המטרה: מדינה בלי תור להשתלת כליה

בספר תורני ראשון מסוגו מבקש הרב שריג, תורם כליה, להנגיש את החומר ההלכתי הנוגע לסוגיה ולשנות את השיח ההלכתי והרפואי בנושא.

שמעון כהן , י' באדר תשע"ח | עודכן: 18:34

אפשרי לשנות את השיח
אפשרי לשנות את השיח
צילום: יעקב נחומי, פלאש 90



טוען....

ספר חדש שכתיבתו הולכת ונשלמת ממש בימים אלה מבקש לפרוס את ההתייחסות ההלכתית תורנית לתרומת כליה מאדם חי. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם הרב ישי שריג העומד מאחורי כתיבת הספר ומי שבעצמו תרם כליה.

בפתח דבריו מתייחס הרב שריג למטרת הספר ומבהיר: "אני לא רוצה לשכנע אף אחד, אלא להנגיש את הנושא לרמה שאנשים מבינים ולא רק מדברים רגש. השיח היום הוא מסביב לרגש, אבל אני רוצה שידברו דרך השכל, שמי שמתאים יתרום", ומניסיונו האישי הוא אומר כי תרומתו שלו נעשתה לפני שמונה חודשים ו"אם הייתי יודע לפני חמש שנים הייתי עושה זאת אז".

במקביל הוא מקווה להשפיע על מקבלי ההחלטות בעולם התורני הלכתי כאשר הוא מציג את הסוגיה ברמה ההלכתית תורנית ודוחה בשתי ידיים את מתנגדי התרומות. להבנתו "רוב מוחלט מההתנגדויות נובע מחוסר ידע או תפיסה שונה".

בשיחה עמו מבהיר הרב שריג את חוסר ההבנה והידיעה שהובילה בעבר להתנגדות כאשר החשש הגדול הוא סכנה שאין סיבה שאדם בריא ייכנס לתוכה. הדיון בספר בוחן את רמת הסיכון האמתית שהשתנתה לאין ערוך מבעבר, אך כבר לפני חמישים שנה עודד הסטייפלר את המעוניינים לתרום בניגוד לעמדת הציץ אליעזר שטען שרמת הסיכון שאדם צריך להיכנס אליה להצלת חברו צריכה להיות רמה פחותה.

כיום, לאור השינויים המפליגים בעולם הרפואי ורמת הסיכון הפחותה לאין ערוך מסכימים כמעט כל הפוסקים שגם אם לא ניתן לחייב תרומה הרי שהדבר הוא בגדר מידת חסידות.

גם בשיחה הזו מרעיף הרב שריג מקורות העוסקים בשאלה האם מותר לאדם לוותר על איבר מאיבריו למען הצלתו של חברו, דיון שהחל כבר לפני 700 שנה עם הכרעתו של הרקנטי שראה בכך חיוב גמור. מאוחר יותר דן הרידב"ז בהכרעת הרקנטי וקבע כי הדבר אינו חובה שכן לא יעלה על הדעת שהתורה שכל דרכיה דרכי נועם תחייב נתינת איבר מהגוף.

לנוכח סברה זו הכריע הרידב"ז כבר לפני כחמש מאות שנה שהדבר בגדר מידת חסידות, ועמדה זו היא נחלתם כיום של מרבית הפוסקים. לזאת מעיר הרב שריג ומציין כי כיום מתחילה תנודה של הפוסקים ויש בהם התוהים אם לנוכח רמת הסיכון האפסית שבמעשה לא מדובר בחובה של ממש.

את חשיבות ספרו המצוי בימים אלה בשלבי עריכה אחרונים הוא רואה בהצגת כלל הנתונים הרפואיים וההלכתיים בפני גדולי ההלכה על מנת שיוכלו להכריע ולעודד את תלמידיהם לתרום גם הם כליה.

בדבריו מציין הרב שריג גם את חשיבות הליווי ההלכתי הקיים כיום לתורמי הכליה, זאת כאשר עד לא מכבר לא ניתן היה לתורם לבחור למי תרומתו תגיע ובעקבות התערבותו של הרב הבר יכול תורם לקבוע שתרומתו תגיע ליהודי בלבד, "רוב האנשים רוצים לתרום ליהודי, מבלי להיכנס לסוגיה אם מותר או לא לתרום לגוי", מציין הרב שריג המעריך שכאשר הנושא יהיה מונגש בפני גדולי התורה הכרעות הלכתיות שכאלה יגיעו מהם לעולם הרחב. "אני חייל קטן במערכת והיעד הוא להנגיש את הנושא".

סוגיה נוספת שאותה מעלה הרב שריג בשיחה עמו היא סוגיית יחסו של העולם הרפואי לתורמים. לדבריו גם אם הנושא החל להיות מונגש העניין עדיין לא הושלם שכן לא פחות מארבעה חודשים חולפים מהרגע בו עבר אדם את שלבי הכנתו לתרומה ועד לביצוע התרומה עצמה, ובתקופה זו מתים אנשים. לדברי הרב שריג על המערכת להוסיף ישיבות לוועדת התרומות ובמקום לקיים מפגש אחת לשבוע שיהיו שלושה מפגשים שיזרזו את התהליכים.

בנוסף הוא מזכיר את הנתון לפיו 96 אחוזים מהתורמים הם שומרי מצוות בעוד בוועדה אין ולו שומר מצוות אחד, והדבר משפיע על אופן התנהלות הוועדה: "אתה יושב מול אנשים שמנסים להבין את העולם הערכי שלך והם רחוקים ממך מרחק מזרח ומערב. הם אומרים לי 'אתה בגיל שבו הבן שלי חזר מהודו, מה מביא אותך למעשה?' במקום שהוועדה תבוא לסייע ולעודד היא נמצאת במקום אחר, הם רוצים שתסביר להם את המניע ותוכיח שאתה לא מקבל כסף".

הרב שריג מספר מניסיונו על המפגש הטעון עם הוועדה שמגיעה ממערך חברתי שונה משלו ואנשיה התקשו להבין את המניע האמתי שמאחורי המעשה, וביקשו לתרגם אותו למונחים שלהם. "הוועדה צריכה להבין מאיפה אנחנו מגיעים. יש חוסר מודעות ומערכת שלא תואמת את המציאות של ריבוי התורמים שתורמים גם למי שהם לא מכירים ומרקע שונה מזה של חברי הוועדה".

בהמשך הדברים מציין הרב שריג את הצורך לחזק תורמים גם כלכלית על מנת לכסות על אבדן ימי עבודה, טיפול בילדים בימים שלאחר הניתוח ועוד. לטעמו תגמול של עשרים אלף שקלים יוכל לסייע לתורמים נוספים לקבל את ההחלטה. זאת בהתחשב בעובדה שכל תרומה חוסכת למדינה כארבעה מיליון שקלים.

בהקשר זה הוא מעיר כי גם הוצאת ספר כספרו שלו לא הייתה אמורה להגיע לבקשת עזרה מ'הדסטארט' אלא להיות אינטרס של המדינה, וכך גם הוצאות הפרסום של עמותת 'מתנת חיים'.

"הספר יוצא כדי לשנות את תפיסת העם על תרומת כליה, היחס אלינו כמי שרוצים להציל אנשים, שהמדינה תתאים את עצמה למציאות החדשה, לשנות את השיח הפוליטי, בוועדות ובכל יחס עולם הרפואה וההלכה, היעד הוא שמדינת ישראל תהיה מדינה שבה אין תור להשתלות. יש כמאה תורמים בשנה. המדינה צריכה לשמוח בכך".

ומה באשר לעובדת זהותם הדתית של רוב מוחלט של התורמים? האם ניתן להנגיש את הסוגיה גם לקהל שאינו שומר מצוות? "אני לא יודע להשיב. אני נתקל במילואים באנשים שרחוקים מקיום מצוות אבל ההערכה שלהם גדולה מאוד. דרוש מישהו שיודע לדבר בשפת הערכים שלהם, בשפה שאומרת שגם אני רוצה להיות כמו התורם. בסופו של דבר אני מגיע מעולם דתי ותורני, ומאחר ורוב מוחלט של התורמים נמצא בציבור הזה ובאפשרותו לסגור את הכמות הנצרכת, אני לא מרגיש צורך לפנות לציבור נוסף".

עם זאת הוא מציין כי "הספר מנגיש את העניין גם מעשית. אני פונה למי שרוצה ומתאים לתרום כליה, אני מקווה שכל האנשים מכל הזרמים יתגייסו לעניין הזה. החולים הרי נמצאים בכל המגזרים".