולוקים ויציאות. יציאות הביתה, אני מתכוון.

הכומתה מסמלת את סיום שלב ההכשרה, את הפיכתו של החייל מטירון לסתם בשר טרי, את הגיבוש, את החזלו"ש, ובעיקר את העובדה שאחרי הטקס יוצאים הביתה לחמשוש.

ככל שהתקרב מועד הטקס הלך והתגבר הרחש בקבוצת הווטסאפ הסודית של ההורים, זו שאף אחד לא יודע על קיומה מלבד ההורים, החיילים, המפקדים, המג"ד, המח"ט, הרמטכ"לים בעבר ובהווה והגננת מגן רקפת שאמא אחת צירפה בטעות לקבוצה הלא נכונה. כמו תמיד באירועים כאלה, אחד ההורים תפס יוזמה והודיע לכולם שהוא אוסף כסף כדי לצ'פר את הבנים בפריסה עשירה של ממתקים ומאפים טריים מיד לאחר שיסיימו את המסע המפרך, וכל מי שמוכן לתרום שיעשה זאת בהקדם.

"למה מאפים?", לא איחרה התגובה להגיע, "למה שלא נפתיע אותם עם בשרים על האש?".

"למה על האש?", הגיבו מיד כמה אימהות, "למה לא ארוחה מפנקת עם 50 סוגי מנות? מה, לא מגיע להם?".

"מגיע לגמרי", ענה בעל היוזמה, "אבל זאת קודם כול שאלה של כסף".

"כסף לא מהווה בעיה", ענו ההורים וגם הציעו לתרום ביד רחבה להורי חיילים שבשבילם כסף אולי כן מהווה בעיה.

"אני מציעה", כתבה מישהי, "שכל אחד ייתן אפילו יותר, וחוץ מארוחה מפנקת גם נקנה לכל אחד מתנה מפרגנת, למשל מעיל איכותי עם הכיתוב 'מאיתנו באהבה, ולא לשכוח להתקשר הרבה הביתה'".

"מעיל זה רעיון גרוע כי החורף כבר נגמר", השיבה מישהי אחרת, "אבל אם את רוצה להזכיר לבנים להתקשר הביתה אפשר לקנות להם נרתיקים לפלאפונים עם הסוואה מושלמת שהמפקדים לא יגלו. אחי מוכר כאלה, הוא יעשה לנו מחיר".

אני חושב שההורים רצו לשאול אם המחיר שהאח יעשה יהיה כלפי מעלה או כלפי עוד יותר למעלה, אבל התאפקו. בכל אופן, במשך כמה דקות היה שקט.

"מה דעתכם על חולצות מנדפות ריח?", שבר אחד האבות את השתיקה, "הן מאוד שימושיות ואפשר להדפיס עליהן את הסמל של הגדוד".

"וגם פאוץ' אישי לנשק", הוסיף אבא אחר.

"וכובע פטרייה עם השם של החייל".

"וכובע צמר".

"וחם-צוואר".

"וביגוד תרמי".

"ומחזיק מפתחות עם תמונה של המ"פ".

"וכרטיסים זוגיים להופעה של להקת רוק אלטרנטיבי מרומניה".

"מי הלהקה הזאת?".

"לא יודעת, אבל ועד העובדים שלנו קיבל מלא כאלה והוא לא מצליח להיפטר מהם".

אז אחרי שהוחלט לצייד כל חייל בצ'ימידן מלא בכל טוב ולהדליק כתובות אש בנוסח "גאים בכם" על כל ההרים הסמוכים לנתיב המסע של הילדים, עבר מרכז הכובד של הדיון לשאלה מה נציע להם בארוחה המפנקת שנפרוס בסיום המסע, מתוך הנחה בסיסית שאל"ף, הם יהיו רעבים; בי"ת, הם יהיו רעבים מאוד; וגימ"ל, הם תמיד רעבים מאוד מאוד מאוד.

"אני מציע שכל אחת תביא את מטעמיה מהבית", טמן לעצמו אבא אחד מלכודת פרימיטיבית, "גם יהיה יותר טעים וגם נחסוך הרבה כסף".

"למה כל אחת?!?!", לא איחרו לבוא התגובות של הנשים, "מה יש? רק נשים צריכות לבשל?!".

"בסדר", תיקן האב מהר מאוד, "שכל *אחד* יביא את מטעמיו".

"למה כל אחד?!?!", זעמו הנשים, "הם יהיו אחרי מסע כומתה! מגיע להם לאכול אוכל אמיתי של אמא!!!".

האב המוצהב שיגר אימוג'י כנוע והלך לדפוק את הראש בקיר, בזמן שהנשים התווכחו ביניהן האם עדיף שכל אחת באמת תביא אוכל מהבית, או שהגברים יכינו בשר על האש ורק אז כל אחת תוציא את האוכל שהביאה מהבית.

"סליחה על הסטת הנושא", העירה לפתע אמא אחת, "אבל אני מבקשת להפנות את תשומת ליבנו לכך שיש בפלוגה לא מעט חיילים שומרי כשרות. צריך לוודא שהאוכל בפריסה שלנו יהיה כשר למהדרין".

שוב היה שקט, אות לכך שההורים שוברים את הראש מה לעשות עם הדוסים האלה שמתעקשים להתגייס לצבא ולהפוך את החיים לעוד יותר קשים ממה שהם ממילא.

"אני מציעה שנפריד שולחנות", כתבה מישהי, "בצד אחד יהיה אוכל כשר, ובצד השני יהיה אוכל טעים".

"את המסע הם עושים יחד, כתף אל כתף", העיר מישהו, "לא הגיוני שרגע אחר כך נפריד ביניהם".

מישהי הציעה לפתור את בעיית הכשרות באמצעות תפריט חלבי. הצעתה נפלה בעודה באיבה בנימוק שראשית, גם אוכל חלבי צריך להיות כשר, ושנית, חלבי זה לא באמת אוכל.

בסוף הוחלט לעשות על האש ולמנות צוות משותף לדתיים ושאינם דתיים שיקנו את הבשר, כאשר הדתיים בעצמם יתפצלו לתת-צוותים על פי קודים פנימיים של חלק/מהדרין/רבנות/יבול חו"ל. שאר ההורים התבקשו להביא סכו"ם/צלחות/כוסות/מפיות/שתייה/עוגות/שולחנות/כיסאות ומנגלים שיעברו ליבון והגעלה לחומרא על ידי צוות המשגיחים ההוריים, ועוד לפני שהבנים החלו לשפצר את הפק"לים לקראת המסע, מבצע "קמט בכומתה" כבר היה מגוהץ למשעי וערוך למסדר המפקד, הלוא הוא האב המייסד של הקבוצה הסודית שאין איש בעולם שאינו יודע על קיומה.

ואז, כשבמחסני החירום של הקבוצה כבר היו מסודרים בשלשות כמויות אדירות של פיתות, בשר וצ'וקולוקים שיחולקו לחיילים במהלך המסע הארוך, הבהבה לפתע הודעה קצרה ממפקד הקבוצה. כלומר המנהל שלה. "חברים יקרים", הוא כתב, "דיברתי עם המ"פ, ומתברר שהצבא לא מאשר לנו להצטרף למסע".

"ולחלק בדרך צ'וקולוקים?".

"לא".

"לעשות על האש?".

"גם לא".

"וכתובות אש?".

"ממש לא".

אז עכשיו אנחנו תקועים עם מלאי מזון וממתקים שיכולים למלא את כל מחסני החירום של פיקוד העורף, או לחילופין לספק חלקיק מהכמויות שיזרמו אל שוק משלוחי המנות של פורים. למרבה המזל הבנים אמורים לקבל חמשוש מיד אחרי המסע, כך שיהיה מי שיגמור את האוכל.

תפילה לרפואת אלמונים

בשבוע שעבר כתבתי על התופעה של אנשים שמפיצים שמות של נפגעים עוד לפני שבני משפחותיהם שמעו על כך, וטענתי שאפשר להתפלל לרפואתו של פצוע גם בלי להזכיר את שמו, כדי לא לפגוע בקרוביו ויקיריו. בעקבות הדברים שלח לי הקורא אליהו כהן תפילה מיוחדת שחיבר הפסיכולוג דוד יפין מקדומים:

"מי שבירך אבותינו ואמותינו אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה, שרה רבקה רחל ולאה, הוא יברך וירפא את אותם שנפגעו בתאונה/פיגוע/אסון, הזקוקים לרפואה שלמה, ואין לנו רשות לומר את שמם עד אשר ייוודע ויוּתר להודיעו ברבים. ואף על פי שלנו אינו גלוי, לפניך הוא גלוי וידוע. ותהא תפילתנו שורה בדבר הסמוי מן העין, כי כבודם הוא הסתרת שמם, מפני פגיעה חלילה במשפחותיהם. ה' אלוקים, א‑ל מסתתר, נסתר מנגד עינינו טעם וסיבת אסונם. בעבור שאנחנו מתפללים להחלמתם, תתגלה ותיראה ותגאלנו. בשכר זה הקדוש ברוך הוא יימלא רחמים עליהם להחלימם ולרפאותם ולהחזיקם ולהחיותם וישלח להם מהרה רפואה שלמה מן השמיים, עם כל חולי ישראל, רפואת הנפש ורפואת הגוף. ה', חזק את ידי המרפאים ומלא את ליבם וחזקו (חזק את ידי מגינינו למנוע אסונות ולשמור על עמך למען שמך, ונקם ישיב לצריו). חזק את המשפחות אשר ששונן פנה ועזור להן לגלות כוחות בדרכן. השתא בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן".

תודה אליהו, תודה דוד, ותודה לכל מי שכובש את יצרו ונושא תפילה במקום להפיץ את מה שהשתיקה יפה לו. יהי רצון שלא נזדקק.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com