70 שנה לטבח לוחמי שיירת עטרות

14 לוחמי ומגיני השיירה שעשתה דרכה מירושלים לעטרות נטבחו באכזריות. 70 שנה אחרי, קרוב משפחתו של נהג השיירה שנשכחה מספר.

שמעון כהן , י"ח באדר תשע"ח

הפורעים על רכבי השיירה
הפורעים על רכבי השיירה
צילום: ארכיון המשפחה (צולם בידי אחד הפורעים)

בימים אלה מצוין מלאת שבעים שנה להתקפה הרצחנית על שיירת עטרות, השיירה שיצאה ובה חומרי ביצורים לנווה יעקב ועטרות. השיירה שיצאה מהר הצופים הותקפה בכניסה לשועפט ו-14 לוחמים שהיו בה נטבחו באופן אכזרי ביותר בידי ערבים שארבו להם.

ביומן ערוץ 7 שוחחנו על האירוע הקשה עם מי שחקר אותו וכתב עליו, מנחם הררי, קרוב משפחה של יענקל'ה גולדנברגר, אחד הנרצחים.

"גדלתי על הסיפור מילדותי", מספר הררי המציין כי ברוח מורשתו של גולדנברג הי"ד הלכה אחיינתו, סבתו של הררי, להתגורר בימית ולימים, לאחר העקירה מימית, עברה להתגורר בכוכב השחר שבבנימין.

"הסיפור מתחיל בישוב עטרות שהוקם על ידי משה שרתוק ב-1916. במאורעות תרצ"ו תרצ"ט הדוד כונה על ידי הערבים 'שארטר', אדם מפחיד כי היה לו אקדח והוא היה גדול מידות. הוא זכה במכרז קו 17 מירושלים לעטרות, שהיה ישוב המבוסס על משק חקלאי של עופות ופרות. יענקל'ה היה מביא לתנובה בירושלים את התוצרת החקלאית, הביצים והחלב של עטרות, ותוך כדי כך מסיע נוסעים הלוך וחזור מירושלים לעטרות דרך נווה יעקב. גם ערבים מהסביבה נסעו איתם".

השיירה שהותקפה ביום י"ג באדר כלל משאית ומשוריין. "הימים היו ימי השיירות. הערבים הבינו שנקודת התורפה של הישוב היהודי הן השיירות. באותו זמן נרצחו אנשי שיירת הע"ח בדרך להר הצופים ליד קבר שמעון הצדיק, רצח אכזרי. באותו יום של תענית אסתר הדוד, יענקל'ה הי"ד, נסע לירושלים להביא את התוצרת. כבר בדרך ראו שהערבים מכינים מחסומים. מהגג של תנובה הם ראו שהדרך חסומה והחליטו שבכל זאת חוזרים".

ממשיך הררי ומספר על ויכוח בין יענקל'ה ובנו שהתגורר אז בירושלים. כל אחד מהם רצה להיות זה שינהג בדרך חזרה לעטרות, אך האב גבר ב"ויכוח" והוא זה שיצא לדרך. הררי מציין כי "יענקל"ה איבד בן במלחמה הבריטית נגד הנאצים, בן נוסף היה מפקד אזור עטרות ובן נוסף היה בירושלים".

"בצומת שועפט הדרך הייתה חסומה. המשוריין ניסה לפרוץ, אבל הוא עלה על מוקש ונעמד במקום. המשאית עם 14 לוחמים ניסתה לעבור ואז הגיעו מאות מערביי שועפט, יידו בקבוקי מולוטוב על המשאית, שרפו לה את הגג. באחת התמונות רואים את אחד הערבים עומד על הגג ומנסה לפתוח אותו. הם ירו על כל הלוחמים שניסו להחזיר אש. הערבים הוציאו את יענקל'ה, חתכו אותו בסכינים ושרפו אותו כנקמה על היותו לוחם בתרפ"ט".

הררי מציין את עברו של גולדנברג הי"ד כאיש תורה וספר שבחר להיות איש משק ואיש סיף, "שילוב של תורה ועבודה", כהגדרתו.

"כל 14 החיילים נרצחו שם. הגיע למקום קצין בריטי שניסה לעשות הפסקת איש מול מפקד הלגיון הירדני. הם הצליחו להגיע להפסקת אש שבה גופות הנרצחים יוחזרו ליהודים והמשוריינים יישארו בידי הפורעים. מאז ועד נפילת עטרות השיירות המשיכו בליווי בריטי. הציר הזה היה חשוב לבריטים מאוד כי הם השתמשו בשדה התעופה בעטרות ולא יכלו לאפשר שיהיו על הציר הזה פרעות".

יצוין כי המשוריין והמשאית יצאו לדרכם ללא כוח עתודה וללא מכשירי קשר. הררי נמנע מלבקר את החלטותיהם של מי שאינם כבר עימנו, אך הוא מציין כי ביקורת שכזו על התנהלות המפקדה בירושלים נכתבה ונאמרה על ידי ההיסטוריון אורי מילשטיין. הוא עצמו מקווה שהמהלך נעשה בשוגג.

בהמשך דבריו מתייחס הררי לצריבה התודעתית שנותרה מהאירוע הקשה במשפחתו שלו ובו עצמו. לדבריו ההזדהות האישית עם מתיישבי אזור בנימין וההתמודדות שלהם עם טרור האבנים, מראות החיילים היורדים מהאוטובוסים לרדוף אחר מיידי אבנים, סבתו שבחרה לגור בכוכב השחר ומתגוררת בישוב עד היום, כל אלה ועוד הם חלק מהשייכות העמוקה שלו עצמו ושל בני משפחתו לאירוע ההיסטורי.

עוד הוא מספר כי כחלק מהמחקר שערך על פרשת השיירה ראיין לוחמים שהיו בה ואת מפקד אזור עטרות, יוסף, שהתגורר בישוב בני עטרות. לימים השתתף הררי בהלווייתו וכך גם סבתו. במהלכה של ההלוויה דיווחו לסבתו על פציעתם של בתה ונכדה מירי פצצת מרגמה בגוש קטיף. במשך חודש שלם שכב הנכד התינוק כשהוא מחוסר הכרה עד שפקח את עניו, התעורר ותהליך השיקום החל.

בדבריו מוסיף הררי ומציין כי לימים מצא הרב גורן זצ"ל מתחת לשדה התעופה את המקום שבו נקברו מגיני עטרות בזכות עדותו של ערבי מתושבי המקום.

את עבודת המחקר שלו על שיירת עטרות ביצע הררי יחד עם יוסף הרצליך ובסיוע הרב יאיר ליברמן.