בשביל מה צריך את מרכזי הקשר?

הוועדה לזכויות הילד דנה בנושא פעילות מרכזי קשר הורים-ילדים. מדי שנה מטופלים במרכזים כ-2,400 משפחות, בהן מעל 4,000 ילדים.

חזקי ברוך , י"ט באדר תשע"ח

"יש רפיסות משפטית"
"יש רפיסות משפטית"
צילום: חזקי



טוען....

הוועדה לזכויות הילד התכנסה הבוקר (ג') לדיון בנושא פעילות מרכזי קשר הורים-ילדים.

יו"ר הוועדה ח"כ יפעת שאשא ביטון פתחה את הדיון: "הדיון היום ייסוב סביב סוגיית מרכזי הקשר להורים לילדים גרושים או פרודים. קיבלתי מסמך על מרכזי הקשר שאמונים על התחום. שאלתי בשביל מה באמת צריך את מרכזי הקשר? האם רק לשם סיפוק הרצון של הורה אחד למנוע מפגש לא מבוקר עם הורה אחר? אנחנו רואים שהפעילות נעשית בדרך כלל על פי צו שיפוטי, והדבר מצריך ומחייב את ההורים להגיע לפעילות זו. אין שאלה שישנם ילדים שחייבים את מרכז הקשר לפגישה עם ההורה, בטח אם ההורה מהווה איום או סכנה. למרות זאת אני נוגעת במצבים בהם מפנים למרכזי קשר מהסיבה שההורים לא הצליחו לסכם ביניהם הסדרי ראייה. המרכזים נועדו לתמוך בבעיות קשות, אני באה בטענות ולא רק למערכת הרווחה אלא גם לפסיקות בתי המשפט. רק בגלל ששופט לא יכול לכפות הסדר ראייה, הוא מפנה את ההורים למרכזי הקשר? זה פשע. המערכת רופסת, לא מסוגלת לאכוף, ורק מלווה את הסכסוך במקום להציע פתרון".

במסמך מרכז המחקר והמידע של הכנסת שהוצג בפתח הדיון, נמצא כי בסוף 2017 פעלו בישראל 66 מרכזי קשר הורים–ילדים הפרוסים בכל רחבי הארץ. מדי שנה מטופלים במרכזים כ- 2,400 משפחות, בהן מעל 4,000 ילדים. המשפחות המטופלות במרכזי קשר מתמודדות עם משברים קשים כמו ניכור הורי, אי-קיום הסדרי ראייה, אלימות במשפחה, אי-מסוגלות הורית, סרבנות קשר מצד הילד, וילדים שגרים מחוץ לבית במסגרות ההשמה חוץ-ביתיות. מרבית המשפחות מופנות אל מרכזי הקשר מתוקף החלטה של בית משפט או בית דין.

יותר מ-70% מן המשפחות אשר מטופלות במרכזי הקשר לפי צו שיפוטי, מופנות לטיפול על רקע התמודדות עם משבר פרידה או גירושין ועם קשיים בהסדרי ראייה. שאר המשפחות הן משפחות שילדיהן נמצאים בהשמה חוץ-ביתית, ומגיעות למרכזי הקשר בעקבות הפניה של העובדים הסוציאליים לחוק הנוער. מרבית הילדים שטופלו במרכזי הקשר (66%-69%) גרו בבית האם, כלומר, רוב ההורים שפגשו את הילדים במרכזי הקשר היו אבות. במרכזי הקשר מבקרים ילדים מגיל לידה עד גיל 13 או מעט יותר. הגילאים השכיחים ביותר של הילדים הם שנתיים עד שש - 36% ושש עד שתיים עשרה – 38%. כמחצית מן המשפחות המטופלות במרכזי הקשר מטופלות במשך תקופה שאינה עולה על חצי שנה; בכ-13% מן המקרים הטיפול במרכזים נמשך יותר משנתיים.

אחד האבות בדיון אמר לחברי הוועדה, "אנחנו לא מדברים על זה אבל יש ילדים שמנותקים שנים מההורים שלהם. הרעה החולה מתחילה ביום הגירושין. נקבע הורה משמורן ולא משמורן. יש הורה שמרגיש עליון ויש כזה שמרגיש נחות וגם הילד מבין מי זה. במקרה הפרטי שלי, האם החליטה לא לקיים הסדרי ראייה. מה עשיתי כבן אדם תמים? הלכתי למשרד הרווחה וביקשתי שידברו עם גרושתי. שש פעמים פניתי. אמרו לי ללכת לבית משפט. שם ניתקו אותי ישירות מהילדה. מערכת הרווחה לא מוכנה להגיד את הביטוי ניכור הורי מתוך הנחייה מלמעלה. לדעתי הפתרון החשוב ביותר הוא במישור הסמכותי. אם לא יתנו לי לראות את הילדה שלי כפי שנדרש בהסכם, למשל שעתיים בחודש, אז שיתנו לגרושתי קנס כספי".

יואב מזא"ה, ראש מכון המחקר למשפחה, שיוויון ומשפט, הקריה האקדמית אונו: "לדעתי יש יד קלה על ההדק אם הפוגע הוא האבא או האמא. שם לדעתי יש צורך לבצע בדק בית. נחשפתי למקרים של אנשים נורמטיביים שמצאו את עצמם במרכזי הקשר על לא עוול בכפם".



טוען....