טקס הורדת דרגותיו של דרייפוס. תערוכה
טקס הורדת דרגותיו של דרייפוס. תערוכהצילום: יונתן סינדל, פלאש 90

לקראת שנת ה-120 לפרסום המאמר 'אני מאשים' שכתב אמיל זולא על פרשת דרייפוס יוצא בימים אלה לאור המאמר במהדורה עברית כשלצידו סיפורה של הפרשה היא שרבים רואים בה זו שהניעה את הרצל לזרועות הציונות המדינית.

קובי קמין, העומד מאחורי הוצאתו המחודשת של המאמר, סיפר על חשיבותו של המאמר וחשיבותו של הספר שלדבריו "אין רלוונטי ממנו כיום" ביומן ערוץ 7.

"זהו אחד המסמכים החשובים בתולדות ההומאניות של התרבות המערבית והוא עוסק גם ביהדות ואנטישמיות. אני מופתע שזה לא חומר לימוד חובה בבתי הספר. חיכיתי במשך שנים שהוא ייצא לאור מחדש, חיכיתי וחיכיתי עד שנמאס לי והחלטתי לעשות מעשה".

קמין מספר כי בשיחות עם אנשים רבים שאל אם קראו את המאמר שלמעשה אינו אלא מכתב פתוח לנשיא הרפובליקה הצרפתית, ומתשובתם עלה כי כולם מכירים את השם של המאמר אבל לא קראו אותו מעולם, "זה נראה לי די מחריד, אני חייב להודות".

ואולי, שאלנו בהיתממות, לא מדובר כלל בפרשה אנטישמית אלא בפרשה של עלילה שיכולה הייתה להיטפל על כל קצין בצבא הצרפתי ללא קשר למוצאו האתני. קמין קובע נחרצות: "חד משמעית זה לא יכול היה לקרות למישהו אחר. מי שיקרא את המאמר ואת השתלשלות העניינים יראה שהיו אנשים שנתפסו ועמדו לדין אבל הלהט של האנטישמיות הוא שהניע את הציר של כל העניין. לא היה מדובר בקצין חסר ערך, אלא בבורג חשוב במערכת הצבאית, איש מעוטר ביותר, איש רציני, וללא אנטישמיות כל זה לא היה קורה. הראיה היא שעשרות ואלפי אנשים יצאו לרחובות בקריאה 'בואו נתלה את היהודי' כי אם הוא יהודי לא יתכן שהוא יהיה נאמן לצרפת".

קמין מדגיש כי האנטישמיות הצרפתית שהתעוררה לא עלתה רק בעקבות השמועות על בריחתו של דרייפוס מאי השדים, אלא מדובר באנטישמיות שהייתה קיימת שם לכל אורך המשפט באופן רציף בחוזקה ובחריפות.

"לא פחות חשוב מכל זה הוא שאדם כמו אמיל זולה, בכיר סופרי צרפת, הרגיש שלא יוכל לשבת בשקט, ישלם מחיר ויכתוב את הדברים למרות מעמד העל שהיה לו בתרבות הצרפתית. הוא שילם מחיר כבד כשנתבע דיבה ונאלץ לברוח מצרפת והפך לכר חבטות מטורף. זה סיפור יוצא מגדר הרגיל".

באשר לרלוונטיות העכשווית של המאמר, מציין קמין כי לא נכון לראות באנטישמיות תופעה שעולה ויורדת אלא תופעה שקיימת כל הזמן כמעט ללא הפסקה, וכלשונו: הפסקה של שלוש דקות באנטישמיות הייתה רק אחרי תום מלחמת העולם השנייה כשהתברר מה עשו הנאצים, אבל ההשתקה הזו עברה להם מהר מאוד.

על המאמר עצמו סבור קמין כי הוא רלוונטי מתוקף היותו "מאמר מוסרי ממדרגה עליונה. מאז שהוא נכתב הוא רלוונטי ועד שתמות התרבות המערבית. אין לו ייחוד דווקא להרגע".

כשהתבקש להתייחס לרלוונטיות של המאמר לנוכח תופעות כדוגמת ה-BDS השיב קמין בזלזול גורף כלפי התופעה והעומדים מאחוריה. לטעמו לא נכון ולא ראוי לכלות מאמר חשוב כל כך באנשים בלתי חשובים כל כך. "אלו אנשים רעים ולא חשובים שאין לי איתם שום דיון. לא אכפת לי מהם בכלל. אני אפילו לא מתעמת איתם כי אני לא נותן להם את הכבוד להתעמת עם מאמר כזה. אין להם רמה כזו. מדובר בחבורת טיפשים חסרי ערך שהופכים למרושעים יותר ויותר עם הזמן ואני לא צריך להוכיח להם שום דבר, בוודאי לא עם יצירה חשובה כל כך".

על המאמר הניצב מול האנטישמיות לאורך הדורות אומר קמין כי האנטישמיות ניתנת למיון בעשרות סוגים והמיון אינו רלוונטי, כולם נתונים תחת אותה כותרת של שנאת יהודים, "ומה לעשות, אני יהודי ולא מחבב ששונאים אותי...".

"דרייפוס הוא טיעון מנצח. הנה לכם מול הפנים עלילת דם מודרנית והנה התשובה לה שנכתבה על ידי אמיל זולה, תשובה שמתייחסת אל הרבה מעבר לכך, אל היחס שבין אדם לחברו, אל התרבות, אל הפילוסופיה של ההומאניות, היושר והצדק".