כרטיס כניסה לניצולים

"עליי להודיע בכנסת, כי לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי - יחד עם ראשי הנאצים - למה שהם קראו 'הפתרון הסופי של בעיית היהודים', כלומר השמדת שישה מיליונים מיהדות אירופה. אדולף אייכמן כבר נמצא במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל".

במילים האלה, קורקטיות ופשוטות להפליא, הכריז ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון על סיומו המוצלח של אחד ממבצעי הלכידה הנועזים של המוסד, ותחילתו של משפט שעתיד להותיר חותם בדברי ימי ישראל. 23 במאי 1960, זה היה תאריך ההכרזה ששנתיים ועוד שבעה ימים אחריו נתלה אייכמן בכלא איילון ואפר גופתו פוזר בים.

אייכמן אומנם – אכזרי ככל שיהיה – פעל בתוך מערכת אדירת מימדים, ומידת השפעתו בה לא הייתה גדולה במיוחד. אולם לא באייכמן האיש התרכז המשפט, אלא ביחסה של מדינת ישראל הצעירה לשואה – כלפי פנים וכלפי חוץ. החל במבצע החטיפה הנועז, שהעלה את קרנו של המוסד הישראלי ומערכת המודיעין כולה, דרך העדויות ומהלך המשפט, וכלה בהד הציבורי שהוציא את ניצולי השואה מכלא השתיקה אל מרחבי ההערכה וההוקרה הציבוריים.

החטיפה: הדיוק הגרמני סייע

"כשאמרו לצוות של אבא שלי שהולכים להביא את אייכמן, הם הסתכלו זה על זה בפליאה. הם לא ידעו מי זה בכלל", מספרת סמדר דרור, בתו של שאול שאול, נווט המטוס שהביא את אייכמן לארץ. סיפור לכידתו של אייכמן, קצין אס אס בדרגה המקבילה לסגן-אלוף שהיה אחראי בפועל על שילוח היהודים למחנות ההשמדה, התחיל בעדות פתאומית על מקום הימצאו שהגיעה אל המוסד ממשפטן גרמני ממוצא יהודי. העקבות הובילו לארגנטינה, אל אדם בשם ריקרדו קלמנט. חודשים רבים של תצפיות ואיסוף מודיעין הביאו לזיהוי כמעט ודאי ולהחלטה הנועזת לחטוף את אייכמן ולהביאו למשפט בישראל.

חלק ממורכבות המבצע היה טמון בעובדה שלישראל לא היו קשרים דיפלומטיים עם ארגנטינה, וגם לא קו טיסה ישיר אליה. אחרי שנשללו האפשרויות הימיות, נפלה ההחלטה להביא את אייכמן במטוס אל-על, עם סיפור כיסוי שנמצא לאנשי המוסד ממש בנס: בדיוק באותו זמן ארגנטינה חגגה 150 שנות עצמאות, והזמינה דיפלומטים מכל העולם לאירוע. לצוות שנשלח לבצע את החטיפה צורף אבא אבן כדיפלומט, כדי להסוות את סיבת בואה האמיתית של המשלחת.

החטיפה בוצעה בדיוק לפי התכנון. אייכמן, כדרכו של גרמני, הילך במסלול קבוע מדי יום באותה שעה. ברגע המיועד זינקו עליו כמה אנשי מוסד והביאו אותו לדירת מסתור שהוכנה מראש. כעבור שבוע ימים הגיעה הטיסה המדוברת לשדה התעופה, ואנשי המוסד יחד עם אייכמן הגיעו למטוס. "כשהביאו אותו הוא היה מסומם לגמרי", משחזרת דרור את ששמעה מאביה. שאול עצמו, אגב, עודנו בין החיים, אך מצבו הבריאותי לא אפשר לו להתראיין. "אבא היה מאוד גבוה, ולכן שלחו אותו לתמוך באייכמן כדי שלא יראו שהוא לא יכול לעלות לבד. כשהם רצו להמריא, לא היה אישור ממגדל הפיקוח. ביקשו שמישהו יבוא מתוך המטוס. הטייס, שהיה טייס קרב בעברו, שלח את אבא והודיע לו שיש לו עשר דקות ללכת לראות מה קורה שם, ואם לא יחזור - תוך עשר דקות הם ימריאו וישאירו אותו שם. הם לא ידעו אם עלו עליהם ומעכבים אותם כדי שהמשטרה תגיע, או שזה באמת משהו טכני. אבא ירד למגדל הפיקוח, והתברר שבאמת הייתה חסרה איזו חתימה. אבא הספיק לחזור למטוס ממש ברגע האחרון לפני שסגרו את הדלת והמריאו".

גבורתו של שאול לא נעצרה בשלב הזה. אתגר נוסף שזימן המבצע היה הנסיעה חזרה במטוס, כשכמות הדלק היא זו שנותרה מהנסיעה הקודמת ואין אפשרות לעצור בדרום אמריקה לתדלק. "כאן נכנס הקטע של אבא כנווט. בגלל שלא יכלו לנחות בדרום אמריקה לתדלק, כי לא ידעו מתי תתפרסם החטיפה ואם יעצרו אותם, הוא היה צריך למצוא את הדרך שבה הם יחצו את האוקיינוס בצורה הכי חסכונית בדלק. זה היה בלי מחשוב, רק על פי רוחות וכוכבים. הוא חישב את הרוח שתדחוף אותם וכל שאר הנתונים שיעזרו להם להגיע ליבשה עם כמות הדלק שיש. הם נחתו בצורה לא מתוכננת מראש בסנגל. אחרי שהם נחתו הייתה קצת דיפלומטיה כדי שיתדלקו אותם. משם הם טסו ונחתו בארץ".

עם כל הגבורה שהייתה כרוכה במעשיו, סמדר כלל לא שמעה את סיפור המעשה במהלך שנות ילדותה. "רק אחרי המון שנים הוא התחיל לדבר, קודם הוא לא היה מדבר על זה כלל. זה היה דור שאנשים חיו ככה, עשו דברים בשביל המדינה. רק לפני 15 שנה בערך הזמינו אותו לטקס הוקרה שהתקיים בכנסת לכל מי שהיה קשור בחטיפת אייכמן. הזמינו את המשפחות ועשו לאבא כבוד גדול, והוא קיבל שם תעודת הוקרה. זה העלה אצלו פתאום את כל הנושא, ורק אז, כששאלו אותו איך הוא מרגיש להיות חלק מאירוע היסטורי כזה, הוא בכלל תפס שהוא היה חלק מההיסטוריה. רק אחרי זה הוא הבין את המשמעות והיה מאוד שמח וגאה בחלק שלו בעניין".

החקירה: מסמכים או עדויות?

פרק עלום ומוערך פחות מהמידה הראויה לו הוא חקירת המשטרה אחרי שאייכמן הגיע לארץ. עם נחיתת מטוסו של אייכמן, הוא הועבר למחנה מעצר באזור יגור. על חקירתו הופקדה יחידה מיוחדת שהוקמה לצורך המשימה, בשם "לשכה 06". בראשה הוצב אברהם גולדמן, מפקד פיקוד צפון, וצוות החוקרים הורכב מאנשים ששלטו בשפות אירופאיות ובמיוחד בגרמנית. האיש שחשף את הציבור לפעילות המיוחדת של לשכה 06, ואף זכה לדבר כמעט עם כל חברי היחידה, הוא הבמאי והתסריטאי יואב הלוי, שיצר סרט דוקומנטרי הנושא את שם היחידה.

"קלטתי שיש פרק בתוך משפט אייכמן שהסיפור שלו לא מפותח כמו השאר", מספר הלוי על הנסיבות שהובילו אותו ליצירת הסרט. "אנחנו מכירים את המשפט והחטיפה של אייכמן, ומשהו בחלק של החקירה והכנת התביעה נשאר בצל ואיש לא דיבר עליו. החבר'ה האלה היו אנשים מאוד צנועים, אנשי משטרה שספונים בתוך עבודתם ולא מחפשים את הפרסום והתקשורת. החלק הזה היה המשמעותי ביותר מבחינת איסוף הראיות, ומעולם לא התפרסם".

הלוי הבין את חשיבותו ההיסטורית של פרק החקירה, ומיהר לצאת לדרך. "הבנתי שהזמן קצוב – הצעיר שבהם בן 84. הלכתי ופגשתי את כולם, כדי להבין מה באמת היה שם. מה שפגשתי, וזה מה שהסרט מספר, הוא דרמה גדולה. האנשים האלה היו סגורים תשעה חודשים עם אייכמן במחנה שנקרא אז 'מחנה אייר'. הוציאו משם את כל שאר העצירים, וסגרו אותם ביחד איתו. זה נחשב למקום מבודד, אף אחד לא הגיע לשם. הם היו חוזרים הביתה פעם בשבוע, ואסור היה להם לדבר על מה שאירע להם בתוך המחנה.

"כל סיפור השואה כפי שאנחנו מכירים אותו היום – התעצב במידה רבה על ידי החוקרים הללו. עד אותו זמן לא נעשתה עבודה יסודית ומסודרת בנושא. פרט לעבודה המשטרתית, הם לקחו על עצמם גם תפקיד בכתיבת ההיסטוריה. האופן שבו אנחנו תופסים היום את השואה התעצב במידה מרובה בחדרים של מחנה אייר".

אחת ההתרחשויות המרתקות בתוך אותו מחנה סגור היא הקונפליקט שנוצר בין שתי אסכולות בקרב החוקרים. "במהלך החקירה נוצרו שתי אסכולות שונות בנוגע לדרך שבה יש לנהל את החקירה. אברהם זלינגר, ראש היחידה, חתר למקצועיות וניטרליות מוחלטת. הוא נטה לדחות את העדויות והסיפורים, ולהתבסס על המסמכים והתיעודים המפלילים. אגב, בסופו של דבר בית המשפט הרשיע את אייכמן על סמך אותם מסמכים ולא על סמך העדויות הרבות.

"מיקי גולדמן, מן העבר השני, נטה לעבודה שמעניקה חשיבות גם לצד התודעתי והרגשי שבחקירה. גולדמן היה ניצול אושוויץ ומשפחתו נספתה בשואה. הוא רצה לבסס את החקירה על יותר עדויות, וזה יצר עימותים בינו ובין זלינגר. הופשטטר, סגן מפקד היחידה, התעמת ממש עם גולדמן על מספר העדים. במהלך המשפט עצמו, האוזנר כידוע העדיף את הצד הממלכתי והתודעתי שמספר את סיפור השואה במלואו".

הלוי מספר גם על השפעה בכיוון שונה לגמרי שהייתה לחקירה על אחד מאנשי הצוות. "החוקר האישי של אייכמן, אבנר לס, היה היחיד שהורשה לחקור את אייכמן פנים אל פנים. במהלך התקופה הארוכה הזאת נוצר ביניהם קשר מסוים של חוקר ונחקר. אחרי כל המהלך הארוך של החקירה והמשפט, הוא עזב את הארץ עם משפחתו וחזר למקום שבו התגורר בשוויץ על גבול גרמניה. הוא לא ממש סלח, אבל באיזשהו מקום הושיט יד לגרמניה וחזר לחייו שנגדעו שם. הוא אפילו החזיר לעצמו את תעודת הזהות הגרמנית שהייתה לו".

המפגש שנוצר בין החוקרים, שחלקם היו ניצולי שואה, ובין אייכמן עצמו עורר סערת רגשות גדולה בצוות. "המפגש שלהם עם אייכמן עצמו היה דרמטי מאוד. הם רצו למשוך אותו כדי שידבר בחקירה, ולצורך זה יצרו סוג של אמפתיה ויחסים. מן העבר השני הייתה הידיעה שהם עומדים מול רוצח המונים, כשהם מבינים את המשמעות של החקירה הזאת, שהיא חמורה הרבה יותר ממקרי רצח רגילים שבהם נהגו לעסוק. הם דיברו הרבה על כך שאתה נכנס לחדר החקירות, מצפה לראות איזו מפלצת ורוצח המונים, ובסוף רואים אדם פשוט, קטן, עלוב, בלי קרניים. זה הדהים אותם, במבט פשוט הוא לא שונה מכל אדם אחר. ועם זאת, ככל שנאספו עליו עוד ועוד עדויות הם הבינו את מימדי הרצח שהאדם שמולם אחראי להם. כל הדברים האלה יצרו אצלם בליל של רגשות, והפכו את החקירה למאוד טעונה".

המשפט: "אבא הזמין את העדים הביתה"

"רק אחרי שנים אבא אמר לנו כמה זה היה חשוב לו. הוא נהג להזכיר הרבה ציטוטים מהספר 'שיח לוחמים' שהתפרסם אחרי ששת הימים, ובהם לוחמים רבים שדיברו על כך שבעקבות משפט אייכמן הם הבינו כמה גדולה המשימה להילחם ולא לוותר, ושתהיה לנו מדינה", נזכרת תמר רווה-האוזנר, בתו של עורך הדין והתובע הכללי של מדינת ישראל דאז, גדעון האוזנר, שהוביל את משפט אייכמן.

האוזנר ניהל את משפטו של אייכמן ביד אומן. השפעתו המכרעת על גורלו של המשפט לא הייתה בגאונות משפטית, שלא הייתה נצרכת במיוחד בנסיבות הקיימות, אלא בהחלטתו האסטרטגית למנף את המשפט למהלך תודעתי בקנה מידה ארצי ועולמי, ולחשוף את הפנים החיות שחוו על בשרן את הזוועות ועדיין מתהלכות בינינו.

"שלא כמו במשפטי נירנברג שבהם הסתמכו על מסמכים בלבד, אבא החליט להביא עדים שיעידו במשפט – מאה ועשרה עדים", מספרת בתו. "הוא הביא עד אחד לפחות מכל אחד מהמקומות שבהם פעל אייכמן. זו הייתה עבודה מורכבת, כי חלק גדול מהעדים לא הסכימו לבוא. אחד העדים שסירבו לבוא הוא הסופר ק.צטניק, שעדותו הדרמטית שבמהלכה התעלף נחרתה בתודעה הישראלית. הוא סירב לבוא כי חשב שלא יוכל לעמוד במשימה, אבל לאבא היה חשוב מאוד שיבוא להעיד כי הוא כבר היה מוכר אז כסופר שואה, וגם כי הוא פגש את אייכמן עצמו באחד המחנות. אותו וגם אחרים שסירבו לבוא, כי פחדו שלא יאמינו להם - אפילו המשפחה לא האמינה להם - אבא הזמין אלינו הביתה. הוא סגר את הדלתות וחשב שאנחנו לא שומעים, אבל אני ואחי הקטן נצמדנו לדלת והקשבנו לכל הסיפורים. זה הותיר בנו חותם לנצח".

"הייתי בת 14 בזמן המשפט", היא משחזרת את האווירה בבית באותם ימים, "בבית הייתה אווירה מיוחדת מאוד. אבא אמר לנו שייעדר הרבה מהבית, כי הוא הולך להכין את המשפט. זאת הייתה משימה מאוד קשה, כי היה עליו לאסוף חומרים ועדים בכמות אדירה. הוא הופיע בעצמו בבית המשפט כיועץ המשפטי לממשלה, וזו בעצם הייתה הפעם היחידה שיועץ משפטי לממשלה הופיע יום יום בפני בית המשפט. הוא היה נעדר הרבה מהבית במסגרת ההכנות, במעבר על המסמכים מהחקירה ובחיפוש אחר עדים שיבואו למשפט".

נקודה אחת הטרידה מאוד את האוזנר במהלך ההכנות למשפט, והיא העובדה שהוא עצמו לא חווה על בשרו את נוראות השואה. "אבא עצמו לא היה בשואה, הוא הגיע עם אביו לארץ במסגרת תפקיד דיפלומטי מטעם ממשלת פולין. זה היה אחד החששות שלו, איך הוא ייצג את הקורבנות והניצולים בזמן שהוא עצמו לא היה שם. את הסיוע הגדול והתמיכה הוא קיבל ממורדי גטו ורשה בעיקר, ובמיוחד שניים – יצחק צוקרמן וצביה לובטקין. הוא ישב איתם הרבה והם סיפרו לו, הם היו בעצם הגיבורים. יומיים לפני תחילת המשפט הוא נסע אליהם לקיבוץ לוחמי הגטאות וסיפר להם מה הוא עומד לטעון, איך הוא מתכנן לנהל את המשפט, ועל העדים שהוא מתכנן להביא. כשזרחה השמש, אחרי לילה של שיחות, צביה לובטקין אמרה לו: 'גדעון, אתה מדבר כאילו היית שם איתנו'. אז הוא ידע שהוא יכול להתחיל את המשפט".

עם זאת, גם במקרה הזה מספרת רווה כי אביה לא היה מודע למשמעות ההיסטורית של מעשיו תוך כדי פעולה, אלא רק לאחר מבול התגובות שקיבל. "הוא לא היה ער למשמעות ההיסטורית של המשפט לפני כן. זה הלך והתגבר אצלו במהלך המשפט, בעיקר אחרי נאום הפתיחה המפורסם. אחרי המשפט הזה התחילו לזרום מכתבים לתיבת הדואר שלנו, חשבו שכל מי שרוצה לכתוב משהו גם לאייכמן זו הכתובת. מלבד מכתבי התמיכה הרבים, התקבלו גם איומים על אבי מגרמנים, וגם מכתבי תמיכה באייכמן, עד שהמשטרה הודיעה לנו שכל דואר שמגיע חייבים להעביר דרכם קודם".

תמר רווה עצמה, מלבד תפקידיה הרשמיים, מרבה להרצות ולספר על המשפט ועל אביה. היא רואה בכך ערך של הנחלת השואה לדורות הבאים. אחד הנאומים הסמליים ביותר שלה היה במלאות 50 שנה למשפט. בטקס מיוחד שהתקיים במליאת האו"ם, סיפרה רווה על אביה וחשה סגירת מעגל – באותו מקום שבו גינו לפני 50 שנה את פעולת החטיפה של אייכמן ודרשו את החזרתו לארגנטינה או גרמניה, עומדת בתו של התובע ומספרת על פועלו וגדלותו.

ההשלכות: מוישל'ה ושלוימל'ה כמו עוזי ויאיר

יותר מכול, השפעתו המכרעת של משפט אייכמן הייתה במהפך התודעתי שהוא חולל בציבוריות הישראלית. הצברים, שעד אותו זמן נהגו להתנער מניצולי השואה בטענה שהלכו כצאן לטבח, גילו באחת את עוז רוחם וגבורתם של ניצולי השואה ושל הקורבנות, ואת המאבק ההירואי שניהלו כדי להישאר בחיים ולעלות לארץ ישראל. הגדיר זאת האוזנר עצמו בפתגם קולע: "המשפט לימד את הנוער בישראל, כי אילו מוישל'ה ושלוימל'ה היו כאן בזמן מלחמת העצמאות הם היו נלחמים בגבורה ומקימים את המדינה, ואילו עוזי ויאיר היו שם אז - הם היו הולכים לתאי הגזים".

סבי וסבתי עליהם השלום, שלמה יהודה קירשנבוים ואשתו בלה, היו זוג ניצולי שואה שעלו לארץ והתחתנו בה. כמו שאר ניצולי השואה הם עמלו קשות לפרנסתם, ניסו להתערות בחברה הארצישראלית ונמנעו לחלוטין מלדבר על מה שהיה שם. בשבילם, המשפט היה מאורע מרגש מאין כמותו, והם עקבו אחריו בדריכות. מהלך המשפט, בניצוחו המרשים של האוזנר, הרשים את סבי עד כדי כך שהחליט לשלוח לו מכתב שנחצב בדם ליבו, וממחיש יותר מכול את המשמעות שהייתה לו בעיני אלפי הניצולים.

"מכובדנו הנעלה!", כתב במליצה, "עם השלמת החלק האחרון והסופי במשפטו של הצורר אדולף אייכמן ימ"ש, ברצוני להביע לך בשמי אני ובשם רעייתי את הערכתנו הכנה על העמל הרב שהושקע על ידך ועל ידי עוזריך הקרובים בהכנת המשפט על רמה יורידית בינלאומית גבוהה ועל הצדק המושתת על רוח היהדות. כתושבי מחנות הריכוז לשעבר, בהם שתינו את כוס התרעלה עד תומה, לא קיבלנו שום פיצוי עם פיזורה של אפרת גופת הצורר ימ"ש. פצעינו טרם הגלידו ולא יגלידו אולי לעולם. ברם המשפט על כל הליכיו נתן לנו יותר מן המשוער: 1. לא זקוקים להצטדק קבל העם היושב בציון שנשארנו בחיים. בכל הזדמנות שפרשת השואה הועלתה לדיון, הושיבו אותנו על ספסל הנאשמים, למה לא התנגדתם? למה הלכתם כצאן לטבח? במשפט זה טרחת לזרוע אור ולענות על קושיה מתמיהה זו. אם המשפט השיג את מטרה זו, דיינו. 2. נטע בנו אמונה שהנה א‑ל נקמות הופיע והשופט הארץ ינשא וישפוט את כל מרצחי עמנו המתהלכים חפשי. 3. ידעו נא צוררי עמנו, כי דם יהודי אינו הפקר, כי יום נקם ושילם. שמך יתנוסס בדברי ימינו כאחד הבנים שהרימו את קרננו וכבודנו בגויים, ועל זה תבוא על הברכה".