לבחור בין שבת לתואר אלוף הארץ באגרוף

ר"מ בישיבה תיכונית מתאר את הדילמה הקשה שהוצבה בפני תלמידו ומנעה ממנו לזכות במדליה בגלל שמירת המצוות ותוהה "יש הדתה או החלנה?"

אבישי סגל , כ"ה באדר תשע"ח

הראל ציון
הראל ציון
צילום: באדיבות המצולם

שמי אבישי סגל ואני משמש כר"מ בכתה י' בישיבה תיכונית "נעם" בירושלים. רציתי לשתף אתכם בסיפור שקרה לתלמיד שלי – הראל ציון.

הראל מתאמן כבר תקופה ארוכה בתחום האגרוף. זה התחיל כתחביב ולאט לאט זה התחיל לזלוג לכיוון המקצועי. ככל ספורטאי מקצועני זה דורש ממנו שעות רבות של אימון בשבוע על חשבון דברים אחרים.

השנה הראל לומד בכתה י', שעות המערכת בישיבה תיכונית הם ארוכות מאוד ומסתיימות כמעט כל יום בערב. בתחילת השנה הייתה להראל דילמה מאוד קשה והוא חשב שהוא יצטרך לבחור בין המשך לימודיו בישיבה תיכונית לבין האגרוף.

לאחר שהוא והישיבה עשו "שמיניות באוויר" הצליחו ליצור לו מערכת שתוכל להתאים לו. כמובן, זה דרש מהראל השקעה ונכונות רבה יותר על מנת שהוא יוכל גם לסגור את הפער הלימודי. (צריך לראות אותו מגיע לסדר ערב ביום חמישי כולו מתנשף ומזיע מהאימון...)

לפני כשבועיים התקיימה בנצרת עילית, אליפות ישראל לבני נוער באגרוף. התחרות מאורגנת מטעם המדינה ע"י 'איגוד האגרוף בישראל' (לא גוף פרטי). התחרות מחולקת לפי משקלים וגילאים. זו תחרות מאוד חשובה וכדברי הראל "מי שרוצה להתקדם, זו ההזדמנות שלו. שמה כולם צופים בך".

כמו תחרויות ספורט רבות, המועד לתחרות הזאת נקבע לסוף שבוע בימי חמישי-שישי-שבת. (אגב, שנה שעברה התחרות התקיימה ביום יד בניסן, ערב פסח)

הראל שאל את המארגנים "מה יקרה אם אעלה לגמר"? הובטח לו ע"י המארגנים שהוא יוכל להתחרות במוצ"ש.

הראל ב"ה מאוד מוכשר (כך גם אומרים עליו אנשים מקצועיים באגרוף) וניצח את הקרבות הראשונים ביום חמישי. ביום שישי בשעה 12:45, ערב שבת זכור, הוא ניצח בחצי הגמר ועלה לגמר. הוא ניגש למארגנים ואמר להם "אני מזכיר לכם שאני בחור דתי ואני יוכל להתחרות רק במוצ"ש". הם ענו לו "שזה בלתי אפשרי, יש סדר למשחקים ואי אפשר לשנות. אתה צריך להתחרות בשבת בצהריים בשעה 13:00" הראל אמר להם שהוא "לא יכול לעשות את זה ואם זה כך הוא נוסע הביתה".

המארגנים, לא האמינו שהוא יעזוב, והם אמרו לו "על הדרך" שזה ייפגע גם בקידום שלו הלאה.

הראל לא וויתר, חזר לירושלים, הגיע לביתו שלוש דקות לפני שבת והלך לבית הכנסת.

בשולי הדברים, עוד שלושה סיפורים קטנים אשר מבהירים כמה קשה לנער דתי להתחרות בספורט מקצועי במדינת ישראל:

הראל ביקש להתחרות עם ציצית, "החלום שלי זה לזכות באולימפיאדה ולעמוד בטקס הענקת המדליות עם ציצית", אמר. כמובן שלא הרשו לו.

שנה שעברה כשהגיע לתחרות, אמרו לו המארגנים שהוא צריך להתגלח, והגישו לו סכין תער. הוא אמר להם, "אין מצב, אני לא מתגלח ככה. אסור לי ע"פ ההלכה". הם ענו לו "אז אל תתחרה". לא עזר כלום, הוא היה צריך לרוץ למספרה כדי למצוא מכונת גילוח כשרה.

כמה מאלה שמבינים בספורט מקצועי אמרו לו במפורש בתחרות ש"אם הוא רוצה להתקדם, הוא חייב לעזוב את הדת".

כשהראל הגיע לראשונה לישיבה לאחר התחרות, ניגשתי אליו בסקרנות ושאלתי אותו "נו, מה היה בתחרות? הבטחת לעדכן אותי", ואז הראה ענה לי "הגעתי למקום השני, אבל לא הפסדתי". לא הבנתי, ושאלתי אותו איך זה יכול להיות? ואז הוא סיפר לי את הכל.

מצד אחד, מאוד התרגשתי, הייתי גאה על ההחלטה שלו. הראל זכה לקדש שמים, לכבד את השבת וכולנו בישיבה מרגישים כך. אפשר לחנך את התלמידים לכבד ולשמור על קדושתה של השבת ע"י לימוד הלכה, שיעורים, שיחות וכו' ואפשר לחנך ולהשפיע ע"י סיפור שכזה.

מצד שני, הסיפור הזה גם מאוד מקומם. אני משמש מעבר להיותי ר"מ בישיבה תיכונית גם מורה לאזרחות. אחד הדברים שאני מאוד משתדל לחנך את התלמידים זה להסתכל בעין טובה על מדינת ישראל כמדינה יהודית, למרות כל הביקורות שיש לנו.

האם במדינת ישראל, בשנה ה-70 לקיומה, אין אפשרות לבחור דתי להתחרות בספורט מקצועי?

האם בחור במצב שכזה חייב להכריע בדילמה או להיות דתי או ספורטאי מקצועי?

איך מקרה שכזה נקרא – "הדתה" או "החלנה"?


‫הצעות והערות ניתן לשלוח לדואר אלקטרוני: neri@inn.co.il