בשבע מהדורה דיגיטלית

דור המייסדים

הילד אלי עמיר נמלט עם משפחתו מידי הפורעים בעיראק כדי להגשים את חלום ציון ולמרות הפערים שפגש – הוא לא מוכן להתלונן על ישראל

רבקי גולדפינגר , כ"א באדר תשע"ח

"הגשמנו פה חלומות שלא היינו מסוגלים להגשים שם". אלי עמיר
"הגשמנו פה חלומות שלא היינו מסוגלים להגשים שם". אלי עמיר
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

אלי עמיר,

סופר.

נולד בשנת תרצ"ז (1937)

בבגדד, עיראק

"העשור שהתחיל בשנת 1941 היה קשה ליהודים", מספר אלי עמיר, "היהודים סבלו מפרעות בעיראק. לקראת מלחמת השחרור זה כבר הפך לבלתי נסבל, כי הצבא העיראקי יצא להילחם בישראל והובס. כל שבת התקיימה במרכז העיר תהלוכה של חיילים שחזרו בארונות מישראל, וזה היה מלווה בהפגנות זעם וכעס על היהודים וצעקות רמות של 'לשחוט את היהודים'. אני זוכר את ההפגנות הללו כילד".

"החל משנת 1948 הושת על היהודים ממשל צבאי בתוך עיראק. כל לילה פשטו כוחות המשטרה על בתי היהודים כדי לחפש נשק או חומר תעמולה ציוני וכתבים בעברית. אנשים רבים נשפטו והוכנסו לבתי סוהר. החיים היו קשים מנשוא. לאורך השנים היהודים גרו במרכז העיר בשכונות בהן היו מרוכזים יהודים, אבל היו גם שכנים מוסלמים. ככל שהתקרבה מלחמת העצמאות, היהודים כתוצאה מהפחד הצטופפו ברובעים משלהם".

חווית את הפחד הזה בשל היותך יהודי?

"ועוד איך, יום ולילה. לילה אחד פשטו חיילים על הבית שלנו. אבא שכב חולה במיטה ואני, ילד בן 12, ליוויתי את החיילים לחיפוש בכל החדרים. קיבלתי מהם בעיטות וקללות. בבית היה לנו סליק נשק, שלמזלנו הרב לא התגלה וניצלנו. אני זוכר איך כילדים הלכנו בסמטאות ובאו כנופיות של מוסלמים שנהגו להתיר את החגורות שלהם ולהכות בנו בכוח בברזל של החגורה. לא פעם חטפתי מכות כואבות", הוא מספר. "פעם קנינו דג צלוי בחנות ליד הנהר. אבא שלח אותי להביא אותו. צעדתי הביתה כשאני מחזיק בשתי ידיי את הדג, כשלפתע התקרב אליי מישהו והחטיף לי סטירות לחי ששוברות את עצמות הפנים, סתם ככה בגלל שאני יהודי".

ובתוך כל הקושי הזה, חלמתם על ציון וירושלים?

"אלו מילים גדולות מדי. בסך הכול רצינו להציל את עצמנו", הוא מסביר. "ידענו כל הזמן מה מתרחש בארץ, שיש מלחמות, שהעולים החדשים גרים באוהלים ושיש קיצוב של אוכל. אבל אי אפשר לעזוב את סיר הבשר העיראקי ואת התמרים ואת טוב הארץ, אם לא נהפוך את מדינת היעד שלנו לחלום. הפכנו את ישראל לגן עדן. אחרת אי אפשר היה לעבור. אמרנו שאנחנו נוסעים לגן עדן. זאת לא הייתה ציונות אידיאולוגית קלאסית של החלוצים. זאת הייתה שאיפה של דורות, של 'ותחזינה עינינו בשובך לציון', של 'לשנה הבאה בירושלים'. אלו היו מסרים מספיק חזקים. מכיוון שהמציאות גרמה לכך שנזרקנו משם - באופן הכי טבעי ישראל הייתה המקום לבוא אליו".

עושה רושם שהפרעות שאתה מתאר בעיראק ובשאר מדינות ערב פחות נוכחות בסיפור הישראלי.

"תולדות יהודי ארצות האסלאם לא נלמדו ולא היו להן במות להישמע. כתבתי על זה בספרי 'מפריח היונים' ונגעתי בזה גם בספר 'תרנגול כפרות'. זהו מוטיב שמופיע בכתיבה שלי. בשנים האחרונות יש שינוי והחלו ללמוד ולשמוע מה קרה בארצות ערב".

לכונן תרבות משותפת

יום שישי ה' באייר תש"ח היה יום חג בקהילה היהודית בבגדד. "הייתה תחנת שידור 'קול ישראל בערבית' שהאזנו לה. כמובן בסודי סודות, שחלילה המוסלמים לא יגלו. חלק גדול מהיהודים באזור הקשיבו לתחנה הזאת. היינו מעודכנים במה שקורה וחגגנו בהיחבא במרתף של הבית, עם קידוש, ועם כיבוד, ועם הללויה, ועם ברכת 'שהחיינו וקיימנו' וכל מה שנהוג בשעות חגיגיות מהסוג הזה", הוא מחייך. "חוויות כאלה אתה לא שוכח. אני בן בכור במשפחה, שהבין וידע כל מה שנעשה. אבי היה פעיל, גם דוד שלי היה פעיל ושימש עורך עיתון ונעצר, כך שהייתי בלב העניינים. הייתה דריכות לדעת מה קורה בישראל, אבל הראש שלנו היה בעיקר במחשבה לצאת מעיראק. החרדה והפחד והרדיפות הובילו לכך שהפוקוס היה על איך יוצאים מפה, והרבה פחות מחשבה על מה מחכה לנו שם".

כשמלאו לעמיר 13 שנים, עלה עם משפחתו ארצה. המשפחה התיישבה בשלב ראשון במעברה. עמיר הנער נשלח עם עליית הנוער לקיבוץ משמר העמק, שם פגש מקרוב תרבות חדשה ואת דמות הצבר. למרות קשיי קליטה לא פשוטים, הוא מגדיר את התקופה כמכוננת. "שלוש השנים שלי שם הטביעו בי חותם עמוק. שנים של היחשפות ולמידה של תרבות הארץ והמערב".

עמיר הפך לסופר מוערך בארץ ובעולם ומילא לאורך השנים שורה של תפקידים בכירים במשרד הקליטה, ואף כיהן כמנכ"ל עליית הנוער. במסגרת תפקידו עסק בקליטת בני נוער עולים, וביניהם עולי אתיופיה וברית המועצות.

למרות האתגר להיקלט כעולה חדש, עמיר מלא תודה על חייו בארץ: "ההגעה לארץ זה הנס הכי גדול שקרה לנו, קהילת יוצאי עיראק. אני לא רוצה אפילו לחשוב מה היה מצפה לנו אילו היינו נשארים שם. היינו הופכים בני ערובה בידי המוסלמים, ובכל שני וחמישי היו מעלים מישהו לגרדום. אני תמיד אומר לחבר'ה שבוכים ומתלוננים: האם חלמתי להגיע בעיראק למה שהגעתי בארץ? בחיים לא. איפה הייתי יכול לחלום להיות סופר? לא מזמן קראו בנהריה רחוב על שמי. בעיראק לא הייתי מגיע לדברים הללו. אבל זה לא רק אני באופן אישי. אנחנו הגשמנו פה חלומות אישיים וקולקטיביים שלא היינו מסוגלים להגשים שם", הוא קובע.

את זה אתה אומר למרות כל קשיי הקליטה שהתמודדת איתם?

"ההתרגלות לחיים במקום חדש היא קשה באופן הכי אובייקטיבי. בארץ יש לוקסוס להתלונן על מי שקלטו אותנו ועל המדינה. זה לוקסוס שלא קיים בשום ארץ אחרת", הוא אומר, "אם את נוסעת היום לאמריקה את רק תודי על המזל שלך ותנשקי את האדמה כי נתנו לך גרין קארד. את לא תתלונני, רק תודי שהגעת לאמריקה. פה יש על מי להתלונן, יש ממשלה, ויש אשכנזים...".

לא הייתה התנשאות וגזענות כלפי העולים?

"הייתה התנשאות עד השמיים, הייתה אפליה גדולה. הארץ הזאת לא אוהבת את התרבות הערבית ולא מקבלת אותה ומדירה את עצמה מהמזרח, בעבר ובמידה לא מועטה גם היום. יש התנשאות, זה קיים גם היום. לי הייתה סקרנות להכיר את האשכנזים, את הספרות שלהם, את המוזיקה שלהם. למדתי המון ספרים על השואה, מאז שאני זוכר את עצמי. לאשכנזים ולילידי הארץ לא הייתה שום סקרנות להכיר אותנו".

מה אתה מאחל למדינה בשנתה ה‑70?

"אני מאחל למדינה שתדע בקיבוץ הגלויות הזה למצות את המשותף בין האחים מכל ארצות העולם. צריך לחתור לתרבות ישראלית אחת של כולנו ולהשכיל למצות את המשותף".

rivki@besheva.co.il