הפרשנות הכפולה ל'יהודים-הערבים'

למה מתכוונים יהודים מזרחיים מהשמאל כשהם מגדירים את עצמם כ'יהודים-ערבים'? ולמה מתכוונים מוסלמים כשהם מגדירים כך יהודים?

איתמר צור , י"ח באדר תשע"ח

מה הם?
מה הם?
צילום: מיכל פאטאל, פלאש 90

באחד הפרקים האחרונים של הסדרה המצליחה "פאודה", מספר אחד מגיברי הסדרה על ילדותו בעיראק ואומר כי הוא "יהודי-ערבי". יהודי-ערבי? מה זה בדיוק אומר?

אין זו הפעם הראשונה שמושג הזה בשימוש. כבר בשנת 1970 אמר דוד בן גוריון בראיון טלוויזיוני ש"מאות אלפי יהודים-ערבים באו מארצות ערב", אולם נראה שבשנים האחרונות המושג הזה נכנס יותר ויותר לשיח, ודי מקובל בקרב אנשי רוח מעדות המזרח ששייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית כמו ד"ר סמי שלום שטרית או השחקן ששון גבאי. כמעין סוג של שותפות גורל עם ערביי המזרח התיכון.

אולם האם יש אמת בהגדרת הזהותית הזו? מרבית המשתמשים בהגדרה זו, מציינים כי יהודים-ערבים הינם כל היהודים שמוצאם מארצות ערב (ממש כמו יהודים אמריקאים).

הבה נבדוק את הקהילה שנחשבת לעתיקה ביותר בקרב אותם "יהודים-ערבים". קהילת יהודי עיראק:

קהילה זו נוסדה בשלהי תקופת המלוכה של ימי בית ראשון – ימי המלך חזקיהו. גם המקרא מציין וגם סופרי האימפריה האשורית כי אזרחים ממלכת יהודה הוגלו אשורה. היה זה בסוף המאה ה-8 לפני הספירה.

לימים נחרבו בית המקדש והעיר ירושלים והאליטה השלטונית בראשות המלך צדקיהו הוגלתה אף היא בבלה. העם הכובש – האשורים או הבללים לא היו ערבים. לערבים נותרו מעל 1000 שנים לפני שיצאו מגבולות חצי האי ערב למסע הכיבושים שלהם. זו בדיוק הסיבה שיהודים ממוצא עיראקי מעדיפים לכנות את קהילתם "יהדות בבל" ולא "יהדות עיראק". במאה ה-7 יצא הח'ליפה עומר בן אל-ח'טאב למסע הכיבושים שלו וכבש בין השאר את איזור המסופוטמיה. כמעט כל בני האיזור קיבלו על עצמם את האיסלאם. אולם קהילות רבות ניסו לשמור על דתם ותרבותם כמו האשורים, הנוצרים, המנדעים וכמובן היהודים.

זהו התיאור ההיסטורי על קצה המזלג. מה שאומר, שהקהילה היהודית בעיראק, שהיחס אליה היה כאל נטע זר בקרב האיסלאם עד שבשנות ה-50 דאגו לחסלהּ, היתה למעשה האוכלוסייה הילידה במקום – והאיסלאם עצמו הוא שהגיע עם צבאות ערב מאות שנים לאחר שיהודים חיו, התפרנסו ויצרו יצירות ספרותיות רבות כמו התלמוד הבבלי או ספרות השו"ת. כך גם בקרב קהילות יהודיות רבות בכל רחבי המזרח התיכון – סוריה, ארץ ישראל, לבנון, מצרים – כל אלה למעשה היו מיעוט אתני לפני הכיבוש הערבי ומיעוט גם לאחריו – והתרבות הערבית במידה רבה נכפתה עליהם כחלק מהכיבוש הערבי. יש לציין כי במדינות כמו מרוקו או טורקיה המצב היה שונה – שם יהודים רבים הגיעו בסוף המאה ה-15 לקהילות מוסלמיות מבוססות.

ממש כמו באירופה, היחס אל הקהילות העתיקות נע בין מיעוט ניסבל או אפילו מוערך, לבין מיעוט עויין שיש להמיר את דתו או לגרשו – כפי שאכן קרה באמצע המאה ה-20.

אז מהיכן קובעים אותם אנשי רוח כי בני קהילות אלה, אולי גם צאצאיהם הינם "יהודים-ערבים". אם ישנה קהילה שניתן לכנות בניה בשם זה, אלה בני השבטים: נדיר, קוריט'ה, קינוקאע וג'או – אולם בני קהילות אלו הושמדו, גורשו או התאסלמו בימי הנביא מוחמד והח'ליפה עומר.

כך שעל פי ניתוח פשוט של ההיסטוריה, אנו מגלים כי השימוש של יהודים במושג "יהודים-ערבים" נועד להציג מעין היסטוריה משותפת וגורל משותף של מוסלמים-ערבים ושל "יהודים-ערבים" ממש כמו "גרמנים בני דת משה" – זהות בה עשו שימוש יהודי גרמניה טרם עלייתה של המפלגה הנציונאל-סוציאליסטית לשלטון. עם זאת, השימוש במושג זה בקרב ערבים, הן בתקשורת הערבית והן בפי פוליטיקאים ערבים נועד להוכיח כי היהודים הינם קהילה דתית ותו לא. ממש כמו שיש מוסלמים-ערבים או נוצרים-ערבים, יש גם יהודים-ערבים. לפיכך היהודים אינם עם, אינם לאום ואינם אומה ולכן לא צריכה להיות להם כל שאיפה לאומית. לא בפלסטין ולא באף מקום אחר. למזלנו כמות יוצאי ארצות ערב, המשתמשים ב"יהודי-ערבי" כזהותם האישית הוא אפסי – אולם השימוש בו, אינו אלא כלי תעמולתי נוסף במאבק נגד הציונות וזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית טריטוריאלית.