1
פרשיית חילופי המסרונים בין שופטת המעצרים בתל אביב רונית פוזננסקי-כץ לחוקר הרשות לניירות ערך ערן שחם-שביט היא רעידת אדמה, לא פחות.
מההחלטה שפרסם נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט בדימוס אליעזר ריבלין, עולה תמונה קשה מאוד של יחסים קרובים, כמעט סימביוטיים בין השופטת לחוקר הרשות לניירות ערך. החוקר, כך קובע ריבלין, הוא שיזם את טיפולה של השופטת הספציפית הזו בדיוני הארכת מעצר בפרשה 4000. הקשר שנוצר ביניהם היה קשר שלא יכול להיות בין שופט ובין נציג של צד המופיע בפניו. קחו למשל כדוגמה את ההתכתבות במסרונים בין השופטת לחוקר, שנחשפה רק בהחלטתו של הנציב השבוע. השופטת כותבת לחוקר במסרון "אנא בקש ממנה (מנציגת המשטרה בדיון - ש"פ) שתגיע בעשר וחצי כי בית המשפט עדיין לא חזר מרכיבה על אופניים". החוקר משיב לה "בסדר. שבית המשפט ישמור על עצמו ולא יפול". האם ככה יכולים להיראות יחסים בין שופטת לעורך דין שמופיע בפניה, ללא שהצד השני בכלל יודע על זה? וזה כאמור רק חלק מהבעייתיות בסיפור הזה.
במערכת המשפט יש כבר מי שמנסים להמעיט בחשיבותה של השחיתות המוסדית שנחשפה על ידי כתב חדשות 10 דורון הרמן. מי שכבר החלה במלאכה הזאת היא נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. הנשיאה שיגרה למחרת החשיפה מכתב לשופטים, שכולו דברי תמיכה ועידוד. הנה כמה ציטוטים: "מערכת בתי המשפט נתונה שלא בטובתה בעין הסערה", "אני מבקשת לחזק את ידיכם", "להביע בפניכם את הערכתי הרבה לעבודתכם המאומצת והמסורה". גם כאשר חיות כבר מואילה בטובה לומר לשופטים דבר מה בעל ערך, היא עושה זאת ברכות ובעדינות, "אנא היו זהירים בדבריכם ובהתנהלותכם", ומיד מאזנת זאת באמירה "ומעל לכול, אל תיפול רוחכם", ובדבר העידוד "נמשיך כולנו לעשות את מלאכתנו במקצועיות ובאמונה". אבל חיות מן הסתם לא תהיה לבד. אחריה יזדנבו בימים הקרובים עדת מלחכי פנכת מערכת המשפט, שיסבירו לנו למה בעצם זה לא כל כך נורא, ולמה מערכת המשפט לא באמת חייבת בחשבון נפש.
אבל האמת היא שמה שנחשף בדיווח בערוץ 10 הוא הנורא מכול. הוא חותר תחת האמון הכי בסיסי שאנחנו נותנים במערכת המשפט, האמון שהמערכת היא ניטרלית ואינה מוטה מראש לכיוונו של אף צד. בלי האמון הזה אפשר לסגור את הבסטה, אפשר לקחת את המפתחות, לנעול את בתי המשפט ולזרוק את המפתחות לים. בלי האמון הזה אין שום טעם ביותר מ‑700 השופטים והרשמים המרכיבים את המערכת, העבודה של כולם היא לבטלה.
חשוב להבין: אין שום הבדל בין חליפת המסרונים הזאת ובין מצב שבו שופט מתאם עמדות עם אחד משני הצדדים במשפט אזרחי. מישהו היה מוכן להישפט בבית משפט שבו השופט מחליף מסרונים עם עורך הדין של הצד שכנגד בלילה שלפני הדיון? למישהו הדבר הזה בכלל נראה כמו מערכת משפט? זו לא מערכת משפט, זו מערכת עוול. ומי שחייב ברגעים הללו בבדק בית הוא המערכת כולה. כי מצב כזה שבו שופטת מרשה לעצמה להתכתב עם נציג של צד ערב דיון, מעיד על ריקבון הרבה יותר רחב מאשר שופטת אחת שסרחה. הריקבון פה נראה מערכתי, וחובת ההוכחה שלא כך הדבר מוטלת בראש ובראשונה על נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. סיום הפרשה בהליך משמעתי נגד השופטת, בלי חקירה פלילית, בלי הדחה מיידית, ובלי בדיקה רחבה של המערכת כולה יחסל את שאריות האמון שעוד נותרו לציבור במערכת המשפט.
2
לפתוח בחקירה מיידית
בעולם מתוקן, המכתב של השופטת חיות לשופטים למחרת חשיפה שכזו, היה מנוסח בערך כך:
"שופטי ושופטות ישראל. בבוקר הזה אנחנו כולנו, כל מערכת המשפט, ובראשה אני, נשיאת בית המשפט העליון, עומדים בושים ונכלמים מול העם בישראל. הדברים שנחשפו אמש בתקשורת מטילים צל כבד על כבודתנו כולנו, ואינם מאפשרים לנו להפטיר כדאשתקד ולהמשיך לעסוק בעניינינו כאילו דבר לא קרה. בבוקר הזה כולנו עומדים בפני הציבור הישראלי וחייבים לתת לו תשובות, כיצד קרה ששופטת בישראל מעלה באופן נורא שכזה באמון שניתן בה כשופטת.
"בימים הקרובים נפתח במהלך שמטרתו להבין אילו פגמים בעבודת בתי המשפט בישראל הביאו למצב שבו אירוע כזה, כפי שנחשף, יכול היה להתרחש. אנחנו נזמן לצורך כך מעגלי שיח מקרב שופטים בכל הדרגות, ונצפה מכולם להשקיע כל מאמץ על מנת שמהלך הבדיקה העצמית שבו פתחנו יישא פרי.
"במקביל פניתי ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לפתוח מיידית בחקירה פלילית נגד השופטת שסרחה לכאורה. צריך להיות ברור לכל שופט ושופטת שהגיבוי המערכתי שאנחנו מעניקים לשופטי ישראל איננו כולל התנהלות פלילית. שופט שייחשד בפלילים, ובמיוחד שופט שייחשד בפגיעה בטוהר ההליך המשפטי, יטופל בכל חומרת הדין ובמידת הצורך אף ייענש ללא רחמים. אנחנו חייבים, כמערכת משפטית, להיות מסוגלים לעמוד בידיים נקיות מול הציבור הישראלי ולבקש ממנו לתת בו את אמוננו, ולכן לא נהסס לפעול כמצוות הפסוק 'וביערת הרע מקרבך'. בצפייה לשיתוף פעולה מלא מצד כולנו".
מכתב כזה, כאמור, היה נשלח בעולם מתוקן, אולם נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות כנראה אפילו לא העלתה על דעתה לשלוח לשופטים מכתב מעין זה. בפעם הבאה שנשיאת בית המשפט העליון תקונן על אובדן האמון במערכת המשפט, ותאשים בכך את הפוליטיקאים שתוקפים את המערכת, תוכלו אתם להזכיר לה את המכתב שלא נשלח.
3
תנאים נוראיים
השבוע האחרון חשף את הציבור הישראלי גם לכל מה שעקום בישראל בנושא המעצרים. מאז שנחקק בישראל חוק יסוד כבוד האדם וחירותו חל לכאורה, לפחות להלכה, שינוי ביחס מערכת המשפט לנושא המעצרים. אם בעבר ברירת המחדל הייתה שחקירה מתבצעת בתנאי מעצר, כיום, לפחות לכאורה, ברירת המחדל השתנתה. העיקרון המשפטי קובע שאדם הוא קודם כול בן חורין עד שלא תוכח אשמתו, ומעצר הוא דבר שמתרחש כמעט תמיד לפני שהוכחה אשמתו של אדם. אולם, למרות זאת, פעם אחר פעם אנחנו רואים כמה קלה ידם של שופטים על הדק המעצרים.
הבעייתיות מחריפה עוד יותר כאשר לוקחים בחשבון את תנאי המעצר במדינת ישראל. בישראל 2018 גם אסירים רחוקים מללקק דבש בתאי הכלא שבהם הם כלואים, אולם מצבם של העצירים גרוע הרבה יותר. התנאים הפיזיים בבתי המעצר גרועים מאוד, הצפיפות נוראית, ולעצירים לא נתונות כמעט שום זכויות מאלו שנתונות לאסיר. נכון, מצד אחד אסירים כלואים בבתי כלא לתקופות ארוכות, ולכן יש היגיון בדרישה להעניק להם תנאי מחייה סבירים, אולם מנגד חשוב להזכיר שעציר הוא אדם חף מפשע. נגד יותר מ‑50 אחוזים מהעצירים שעצורים לתקופות של בין 48 שעות ל‑14 יום, לעולם לא יוגש כתב אישום בגין העבירה שבעטיו של החשד לביצועה הם נעצרו. וכמובן גם מבין אלו שהוגש נגדם כתב אישום, חלק מסוים יזוכה, זיכוי חלקי או מלא.
בפועל, תנאי המעצר הנוראיים הם כלי חקירה מצוין של המשטרה, במיוחד כאשר מדובר בנחקרים שהם אנשים שמנהלים אורח חיים נורמטיבי. עבריינים סדרתיים לא מתרגשים מהמזרנים המעופשים ומעקיצות הפשפשים, אבל אדם נורמלי אחרי יומיים במעצר עשוי להודות שרצח את ישו, או לכל הפחות להסכים להיות עד מדינה.
הבעיה היא שבכל זה אנחנו נזכרים רק כשהעצורים הם שועי ארץ שיש להם חברים בממשלה ובכנסת. לעומת זאת, כאשר העצורים הם כמה נערי גבעות שחשודים בריסוס כתובת במקום לא מוצלח, איש אינו מתעניין בשאלה היכן הם עצורים ולמה בעצם הם נשארים במעצר.
*** הפינה הכלכלית ***
שלח לי שקט
לפני חודשיים וחצי, בתום חמישה שבועות של עיצומים אינטנסיביים שכללו שביתת אזהרה ארצית ושביתות מתחלפות בערים וברשתות חינוך, התבשרנו על הסכם שכר חדש. מדובר בהסכם שבשורה גדולה הייתה בצידו - תוספת שכר דיפרנציאלית שמרביתה הולכת למורים הצעירים ששכרם נמוך, ורק מיעוטה מגיע למורים הוותיקים ששכרם מאז רפורמת עוז לתמורה עלה לרמות סבירות ביותר.
נכון, גם המורים הוותיקים קיבלו כמה צ'ופרים, אולם בסופו של דבר ההסכמות בישרו כניסה לעידן חדש, שבו פערי השכר בין מורים חדשים לוותיקים בישראל הולכים ומצטמצמים. למה זה היה כל כך חשוב? קודם כול כי ישראל היא השיאנית בפער הזה בכל מדינות ה‑OECD, ולא לחיוב. שנית משום ששכרם הנמוך של מורים מתחילים הקשה למשוך למערכת כוח אדם איכותי, שלא יכול היה להמתין עד לשלב שבו שכרו יהפוך לסביר ואפילו מכובד. ופרט לכך, בהסתכלות לטווח רחוק יצרה עקומת השכר הלא נורמלית פגיעה לא מוצדקת בפנסיה של המורים הפחות ותיקים במערכת. המעבר לפנסיה צוברת שנעשה לפני יותר משני עשורים, הפך את השנים הראשונות של הצבירה לשנים החשובות ביותר והפוריות ביותר בשביל העמית. שכר קובע נמוך מדי הפך את השנים הללו למבוזבזות במידה רבה, ופגע במורים בטווח הארוך.
כל זה טוב ויפה, והבשורות היו בהחלט משמחות, אבל מי שעוקב אחרי האותיות הקטנות במוספים הכלכליים יכול היה לשים לב שעברו כבר חודשיים וחצי אך ההסכם טרם נחתם. המחלוקת, כמה צפוי, נוגעת לסעיף אחד קטן, אבל משמעותי מאוד, הכלול בכל הסכם קיבוצי, סעיף השקט התעשייתי. ההסכם הנוכחי, וזה מוסכם, כולל שקט תעשייתי לארבע שנים, השאלה היא רק מה כולל השקט הזה. באוצר מעוניינים בשקט מוחלט, ארבע שנים בלי שביתות ועיצומים. רן ארז, יו"ר ארגון המורים, מוכן לתת לאוצר שקט רק בנושאים הכלולים בהסכם. מה שלא בהסכם, לא כלול בשקט.
לכאורה יש היגיון מסוים בשתי העמדות, אך בפועל מה שקריטי לרן ארז הוא היכולת להמשיך ולנהל מאבקים ארגוניים בלי הפסקה. כי ארז, כמו עוד ראשי ארגוני עובדים, מסוגל להצדיק את קיומו ומעמדו רק באמצעות מאבקים שכאלו. ארבע שנים של שקט מוחלט הן לא פחות מאסון בשבילו. בשביל מה הוא יקום בבוקר, אם לא בשביל להכריז על סכסוך עבודה חדש ולנהל אותו, כמיטב מסורת ארגוני העובדים? השאלה היא האם הדגם הזה של ארגון עובדים טוב גם בשביל המורים, וזה, אם תשאלו אותי, בכלל לא בטוח.
לתגובות: [email protected]