בשבע מהדורה דיגיטלית

כ"ך או אחרת

מבחינתו של מייק בן יעקב אין הבדל בין פעולה מסוכנת שעשה בעבר ובין הלילות הארוכים שהוא עושה כיום כמפקד יחידת הכלבנים האזרחית

אבינדב ויתקון , כ"א באדר תשע"ח | עודכן: 06:31

מייק בן יעקב (שני משמאל) ומתנדבי היחידה
מייק בן יעקב (שני משמאל) ומתנדבי היחידה
צילום: אישי חזני, סטודיו מרקם

את הפגישה עם יקותיאל בן יעקב במשרדי יחידת הכלבנים לישראל קוטעת שיחת טלפון מקצין משטרה בשם בן-זקן.

"מייק", נשמע קול ידידותי מעבר לקו, שפונה אליו בשמו האמריקני שמלווה אותו גם בישראל, "אנחנו צריכים אתכם דחוף, יש נעדר בסיכון גבוה, אני רוצה אתכם פה".

בן יעקב מברר אם אכן מדובר בנעדר בסיכון גבוה - חולה דמנציה שיצא מביתו ולא שב, היעלמות אדם בעל נטיות אובדניות וכדומה. מתברר שאכן זה המקרה, והתשובה המיידית היא "אוקיי, אנחנו בדרך".

המתנדבים מוקפצים מחדריהם, הרכבים החבוטים משהו נרתמים לעגלות החפ"ק שעליהן ציוד החיפוש, רחפנים, קרון לכלבים, מחשבים ניידים שמותקנת בהם תוכנה לניהול סריקת שטח, והשיירה מתגלגלת לדרך. באותו שבוע היו כבר שלוש הקפצות שהותירו את בן יעקב והמתנדבים עמוק בלילות של חיפוש ארוך אחר נער או קשיש שנעדרים מביתם. בין לבין נרתמה היחידה להופעה בפני ילדי אקי"ם בבקעת הירדן.

בליל פורים הגיע הפרס הגדול: שוב הקפצה. בחור צעיר שאביו נהרג בתאונת דרכים בדיוק בפורים שעבר, נעדר מביתו לאחר תקופה של קשיים נפשיים. ההערכה היא שמדובר בסכנת חיים מיידית. מסוק המשטרה חג מעל שטח החיפוש מצויד במצלמה תרמית אך לא מזהה איש. שני נערים שמתנדבים ביחידה, משולם וברוך, יוצאים לחורש בלוויית כלבת חיפוש.

לאחר כמה שעות מגיעה ידיעה ששוברת את המתח שהצטבר: "מצאנו אותו". תשוש ומיובש, הנעדר נמצא בעודו בחיים. זה הרגע ששווה הכול. "זו שמחת הפורים הכי גדולה, יותר מכל משתה", אומר מייק, גאה בשני הצעירים שדחו את הפרס הכספי של היחידה בסך אלף שקלים לכל מי שיאתר נעדר. "מבחינתי, זה שאין לנו אמא שיושבת שבעה גם בפורים הזה, זה ההישג הכי גדול".

הכלבה הפרו-יהודית הראשונה

רגישות וחום אנושי הם לא הדבר הראשון שמייק, המאופק והסגור-משהו, משדר. ועם זאת, פנים אל פנים במשרדי יחידת הכלבנים בכפר תפוח מתגלים טפח ועוד טפח מדמותו המעניינת של האיש. בדירה שכורה (שחייבים לפנות או-טו-טו) מתגורר מייק (בן 54, גרוש פלוס שלושה) בחדר קטן. חדר נוסף הוא המשרד ובו מתויקים תיקי החיפוש של מאות נעדרים, מכתבי תודה של משפחות, קציני משטרה ומפקדים בצה"ל על 18 שנות פעילות של העמותה יוצאת הדופן. במטבח, שבו תנור ביתי ומזווה שמכיל בעיקר קטשופ, אבקת מרק ופסטה, מנהל מייק את צבא המתנדבים הצועד על קיבתו. חלקם חיילים בודדים, נערים בסיכון, מתנדבים צעירים מהארץ ומחו"ל. הוא מתפקד כמנהל עמותה, מפקד חיפושים, מאלף כלבים לעת מצוא, דמות אב, מדריך חברתי ובית חם לכל מיני אורחים שמגיעים לשבת או מחפשים מקום להיות בו. "חלקם מתגלים כאוצר של ממש ועובדים היום ביחידה", אומר מייק, ומציין את אחד מעוזריו שהגיע לשבת כחייל בודד ומאז הוא כאן.

מעניין ואף משעשע לראות את מכתבי התודה ותמונות טקסי הענקת תעודות ההערכה "ליחידת הכלבנים ומר יקותיאל בן יעקב" בחתימתם של מפקדי תחנות משטרה ומפקדים בצה"ל, בהתחשב בעובדה שבן יעקב הוא פעיל כ"ך בולט בעברו. "יחידת הכלבנים היא א-פוליטית", מדגיש מייק. "יש לנו יותר מ‑200 מתנדבים ועובדים, רק מיעוטם פה בכפר תפוח.

יש לנו מתנדבים חרדים וחילונים, ותיקים ועולים, מתנחלים ושמאלנים. מעין גב ומאפרת, מחיפה ומבאר שבע. יש לנו מכינות קדם צבאיות שיוצאות איתנו קבוע לחיפושים, וקציני משטרה וצבא שיודעים שאנחנו הכתובת, והם סומכים עלינו במאה אחוז. זה לא נוצר תוך יום, כמובן, ועדיין יש מי שחותר תחתנו, אבל אני מרגיש שהיחידה כבר במקום אחר. זה הגוף הכי מקצועי שיש היום בארץ לחיפוש והצלה, והגוף היחיד שמעניק כלבי הגנה מאולפים לכל מי שזקוק, בשווי של אלפי דולרים לכלב".

יחידת הכלבנים והעומד בראשה עברו דרך לא קלה עם השנים. לאחר שנים שבהן הייתה כלביית היחידה סגורה בידי השב"כ (2005‑2010) מטעמים השמורים עמו, זוכה היחידה לעדנה. מה שהחל כרעיון שמטרתו לספק הגנה לתושבי יש"ע מפני חדירות מחבלים על ידי אילוף כלבי הגנה וביטחון, התפתח לכדי עולם שלם של התנדבות והצלה בכל הארץ. בדירה הצנועה שבה גר מייק כאחד המתנדבים הצעירים – בלי משכורת, יש לציין – מסתתר סיפור אישי שיכול למלא רומן עב כרס. זוהי דרך חיים מאתגרת שלא תמיד קל להבינה. דרך של התמסרות טוטאלית, כזו שגבתה את המחיר מחיי הנישואין של מייק, ועודנה תובעת את שלה. מייק מעדיף בכלל לא לדבר על עצמו, אלא על היחידה ופועלה, אבל לנוכח עקשנות העיתונאי הוא מוכן להתגמש.

"בוא נתחיל בזה שהרבה אנשים לא מבינים מה לי ולחיפוש נעדרים. הייתי קרוב לרב כהנא ולבן שלו בנימין כהנא הי"ד, הייתי פעיל מרכזי בכך ובכהנא חי, מה לי ולכל זה? התשובה שלי היא שאני לא מחפש נעדרים ומאלף כלבים כדי להגן על יישובים למרות העבר שלי עם הרב כהנא, אלא בגללו. הרב כהנא לימד אותנו לאהוב יהודים במעשים, לא בדיבורים, ואת זה אנחנו מממשים ביחידת הכלבנים. זו הצלת חיים יומיומית, בלי חשבונות".

בן יעקב נולד כיקותיאל (מייק) גוזובסקי ברוקאווי, ניו-יורק, על יד ברוקלין. "גדלתי במשפחה דתית, הקטן מבין שישה ילדים. היינו היהודים והלבנים היחידים בשכונה שכל היהודים ברחו ממנה, ואפשר לומר שגדלתי עם שחורים ועם היספאנים, שדווקא אז, בשנות ה‑60, לא היו אנטישמים כל כך, לפחות לא בשכונה שלנו. את רוב ההצקות ספגנו מה‑white trash האירים, שדרך השכונה שלהם עברנו בדרך לבתי הספר ולבית הכנסת. זכיתי לראות את דלת בית הכנסת שלנו שהוצתה, וגם טקס קו קלוקס קלאן על חוף הים, ולשמוע כינויי גנאי וגידופים כשהייתי חולף בשכונה על אופניים".

רמז לבאות, צוחק מייק, אפשר היה ללמוד מכלבת המשפחה דייזי. "פעם עברה ליד הבית שלנו אישה היספאנית שעמדה ליד אחותי וצעקה עליה 'הצ'ו' כאילו היא מתעטשת, שזה בעצם משחק מילים עם הקריאה jew ככינוי גנאי. דייזי, שהייתה כלבה קטנה ועלובה למראה, יצאה מהבית ונשכה אותה. זה כנראה היה רמז לערכם של הכלבים שאני עתיד לגלות בעתיד".

"אתה נורמלי מדי בשבילנו"

אביו של מייק היה חוזר בתשובה, אבל גם מדען ומהנדס, ומייק משוכנע שהיה גם מרגל למען ישראל. "אבא שלי עבד על פרויקטים סודיים של טילים ומטוסים, ואחרי מלחמת ששת הימים הוא יצא לביקור בישראל, ולמעשה חטף את הילדים הגדולים, שחשבו שהוא הולך לקנות להם נעליים. הייתי בן שלוש ואני זוכר את זה היטב. הוא דרש מאמא שלי שתבוא לגור איתו בישראל. אמא שלי התרוצצה בין רבנים כדי שיעשו שלום בית וישיגו פשרה, אבל עד שאבא חזר לארצות הברית הוא השתקע כמה חודשים באחד ממכוני המחקר של התעשייה האווירית, והטמיע שם את עצמו ואת הידע שלו.

"כשהוא חזר הוא איבד את הסיווג הביטחוני שלו והתחילו לעקוב אחריו. הוא קיבל עבודה זוטרה כסופר ברגים במפעל שלפני כן עבד בו כמהנדס חשוב. אבל הוא התפנה למה שבאמת בער בו: פסטיבלים למען ישראל בכל יום ראשון. הוא ארגן ירידים שבהם הופיעו פוליטיקאים ישראלים שעודדו ייבוא סחורה מישראל. אני זוכר שהוא הביא את יצחק רבין ושמעון פרס, וכל מיני זמרים ישראלים. כנראה שירשתי ממנו קצת יכולת ארגון ושיגעון לציונות, ומאמא את הפרגמטיות. בכל אופן, הקרנבלים האלה בכל יום ראשון עלו לו המון כסף וכמובן שנוצר עימות עם אמא, שרצתה לגדל ילדים ולספק להם פרנסה. אבל הוא חי בעולם אחר, ובסוף היה פיצוץ והם התגרשו".

גוזובסקי הצעיר למד בחינוך מודרן-אורתודוקסי באווירה ציונית נלהבת. "גדלתי להיות נער ציוני נלהב, אבל מי שחולל את השינוי אצלי היה אחי הגדול סטיבן, שחזר יום אחד מהתיכון שבו למד ודרש שיקראו לו שמואל, שמו העברי כפי שקראו לו בברית המילה. זה היה מאוד מוזר, שסטיבן הפך לנו פתאום לשמואל. הוא גם החזיר את הכיפה שנשרה לו, הביא הביתה ספרים של הרב מאיר כהנא והתחיל לדבר על עלייה. שמעתי על הרב כהנא לפני כן, כי אחד הרבנים שלי בישיבה אמר שיש רב אחד שלימד אותו מהי אהבת ישראל – הרב כהנא. גם אבי היה בדעות שלו פחות או יותר, אם כי הוא היה מתון מדי לטעמו. בקיצור, הייתה מסיבת פרידה לסטיבן-שמואל שהחליט לעלות לארץ יחד עם כל מיני בריונים מהליגה להגנה יהודית שלבשו מעילי עור של גנגסטרים... היה מאוד נחמד".

עם הזמן נשאב גוזובסקי הצעיר לפעילות בליגה להגנה יהודית, עד שבוקר אחד פגש את הרב כהנא, שזה עתה שוחרר ממעצר מינהלי בישראל והגיע לארצות הברית. "הרב כהנא הגיע למשרדי הליגה ושאל מי אני. סיפרתי לו, והוא אמר: 'אתה כנראה טועה. עוף מפה'. לא הבנתי מה הוא רוצה. 'למה אתה כאן?', הוא דרש לדעת, ופתחתי בהרצאה פטריוטית על אהבת ישראל שבוערת בי וכו'. 'טוב, אתה פשוט נראה נורמלי מדי בשבילנו... ברוך הבא'. זה היה הסגנון של הרב כהנא, צריך היה להתרגל אליו".

באותו יום הגה הרב כהנא פעולה שתעלה לכותרות את מצבם של יהודי ברית המועצות הכלואים מאחורי מסך הברזל. בילי גרייהם, המנהיג האוונגליסטי הנערץ בכל הזמנים ותומך ישראל גדול (ולימים, כפי שהתברר מהקלטות שיחותיו עם הנשיא ניקסון, גם אנטישמי מושבע וארסי - א"ו) חזר באותם ימים מביקור בברית המועצות והודיע שיהודי ברית המועצות נהנים מחופש פולחן מוחלט ואינם סובלים מגילויי אנטישמיות. הרעיון היה לחזור על דבר שאנשי הליגה עשו בעבר: השתלטות קצרה על משרדי ה‑world council of churches"" של גרייהם, עם דרישה מגרייהם שיחזור בו כתנאי להתפנותם מהמקום. "בפעם הקודמת הם לא הגישו אפילו תלונה במשטרה. זה נחשב לצעד מחאה דתי-פוליטי לגיטימי", אומר מייק, "והרב כהנא הבטיח שזו פעולה ללא כל סכנת מעצר".

עובדי המשרדים יצאו לבקשת האורחים הבלתי קרואים, למעט מזכירה זקנה אחת שסירבה לצאת, והורמה יחד עם כיסאה אחר כבוד החוצה, בידי אחד מבעלי הזרוע. כך משרדיו של גרהם היו לשעה קלה בידי הליגה. "היה נורא משעשע. המשרדים היו מפוארים עם המון טלפונים חינם, וכולם נזכרו שיש להם קרובים בישראל שמזמן לא דיברו איתם". אלא שלמרבה הפלא, הפעם הסתערו שוטרי היחידה ללוחמה בטרור על הבניין. "ראינו אותם מגיעים ונפלה רוחנו. חשבנו שככל הנראה יש אירוע רציני בבניין, ועכשיו התקשורת לא תתייחס להשתלטות שלנו". אלא שדפיקות המשטרה בדלת הבהירו את מי מחפשים. "המעצר היה נורא אלים, זכוכיות התנפצו והתכסינו בדם, השוטרים היו אנטישמיים ולאחר שאזקו אותנו זה לזה וקיללו את היהודים בשלל קללות, נתנו לכל אחד מאיתנו שתי מכות של אלת עור בראש לקינוח. לפחות הובלנו מול המצלמות של כל הערוצים וקראנו קריאות למען יהודי ברית המועצות... אמא שלי ראתה אותי בחדשות הערב, ולאחר שלושה ימים במעצר, כששבתי הביתה, אמרתי לה שהייתי אצל חברים. היא רק אמרה 'עם חברים כאלה, מי צריך אויבים'".

כרטיס החזור הושלך לפח

כשהגיעו ימי פינוי סיני, התבצרו בימית כמה מחסידי הרב כהנא שאיימו להתאבד אם יפנו אותם. "הרב כהנא היה אז בארצות הברית במסע הסברה נגד הנסיגה", מספר מייק. הוא הזמין אליו את נוער הליגה והגיעו כמה בודדים. "הוא אמר שהוא רוצה שאחד מאיתנו יתנדב לפעולה שיש בה מן הסיכון. כולם הלכו ונשארתי לבדי. הרעיון של הרב כהנא היה למצוא דרך להיכנס לשגרירות ישראל בוושינגטון ולאיים עם רימון דמה להתאבד, אלא אם השגריר משה ארנס והרב כהנא יבואו מיד. כך הרב כהנא קיווה לקבל זמן מסך כדי להעביר את המסר שלו.

"הכול היה מוכן, אבל ביום הביצוע הרב כהנא הגיע בטיסה לוושינגטון והודיע לי שהפעולה מבוטלת. הוא הסביר לי שהוא דיבר פעם עם בגין, בימים שהאחרון העריך את הרב כהנא ואף ביקש שיכתוב את ההקדמה למהדורה האנגלית של ספרו 'המרד'. הרב כהנא סיפר שהוא שאל את בגין מה היה הכי קשה לו בתקופת המחתרת, והוא אמר שהכי קשה היה להסביר להורים למה שלח את ילדיהם לגרדום. במקרה הזה, אמר הרב כהנא, אין שום הצדקה לכך ששוטר או איש ביטחון ישראלי יירה בי בטעות, או שיכלאו אותי בכלא או בבית חולים פסיכיאטרי. 'אני לא יכול להצדיק את הפעולה הזאת להוריך', הוא אמר. אבל מאותו הרגע הוא הרגיש שיש לו מישהו נאמן. הביטוי הכי גדול לקרבה הזאת היה בסוף ימיו, כשהוא הרגיש נבגד ולא היה לו למי לפנות אלא אליי".

מה הכוונה?

"אחרי הפסילה של תנועת 'כך' מהכנסת, הרבה אנשים לא הבינו את הרצונות שלו, שכן הם ראו בכנסת את תכלית הכול, בזמן שהרב ראה בה רק פלטפורמה לפרסם את הרעיונות של היהדות. הוא רצה לעשות תעמולה גדולה למען משאל עם על העקרונות שלו, דבר שכמעט אף אחד בתנועת 'כך' לא הבין וכולם התייחסו לזה בביטול ובזלזול. ההפגנה האחרונה שלנו לפני שהוא נרצח הייתה בכותל, בעקבות מהומות הר הבית המפורסמות בסוכות 1990. קיבצנו עשרה אנשים והגענו לכותל. אנשים קיבלו אותו בחמיצות וגם הוא היה חמוץ ומאוד טעון. בארצות הברית היו לו גלים של אהדה ותומכים, ואילו פה התייחסו אליו כעובר-בטל. הוא היה מרוגז ומאוכזב מהמצב, מהרחוב, מהמציאות, מיואש ונבגד. למעשה, הוא כבר החליט לסגור את 'כך' ולהקים תנועה רעיונית בשם 'כוח'. מעניין שגם הוא וגם הרב בנימין בנו הלכו לעולמם אחרי שהרימו ידיים והרגישו שאין כבר מה לעשות".

מיד לאחר אותה הפגנה נסע הרב כהנא לארצות הברית למסע הרצאות למען עליית חירום לישראל, שבמהלכו נרצח. הרב בנימין כהנא סגר את הישיבה בכפר תפוח זמן קצר לפני שנרצח בפיגוע ירי עם אשתו טליה, בפברואר 2001.

מה היה הדבר העיקרי שחיבר אותך לרב כהנא?

"הרעיון הגדול של מלחמה למען יהודים מדוכאים בכל העולם – בסוריה, בברית המועצות, באתיופיה. נגד אנטישמיות, נגד המיסיון, למען עלייה לארץ, המאבקים על יהדותה של ישראל – אלו היו הנושאים ולא רק הדימוי שדובר בו ביחס לערבים. דיבר אליי חוסר הצביעות שלו, העדר מס שפתיים ומילים יפות, אלא מעשים רציניים ואמיתיים ששיאם – נכונות לשלם את המחיר. הרב כהנא הוא שהוציא את יהודי ברית המועצות. המחאות שלו הן שהביאו את סוגיית יהודי ברית המועצות אל העמוד הראשון של הניו-יורק טיימס, דבר שאילץ את המנהיגות היהודית רבת העוצמה לנקוף אצבע למענם. גם יהודי אתיופיה היו נמקים עד היום באדיס אבבה אם הרב כהנא לא היה עושה בושות לממשלת ישראל בארצות הברית בעניין הזה. אנשים לא מודעים לזה".

ב-82' עלה מייק לארץ במסגרת תוכנית מתנדבים בישראל, "קיבלתי כרטיס הלוך חזור, את החזור השלכתי לפח, ונשארתי פה".

איך ישראל נראתה לך?

"מהרגע הראשון אהבתי את המקום, אהבה שאי אפשר לתאר. ואף פעם לא התאכזבתי. יש כ"כניקים שהתאכזבו מהמדינה, מהישראלים, מהרב כהנא, וכל היום שואלים למה ככה ולמה ככה. אני אוהב כל רגע".

האהבה לא התעמעמה גם לאחר ההתעמתות עם הממסד. "בפורים 83' נהג ערבי ניסה לדרוס אותי ועוד שני חברים כשהלכנו ברגל באזור חברון. לאחר שני ניסיונות דריסה, אחד החברים, היחיד שהיה חמוש, ירה לעבר הרכב ופגע בחלקו האחורי בלי לגרום נזק. הנהג הערבי עצר את הרכב וירד להתעמת איתנו, יחד עם המון שהתחיל להתקהל סביבנו. בדרך נס אמרתי את המשפט היחיד שידעתי בערבית, ג'יב אל הוויה (תן תעודת זהות), והתוקף ברח ונמלטנו משם.

"בקריית ארבע חיכתה לנו המשטרה ועצרה אותנו, כשהנהג הדורס צועק ומצביע עליי שאני זה שיריתי בו. בסוף זוכיתי, שכן עצרו את היורה האמיתי בשדה התעופה לפני שהספיק לצאת מהארץ, והוא קיבל 39 חודשי מאסר בלי ניכוי שליש. לעולם לא אשכח את השופט מרעים בקולו באולם, שהוא מעדיף לקבל את טענת הנהג הערבי שניסה לדרוס אותנו, על גרסתו של היורה ושלנו. 'למה שערבי ינסה להרוג יהודים סתם, בלי סיבה?!'".

אולם האירוע השאיר במייק זיכרון נעים, שגם כעת, לאחר 35 שנה, מאיר את עיניו בזיק של געגוע. "כשנעצרנו באשמת תקיפת הנהג הערבי הצלחתי להשחיל שיחת טלפון לרב כהנא, אמרתי לו שנעצרנו ולא קראנו מגילה. בתוך דקות הוא הגיע למגרש הרוסים עם סדינים נקיים, שמפו, תיק עם מצרכים ועם מגילת אסתר שלו. זה היה הרב כהנא".

ההופעה שקרליבך לא הספיק

מייק התגייס לצה"ל ושירת כתותחן, ונעצר במוצב בלבנון באשמת מבצעים שונים שתכנן לכאורה נגד ערבים באותו זמן, אולם זוכה לאחר חודשי מעצר ארוכים. "כשהשתחררתי חף מפשע, ניגש אליי איש שב"כ שלימים התמנה לראשות הארגון הזה, והודיע לי שהם עוד ינקמו בי. ובאמת, לאחר זמן קצר קיבלתי ממישהו בשוק מחנה יהודה חבילה שנראתה לי חשודה מאוד. מיד קפצו עליי בלשים ופתחו אותה. הודיתי לקב"ה שהיה שם רימון רסס ועוזי מפורק ולא סמים שהיו עושים לי בושות נוראיות... כמובן שזוכיתי מהתיק שניסו לתפור לי – תכנון לרצוח את המחבל שרצח את אהרון גרוס הי"ד בחברון ושוחרר בעסקת ג'יבריל. הואשמתי בהחזקת נשק ללא היתר, והמשכתי את השירות הצבאי".

בשנת 87' היה מייק ממייסדי ישיבת הרעיון היהודי של הרב כהנא בירושלים, ושנתיים אחר כך התחתן. ב‑93', כמה שנים אחרי רצח הרב כהנא, חזר מייק לארצות הברית לעשות נפשות לתנועת כהנא חי. "אחת האנקדוטות המעניינות והלא מוכרות היא הקשר של הרב שלמה קרליבך לרב כהנא", אומר מייק. "ב‑1994 ארגנו את אחד ממחנות האימונים של התנועה לנוער יהודי. כשנגמר המחנה, חזרתי למשרד ושמעתי את ההודעות במזכירה האלקטרונית. מתברר שהרב שלמה התקשר והשאיר בערך 20 הודעות על כך שהוא שמע שיש מחנה והוא רוצה לבוא ולהופיע בפני הנערים. לצערי, לא יכולתי כבר לחזור אליו. הוא נפטר בינתיים".

לאחר הירצחם של הרב בנימין כהנא ואשתו טליה, עלה מייק ארצה עם משפחתו. "האינתיפאדה השתוללה, יהודים נרצחו והממשלה תכננה לתת את כל השטח לערבים. הרעיון המקורי היה להקים בכפר תפוח מחנה של 'הגדוד העברי החדש' שבדרך זו או אחרת יביא מתנדבים להגן על היישובים, ויאפשר המשך קיום יהודי ביהודה ושומרון – ולו חלקי – במקרה שממשלת ישראל תחליט על נסיגה". כתבה ב'ידיעות אחרונות' על יכולתם של כלבים לשמור על יישובים ולהציל חיים הובילה אותו למאלף ניר הרמן, "אדם נהדר ואיש מקצוע אמיתי, שהקים את היסודות של היחידה". הוא התחיל עם ארבעה כלבים שיובאו מחו"ל, ומאז הוכשרו ונמסרו מאות כלבי שמירה והגנה לאנשי ביטחון, רבש"צים ומשפחות בכל הארץ. האילוף והאימון השוטף של הכלבנים וכלביהם מופקד בעיקר בידי ז'ניה, מאלף מקצועי שמגיע כמה פעמים בשבוע מראשון לציון. היחידה נכנסה כאמור גם לתחום החיפוש וההצלה.

איך אתה מסכם את 18 השנים שחלפו מאז הקמת היחידה?

"המון אנשים אמרו לי שהרעיון שלי נועד לכישלון, שהממסד ישבור אותי, שאני לא אצליח לעמוד בזה ועוד. והנה, היום אנחנו מצילים חיים כמעט בכל יום. הארץ שלנו מלאה אנשים אומללים למרבה הצער, ואנחנו שם, מנסים לעזור להם. הרבה אתיופים נעדרים, הרבה זקנים עריריים, הרבה מאוד חולי סכיזופרניה. אני מרגיש שאני ממלא את השליחות שלי. מה זה משנה אם אתה מוציא יהודי מהכלא ברוסיה, מציל מפני מחבל או מאתר זקן ששכח איפה הוא נמצא והלך והלך עד שהגיע לאפיסת כוחות ונשכב מתחת לאיזה עץ ומחכה למוות?".

שילמת מחיר גבוה על הדרך שבחרת בה כל השנים. אין לך משקעים מול המערכות שידעו לרדוף אותך ולהציק לך, וכשהן צריכות הן מחפשות את עזרתך?

"הרבה שאלו אותי אם לא מפריע לי לעבוד כתף אל כתף עם המשטרה בחיפוש נעדרים וכדומה, אחרי כל מה שעוללו לי. התשובה שלי היא שאני לא ממורמר, לא נגד המדינה ולא נגד המצב, ובטח לא נגד ריבונו של עולם. יש שוטר שמוכן להתפוצץ עם מחבל מתאבד כדי להציל יהודים, ויש כזה שפועל בשחיתות ואכזריות. אז מה? אז אני אחרים את המשטרה ולא אפעל איתה לטובת הצלת חיים? החיים הם לא שחור-לבן, כל דבר הוא לגופו, וכדי להציל יהודים אני לא עושה חשבונות אישיים. זה ממש לא מעניין אותי".