אפתח בהצהרה,
אני לא עשיר, כמה לא עשיר? תמיד חייתי מתחת לקו העוני, אני גם לא תופס מעצמי חכם במיוחד, לזה אין לי הוכחה...
אני אוהב עשירים, הם מניעים את הכלכלה וממנים את הקופה הציבורית בשבילי(מי שמרוויח כמוני לא משלם מס הכנסה, עשירים כן). עשירים יכולים להוציא את הכסף שלהם על מה שבא להם, אבל הכי יפה בעיני הוא שהם מוציאים אותו על חינוך, טוב שהם דואגים לכך שילדיהם שירשו את כספם בבא היום ידעו לנהל אותו נכון ויפתחו את הכלכלה אחריהם.
הכי הכי יפה לראות עשירים משקיעים לא רק בחינוך המקצועי של ילדיהם אלא גם בחינוך הערכי-מוסרי, זה הכי יפה! כשאני רואה איך מתנהלות הישיבות התיכוניות של העשירים אני מתמלא שמחה, כמה הם משקיעים בערכים? כמה הם משקיעים בעבודת ה'? זה מדהים! אני מתפלל לכך שבדור הבא העשירים שיניעו את המשק יהיו גם אנשים ערכיים עובדי ה'. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא להגביל הורים בהשקעה בחינוך ילדיהם, כל השקעה בחינוך היא מבורכת.
לעניים ולעשירים יש אתגרים שונים, העשיר צריך ללמוד לעזור ולתמוך בעני מתוך אהבת ישראל ולא מתוך התנשאות. העני צריך ללמוד להסתכל בעין טובה על העשיר ולשמוח בהצלחתו בלי לקנא, העני צריך גם ללמוד לקבל ולהכיר תודה בלי להשפיל את עצמו מצד אחד ובלי להתחצף ולדרוש מצד שני.
אלו אתגרים חינוכיים מורכבים מאוד, לחנך לאתגרי העשירים בלבד או לאתגרי העניים בלבד זוהי משימה מורכבת וקשה דיה, לנסות להוביל מהלך חינוכי שכזה כשחלק מהכיתה עניים וחלק מהכיתה עשירים נראה לי משימה כל כך קשה שאני מסופק אם יש מחנך אחד בארץ שיוכל לעשות דבר כזה. לכן אני חושב שטוב שיהיו מוסדות חינוך שונים בהתאם ליכולות הכלכליות של ההורים ועוד יותר טוב הוא שהמוסדות הללו ידעו מי בא אליהם וידעו מה המשימה החינוכית שלהם.
כששמים בכיתה אחת תלמידים מחוננים ותלמידים מתקשים, התוצאה היא אחת ויחידה, בלגן. או שהמחוננים משתעממים או שהמתקשים לא מבינים כלום, או כמו שקורה בד"כ גם וגם. כשהמורה מלמד בכיתה הטרוגנית ומכוון את הקצב לאמצע, התלמידים החלשים מבינים שהוא לא יכול לעכב את כל הכיתה בגללם והמחוננים מבינים שהוא חייב להתעכב בגלל החלשים.
מה זה משדר לתלמידים ולמה זה מחנך אותם? התוצאה היא פשוטה, התלמידים המחוננים מתחנכים לכך שהחלשים מעכבים אותם והחלשים מתחנכים לכך שהחכמים מונעים מהם ללמוד. יופי של חינוך, יופי של ערכים! לעומת זאת אפשר לבנות כיתות יותר הומוגניות בו כל התלמידים מתקדמים בקצב דומה, החזקים לא מרגישים שמעכבים אותם והחלשים לא מרגישים שמקפחים אותם. כשלתלמידים טוב והם לא מפתחים עוינות אחד כלפי השני, רק אז יכול להגיע החינוך לכך שזה ה' ברך אותך בהבנה מתמטית טובה זה כדי שתוכל לעזור לחלשים ולפתח את העולם למען כולם ולא כדי שתתנשא על מי שמוכשר פחות.
רק אז יכול להגיע החינוך לכך שאם למישהו אחר יש הבנה מתמטית טובה יותר משלך זה אומר שה' ברך אותו בכך וזה טוב לך כי הוא יפתח את העולם למען כולנו. (זה שיש סמארטפונים משוכללים במחירים שווים לכל כיס זה בזכות כמה אנשים שהיו מוכשרים במדעים ופיתחו את המוצרים הללו שכולם נהנים מהם, חכמים וטיפשים כאחד.)
גישה חינוכית רדודה תסתכל על מבחני המיון למוסדות לימוד כתחרות על מעמד ותגרום לתלמידים להתמלא בתחושת הצלחה והתנשאות (למי שיתקבל) ובתחושת כשלון וקנאה (למי שלא יתקבל). הורים ומורים חכמים יסתכלו על מבחני המיון כפשוטם, ממיינים.
כדי להגיע לתוצאות טובות יותר הן מבחינה חינוכית והן מבחינה לימודית, כל מסגרת מתמקצעת לסגנון מסוים של תלמידים ולרמה לימודית מסוימת, ככה כל אחד יוכל להתפתח באופן הכי טוב. אם נשדר לתלמידנו שהמיונים האלה עוזרים להם למצוא את מה שהכי טוב בשבילם אז מה שהם ירגישו, אם נשדר להם קנאה שנאה והתנשאות זה מה שהם ירגישו.
מיטת סדום חינוכיות היא עוול חינוכי. עם השוני והגיוון בחברה צריך להתמודד באהבת ישראל והבנה שלכל אחד יש תפקיד וכולנו משלימים אחד את השני. החינוך לכך מתחיל הרבה לפני המיונים לישיבות התיכוניות. איך אני מתייחס למי שעשיר ממני? איך אני מתייחס למי שעני ממני? כנ"ל בחכמה, כנ"ל בבריאות וכוח פיזי וכנ"ל בכל תחום. חינוך לאהבת ישראל ולכך שגיוון בחברה הוא ברכה שיוצר השלמה הדדית מתחיל מגיל קטן.
עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל.