בשבע מהדורה דיגיטלית

דור המייסדים

ברגע אחד של הכרזת מדינת ישראל הפכה משפחת אומן החרדית בארצות הברית לציונית נלהבת

רבקי גולדפינגר , י"ז באדר תשע"ח

פרופ' ישראל אומן
פרופ' ישראל אומן
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

פרופ' ישראל אומן

מתמטיקאי ישראלי וחתן פרס נובל לכלכלה.

נולד בתר"צ (1930)

חודשיים בלבד לפני ליל הבדולח, בשנת 1938, ארזו בני הזוג שלמה-זיגמונד ומרים אומן את מיטלטליהם ונסו עם שני ילדיהם הקטנים לארצות הברית.

ההורים, שהיו מודאגים מהיחס העוין לבני עמם, החליטו לקחת את עתידם בידיהם ועזבו את ביתם ופרנסתם בגרמניה. "הם הבינו שזה לא המקום בשבילנו", מסביר בנם, פרופ' ישראל אומן. "זה לא נבע רק מפחד. היהודים סבלו באותם ימים מהצקות יומיומיות ואנטישמיות. יהודים לא הורשו להיכנס לכל מקום. היו שלטים על חנויות 'יהודים לא רצויים כאן'. יהודים הוכו ברחובות ללא סיבה".

כילד בן שמונה סבלת מגילויי אנטישמיות?

"פעם או פעמיים הרביצו לנו בדרך לבית הספר. למרות גילי הצעיר, בהחלט הייתי ער לאווירה העוינת מסביב. כשמצב היהודים הפך קשה, הוריי הבינו שהוא לא מבשר טובות".

הוריך לא שקלו לעלות ארצה?

"הוריי התלבטו בין פלשתינה לארצות הברית. הם שקלו את האופציות והחליטו שאפשרויות הפרנסה טובות יותר בארצות הברית".

גם ההשקפה הרעיונית-אידיאולוגית שבה אחזו הוריו באותם ימים הובילה אותם לבחירה בארצות הברית. "ההורים שלי היו חברים באגודת ישראל. באותו שלב היינו בעלי השקפה לא ציונית. ראינו את הציונות החילונית כמונעת על ידי חילול שבת, אכילת חזיר וכו'. דמותה של התנועה הציונית בתפוצות הייתה חילונית לגמרי. אפילו תנועת המזרחי נתפסה כמיעוט דתי שהולך עם החילונים. כל זה השתנה אחרי מלחמת העולם השנייה עם המאבק למדינה שבדרך", מדגיש פרופ' אומן, "אז כבר הציונות תפסה אותנו. היינו אגודת ישראל והפכנו לציונים נלהבים".

בן על מזבח המולדת

רגע מכונן בעיצוב השקפת עולמו הציונית-דתית התרחש בהיותו בחור בן 17, שצעד ביום כ"ט בנובמבר שנת 1947 ברחובות ניו-יורק. שם, בפינת הרחוב ההומה, התבשר אומן על החלטת האו"ם על הפסקת המנדט הבריטי והקמת מדינה לעם היהודי. "עמדתי בפינת רחוב 23 בניו-יורק כששמענו על החלטת האו"ם. מאז עברו יותר משבעים שנה, אבל הרגע ההיסטורי ההוא זכור לי בבירור. זה היה מאוד דרמטי בשבילי. אולי אפילו פרצתי בבכי של התרגשות".

הכרזת המדינה בה' באייר תש"ח הייתה בשביל פרופ' אומן עליית מדרגה בחיבורו לרעיון הציוני ולמדינת היהודים. "עד לעצם ההכרזה לא ידענו מה בדיוק תהיה המדינה ולמה לצפות. היו כל מיני שמועות ודיונים. לא ידענו אפילו איך היא תיקרא. היו כל מיני דיבורים, היו שאמרו 'יהודה' והיו השערות אחרות. ההכרזה הייתה כמו תינוק קטן בטקס ברית המילה בשעה שמכריזים את שמו. וייקרא שמה בישראל: ישראל. זה היה מרגש מאוד. כל המשפחה שלי באותן שנים הפכה ציונית. היו לי קרובי משפחה בארץ והיינו קשובים מאוד למה שמתרחש שם. כשפרצה מלחמת העצמאות דאגנו שהכול יהיה בסדר עם כולם".

חשבתם לעלות לישראל?

"על העלייה חשבנו עוד קודם, אבל ההכרזה והקמת המדינה נתנו לנו בהחלט דחיפה משמעותית והגבירו את הרצון לעלות ארצה. אחי היחיד עלה בשנת 1950 לארץ, כשהמדינה עוד הייתה בחיתוליה. אני עליתי בשנת 1956, אחרי שסיימתי את הפוסט-דוקטורט".

שנה קודם לכן הוא נישא לאסתר שלזינגר, בתו של ד"ר פלק שלזינגר, מנהלו של בית החולים שערי צדק. שנה אחר כך הם עלו יחד לישראל. עלייתם התרחשה במהלך מבצע סיני. לאחר שנחתו בשדה התעופה בן גוריון, נסעו מלוד לירושלים כשהאורות ברכבם כבויים מחשש להפצצות מצריות. כך פתחו את חייהם בישראל. הזוג אומן קבע את ביתו בירושלים.

כעשור מאוחר יותר, בימים המתוחים שקדמו למלחמת ששת הימים, התגבר בליבו של אומן חשש קיומי לעתיד משפחתו. "בימי ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים דאגנו, ועוד איך. אני עדיין לא הייתי אזרח ישראל, אלא במעמד של תושב ארעי. אני זוכר שחשבתי לעצמי: 'ישראל, יש לך ולמשפחה שלך מסמכים אמריקאיים, אל תעשה את הטעות שהיהודים באירופה עשו. קח את אשתך ושלושת הילדים הקטנים ועוף מכאן. תעלה על מטוס לפני שבאים והורגים אותך'. אבל מהר מאוד התגברה בי התובנה שכאן זה המקום שלנו. החלטתי שאנחנו נשארים כאן. זאת הייתה החלטה מחושבת ומשמעותית", הוא משתף.

לזוג אומן נולדו חמישה ילדים. בנם הבכור, שלמה הי"ד, נהרג במבצע שלום הגליל. "הבן שלנו נהרג במלחמה. מדובר במכה גדולה. הוא היה אז בן 25, נשוי, אב לילד ואשתו הייתה בהריון. הוא היה בן נהדר ובעל אישיות מיוחדת".

כיצד התמודדת עם המחיר הכבד שנאלצת לשלם על הארץ הזאת?

"אחרי ששלמה נהרג הצטרפנו לקבוצת תמיכה של הורים שכולים מטעם משרד הביטחון. כולם תיארו תחושות של כאילו סוף העולם. הם ביקרו כל יום בבית הקברות ושמו פרחים על הקבר. הם שמרו על החדר של הבן שנהרג כמו מוזיאון. אנחנו לא היינו כאלה. ידענו שנהרגים כאן אנשים, וכשזה קורה לך זה כואב מאוד אבל חייבים להמשיך עם החיים. ידענו שהמוות הוא חלק מהחיים במדינה הזאת".

בלי שורשים – אין ציונות

התנועה הפוסט-ציונית שהתגברה בעשורים האחרונים מטרידה את מנוחתו של פרופ' אומן, שגורס כי הדבר נגרם מניתוק מהמקורות. "זאת תופעה שלא הייתה קיימת לפני ארבעים שנה. הסיבה שאני חי ונמצא כאן היא כי אני ציוני. אני חושב שאבות הציונות ומנהיגי הציונות בתקופת טרום המדינה ותחילתה עשו טעות. הציונות החילונית היא טעות מבחינה אסטרטגית מפני שאתה יכול להיות ציוני וגם חילוני. ילדיך יכולים אף הם להיות ציונים וגם חילונים, אבל אצל נכדיך זה כבר יהיה קשה יותר ואצל הנינים שלך זה כבר כמעט לא ילך. זאת אומרת, בראייה של כמה דורות, החילוניות גורמת לאובדן הציוניות", הוא פוסק. "זה כמובן לא ככה במאת האחוזים, אבל בשבעים-שמונים אחוזים כן. למה אנחנו נמצאים בארץ ישראל? בסופו של דבר זה נובע ממקור דתי. המקום הלאומי קיים, אבל הוא לא מספיק. כאדם דתי אתה חי חיים מחוברים למקורות ולשורשים. בלי כל זה, למה לך מדינה יהודית?", הוא תמה.

מה אתה מאחל למדינה לרגל שנתה השבעים?

"אני יכול לברך בסיסמה יפה וכללית, אבל אני אאחל למדינה שתצליח לתקן את מערכת המשפט. זאת כיום ה‑בעיה של המדינה. אני מאחל שתהיה במדינה מערכת משפט שתעסוק במשפט ולא בפוליטיקה", הוא קובע. "איך עושים את זה? קודם כול, צריך למנות את שופטי העליון הנכונים ולהכניס אנשים מתאימים למקומות המפתח במערכת המשפט. זה לא קל, אבל צריך להיאבק על זה".

rivki@besheva.co.il