מנדי גרוזמן
מנדי גרוזמןצילום: מירי שמעונוביץ

בואו נדבר על רשתות חברתיות, בני אדם, קצת קבלה ותהיות עצמיות. ובכן, טרנד חדש בא לאזורנו: הטלגרם. רשת חברתית מזן חדש, אחרי הפייסבוק, הטוויטר, האינסטגרם, הסנאפצ'ט, המיוזיקלי ועוד כמה רשתות עלומות שאנחנו, הזקנים נורא, כבר לא מכירים. ההצלחה החוזרת של טרנדי רשת חדשים, שלכאורה לא מחדשים כלום, מחייבת אותנו להתחיל להתייחס ברצינות לסוגיית הרשתות החברתיות, ואולי אף להתחיל לחקור את הפילוסופיה של הרשת.

ההבדלים המהותיים בין פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם מזעריים עד לא קיימים. איכשהו, הן מצליחות להיות דומות מאוד, ובכל זאת שונות באותה מידה. כולן מאפשרות לשתף טקסט ותמונה, כלי הביטוי המרכזיים של האנושות מאז ומקדם, אולם הדגש שונה בין אחת לשנייה. הפייסבוק עיוור לשאלה מה יותר חשוב, מילה או תמונה. הטוויטר, לעומתו, מציב במרכז את הטקסט, ואילו האינסטגרם הפוך בדיוק ושם את יהבו על התמונה. בינתיים הילד הקטן במשפחה, המיז'יניק, הוא הטלגרם, וכמו כל מיז'יניק הוא לומד קצת מכל אחד מהאחים הגדולים. שינויים קטנים יוצרים הבדל גדול. עובדה, בכל אחת מהרשתות התפתחה לה קהילה ייחודית ואווירה משל עצמה.

מלבד ההבדלים המרכזיים בין הרשתות, ישנם הבדלים מזערים אף יותר, כמו גודל הטקסט או הפונט. קחו דוגמה: בפייסבוק הפוסט הוא מוקד הדיון, והתגובות אליו מופיעות רק במסגרת השרשור שנפתח בעקבותיו. הטוויטר שונה. אם נשתמש בשפה תלמודית, בטוויטר גדר התגובה הוא כגדר הפוסט עצמו. לשניהם דין שווה: הם ציוצים. כשגוללים את הפיד, פעמים שמופיעה לך תגובה בפני עצמה, ורק אם תבחר בכך תוכל לפתוח בפניך את הדיון שקדם לה. נבירה בהבדלים הללו מרתקת, מכיוון שזו דרך מצוינת לפלח את עצמנו ולהבחין מה כל אחד מאיתנו מחפש ברשת, ובאיזו צורה הוא מוצא מענה.

בסופו של דבר הרשתות החברתיות כולן מנסות ליצור מקבילה וירטואלית לתחביב העיקרי של האנושות - לדבר זה עם זה. תסלחו לי שאני שוב מערבב קודש וחול, אבל על פי החלוקה הקבלית של הנבראים בעולם, אנחנו, בני האדם, מוגדרים "מדבר". מתחתינו נמצאים בעלי החיים, החי, ובתחתית הרשימה מוצבים הצומח והדומם. ההגדרה שלנו כמדברים מצביעה על היכולת שלנו לתקשר זה עם זה כדבר המרכזי שמבדיל בינינו ובין כל השאר. לא השכל, לא הרגש, לא החשיבה המופשטת ולא המדע. היכולת הפשוטה לשוחח זה עם זה היא עיקר מעלתנו כבני אדם. קצת מפתיע, אבל אם מעמיקים ביכולתנו לאחד כוחות, מבינים שבלעדיה באמת לא היינו מי שאנחנו. כל ההישגים שהאנושות כה גאה בהם, לא היו נולדים אם כל אחד מאיתנו היה נותר עולם בפני עצמו. מרבים לדבר בשבח היחיד, אבל בואו, היחיד לא כל כך מעניין. החברה, התהליכים שהיא עוברת והדרך שעוד ניצבת בפניה, הרבה יותר מרתקת.

לא מזמן שוחחתי עם מישהי שעמדה לפני רישום לאקדמיה, והתלבטה אם להשקיע את השנים הקרובות בלימודי פסיכולוגיה או בלימודי סוציולוגיה. ההתלבטות לא הייתה רק אקדמית אלא מהותית. מה באמת יותר חשוב, האדם הבודד או החברה כולה. משום מה, לי זה פשוט. עיסוק בבנאדם משעמם אותי. עיסוק עצמי בוודאי, אבל גם עיסוק ביחידים אחרים. מה הוא הבנאדם אם לא קצת רצון בסיפוק, אהבה ומעט שלווה. החברה היא עיסה של מיליארדי רצונות סותרים, וניסיון שקט להסדיר איכשהו את החיים ביחד. אז אולי אני עיתונאי שטחי, אבל וואלה, כמה כבר אפשר לדבר על בנאדם. לדבר עלינו, על כולנו יחד, מעניין הרבה יותר.

הרשתות מספרות את סיפורה של החברה האנושית בכל רגע נתון, ולכן עתידן עוד לפניהן. אחרי הפייסבוק אמרו שאין עוד מה לחדש, ואז הגיע הטוויטר ואמרו שזהו, והנה הטלגרם. השיחה האנושית היא עולם ומלואו, ורשת חברתית אחת לעולם לא תצליח למסגר אותה. חכו חכו, יהיו עוד הרבה.

בקיצור, תדעו שפתחתי טלגרם.

לתגובות: [email protected]