בשבע מהדורה דיגיטלית

בלתי נסלאח - ביקורת טלוויזיה

מפא"י אומנם הקימה את המדינה, אבל יוצרי 'סלאח פה זה ארץ ישראל' מזכירים לנו שהם עשו את זה תוך אפליה קשה של העולים מצפון אפריקה

ניצן קידר , כ"א באדר תשע"ח

יחס משפיל. 'סלאח פה זה ארץ ישראל'
יחס משפיל. 'סלאח פה זה ארץ ישראל'
צילום: רועי ברקוביץ

סדרות דוקומנטריות כבר מזמן לא עוסקות בתיאור מציאות, ובדוקו של היום היוצר מעוניין לקחת אותך למסע מנקודת המבט שלו. אבל במקרה של 'סלאח פה זה ארץ ישראל', גם אם ננקה לרגע את העדשה, וזה לא פשוט שכן הבמאי טובל את הסדרה הדוקומנטרית שיצר בסיפור האישי של הוריו ומשפחתו, עדיין מכל זווית שלא נסתכל על כך מדובר כאן במסמך מטלטל.

זה לא שלא ידענו, אולי העדפנו להדחיק. אבל הסיפור העגום של הדרך שבה יושבו עולים מצפון אפריקה בכל מיני מקומות, שבאותם ימים אפילו נידחים זו הגדרה יפה בשבילם, הוא כמו סטירה מצלצלת לפנים, גם של הדור השני. הבמאי דוד דרעי לוקח את הצופים למסע בין עיירות הפיתוח של שנות ה‑50, שם מכובס לפחונים רעועים, ומספר, אולי לראשונה בעוצמה כזו, כיצד הגיעו לשם העולים מצפון אפריקה בלי שרצו ובלי שהתכוונו, תוך ניצול בלתי נתפס של חולשתם וזרותם.

שוב ושוב נראים מסמכים סגורים לעיון שיכולים לשפוך אור על ההתרחשויות, וכדי להעצים את החוויה ותחושת הקיפוח, להקראת הטקסטים בשם אנשי הסוכנות היהודית ופעילי העלייה, שהיו כמובן אשכנזים, ליהק דרעי את ירון לונדון. למרות שרוב האנשים המוזכרים במסמכים אלה נמצאים כבר בעולם שכולו טוב ופרט לחומר נפיץ מבחינה חברתית אין בהם הרבה, צפה ועולה לאורך הסדרה שוב ושוב השאלה: למה? מדוע עשרות רבות של שנים אחרי כן, אי אפשר לעיין במסמכים האלה? אולי מישהו חושש שהמשפט ששודר בכל הפרומואים וגם בסדרה עצמה, שבו מצוטט חתן פרס ישראל לובה אליאב, הוא רק קצה הקרחון. אליאב מצוטט באחד הפרוטוקולים כמי שאמר על העולים את המשפט: "הם לא רצו לרדת. נתתי הוראה לנהג שיפעיל את הכפתור, המשאית הייתה מתרוממת והם היו נשפכים על הרצפה".

הבמאי גם מצליח לאתר את אחד האנשים שהיה עד לתהליך שבו הוחלט כיצד להקים את עיירות הפיתוח. הוא ממש לא מתנצל, אלא מסביר מדוע כל זה היה נצרך. דרעי גם מביא הצצה לפרוטוקולים שמתארים לא רק כיצד "יעבדו" על העולים ויערימו עליהם בדרכים שונות כדי להביא אותם לאן שהממשלה רוצה, אלא גם על סנקציות שיינקטו נגדם אם ינסו לברוח מהמקומות שנבחרו להם. זה כמובן כולל "קנייה" של כמה מתוך העולים שעברו את אותה חוויה זמן קצר לפני כן, כדי שיספרו לבאים שהמצב לא כל כך נורא ויספגו אחר כך זעם לאורך שנים. בסדרה משולבים קטעים שבהם העולים דאז, היום ותיקים שמתגוררים בחלקם הגדול בירוחם, מגלים מה עשו להם. חלקם זועם, יודע שאת הנעשה אין להשיב.

כן, מפא"י ההיסטורית הקימה את היישוב היהודי בארץ ישראל, ואי אפשר להתעלם מכך. אבל באותה מידה הסדרה 'סלאח, פה זה ארץ ישראל' צריכה לעודד את פתיחתם של עוד פרוטוקולים מאותם ימים, כדי לגלות עוד על היחס המשפיל והכמעט בלתי אנושי של מי שהגיעו ממדינות אירופה לאלו שבאו אחריהם מצפון אפריקה.

בן גוריון מצוטט בסדרה כמי שמסביר שהאפליה היא הכרחית, כדי לקרב את העולים מצפון אפריקה לתרבות של אחיהם שעלו מאירופה. התמונה העולה מהסדרה היא לא רצון לקרב, אלא להפך. להרחיק כמה שיותר את אותם "פראים" שהגיעו מארצות המזרח, מה"מתורבתים" מאירופה. רחוק מהעין, רחוק מהלב. מתכנני התוכניות הללו, רצו להרחיק את העולים מצפון אפריקה מטווח העין שלהם, ועל הדרך להפוך אותם גם לתושבי גבול שמחזיקים עבורם מקומות אסטרטגיים.

ברור לכולנו שהייתה כאן אפליה, וללא ספק גם גזענות כלפי האחר. אבל העוצמה היא שנכנסת, בדיוק כפי שרצה דרעי, עמוק לתוך הלב ומשאירה חותם. גורמת לכל צופה לקוות שהוא לעולם לא ינהג כך כלפי אחרים, במיוחד כשמדובר באחיו היהודים.