כרטיס אד"י: בשורה או אשליה?

ראוי שנשקיע את הכוחות והמשאבים ביישום פתרונות אמיתיים להגדלה בפועל של השתלות איברים ולקיצור משמעותי של תור הממתינים להשתלה.

הרב יוסף שריקי , כ"ו באדר תשע"ח

השתלות
השתלות
thinkstock

משחר ילדותנו לימדה אותנו החברה שסביבנו ליישר קו עם הנורמות החברתיות שהיא קובעת ולציית להן כמעט באופן עיוור, וכציבור שומרי תורה ומצוות התרגלנו אליהן לרוב בלא בחינה ובירור האם נורמות או מוסכמות חברתיות אלו אכן נכונות על פי דעת תורה או לא.

כמדומה שכרטיס אד"י הוא אחד מהם.

לאחרונה אנו עדים להתעוררות מחודשת לעידוד חתימה על כרטיס אד"י. רבנים ותלמידי חכמים בציבור הדתי לאומי קוראים לחתום על כרטיס אד"י ה'מחודש', שהוא למעשה לא ממש מחודש, כי האפשרות להתנות את התרומה באישור של איש דת מטעם המשפחה קיים כבר שנים רבות. החידוש כנראה נובע מכך, שמאגר אנשי הדת שניתן להתייעץ איתם בנידון והם בקיאים בנושא, גדול יותר משהיה בעבר.

אין המטרה להיכנס לשאלה ההלכתית האם מותר לחתום על כרטיס אד"י במתכונתו הנוכחית או לא. הגם שמעיון בהחלטת הרבנות הראשית (משנת תשמ"ז) בכל הנוגע לקביעת מות גזע המח כמוות הלכתי ומכאן להיתר ההלכתי לביצוע השתלות, כרטיס אד"י לא עונה על חלק מהתנאים המובאים שם כדוגמת: "שיתוף נציג הרבנות הראשית לישראל כחבר מלא בצוות הקובע את מותו של התורם", "משרד הבריאות יקבע בתקנות ארציות את כל הנהלים שנקבעו בהחלטת הרבנות הראשית" ו"הקמת ועדת מעקב של הרבנות הראשית שתפקידה לוודא מילוי מלא של תנאי ההיתר".

כאמור, זו לא הנקודה העיקרית, כי גם אם נסתפק אם אכן כרטיס אד"י עונה לקריטריונים של הרבנות הראשית או לא, הרי שבכל הנוגע לפיקוח נפש, ספקו להחמיר ובודאי יש לעשות כל מאמץ להציל אפילו נפש אחת מישראל. ובפרט אם נצרף לכך סוללה של רבנים שקוראים לחתום על כרטיס אד"י, ומשמעות הדבר שלדעתם מבחינה הלכתית הדבר מותר ואף מצווה חשובה.

הנקודה העיקרית או אם תרצו ה'אשליה' היא, הסחת הדעת הציבורית מהפיתרון האמיתי שהוא ביצוע השתלות בפועל וקיצור משמעותי של תור הממתינים להשתלה.

אמנם, גם אם כל הפרסום וההד הציבורי סביב כרטיס אד"י יוביל אפילו להשתלה אחת בלבד, זה כבר היה שווה את המאמץ, דא עקא שאצל מקבלי ההחלטות הוא הפתרון האולטימטיבי והיחיד, ומהווה בכך סוג של 'ניקיון כפיים' מוסרי ומצפוני כנגד החולים הסובלים הממתינים בכליון עיניים ובציפייה (פעמים כוזבת) להשתלה המיוחלת.

גם ארגון נפלא ומבורן כמו 'מתנת חיים' אינו הפתרון האמיתי, היוצר תחושה או 'אשליה' דומה לכרטיס אד"י. הרי, כמה אלטרואיסטים שראויים באמת להערכה גדולה איכא בשוקא? וכמה לא מפתיע שרובם המובהק מהציבור הדתי לאומי.

שוב אנו נופלים ברשת מעצבי הדעות והמוסכמות החברתיות, שהפתרון לבעיית הממתינים להשתלה הוא חתימה על כרטיס אד"י או המתנה לתורם אלטרואיסטי.

כרטיס תורם אינו אלא אשליה ובריחה מאחריות למציאת פיתרון אמיתי לבעיה! מדוע? כי הוא אינו אלא אמצעי בלבד ולא מטרה. וככזה הסיכוי שהוא ימומש (וישיג את המטרה שהיא השתלה בפועל) נמוך מאוד, מהסיבות הבאות:

א. רמת המודעות לחגירת חגורות בטיחות עלתה וממילא מקרי המוות המוחי מתאונות דרכים ירדו.

ב. גם אלה שמבחינה מעשית ניתן לקחת מהם אברים, לא כולם עומדים בתנאים הבריאותיים המאפשרים שימוש באבריהם.

ג. ההתאמה בין אחוז התורמים בפועל המחזיקים בכרטיס אד"י שווה לאחוזם באוכלוסיה. משמעות הדבר שרוב התורמים בפועל ממילא אינם מחזיקים בכרטיס אד"י והנכונות לתרום אינה קשורה בהחזקת כרטיס כזה או אחר. ובפרט שגם מי שמחזיק בכרטיס אד"י לא תמיד ישנה הסכמה של המשפחה לממש אותו.

ד. גם אם מספר החותמים על כרטיס אד"י יעלה באופן משמעותי, מספרים אלה עדיין רחוקים מלהשלים את רשימת הממתינים שרק הולכת וגדלה עם השנים. והואיל ומדובר בהשתלות מן המת לפי קריטריונים של המתנה, סיכוייהם של מרבית מהמבוגרים או אלו שעברו השתלה בעבר יורד. נוסיף לכך את החולים שהטיפולים הרפואיים הממושכים פוגעים ביכולתם לבצע השתלה. כל אלה בודאי היו שמחים לבשורה עבורם.

ה. הגדיל לעשות אחד הרבנים שכתב, שחתימה על כרטיס אד"י היא סגולה לאריכות ימים...

הנה, הגם שכרטיס תורם הוא פתרון לא ממש יעיל לבעיית הממתינים להשתלה והגדלת ההשתלות בפועל, עדיין ממשיכים להשקיע בו משאבים גדולים במקום להצביע באומץ על הפיתרון האמיתי, ומחליפים כרטיס הגרלה זוכה בכרטיס הגרלה שהסיכויים לזכות בו נמוכים מאוד. נמצא שהשקעה בכרטיס תורם הנה יותר אשליה מאשר בשורה.

ישנם שני פתרונות, שטוב יעשו מקבלי ההחלטות או גדולי התורה בעלי השפעה עליהם, אם יפעלו ליישם אותם:

הראשון: עידוד תרומת אברים מן החי (מה שניתן כמובן) ובתשלום. אמת, פתרון זה שנוי במחלוקת וישנם הרואים זאת כסחר באברים. אולם, ישנם אנשי מוסר ואתיקה רבים בארץ ובעולם, ובעיקר כל גדולי הפוסקים בדורנו מתירים מבחינה הלכתית תשלום עבור תרומת איבר להשתלה, הואיל ובכך אנו מצילים חיים!

אין מה להתבייש ולגמגם, אלא לומר בפה מלא שמדובר בהצלת חיים! אל לנו להיגרר לטיעונים רדודים בשם המצפון והמוסר על חשבון חייהם של ילדים ומבוגרים רבים. הרי גם הדוחים על הסף תשלום בעבור תרומה מוכנים להציע 'פיצוי', לדעתם 20 אלף ש"ח זה מוסרי אבל אם זה בדולרים זה כבר לא...

כמו שרופא מציל חיים ומקבל על כך משכורת ואנו משבחים אותו על כך ולא מגדירים אותו סוחר באיברים (הגם שהוא לא תורם איבר פיסי מגופו), כך בדיוק עושה מי שמסייע להציל חיים ותורם איבר ומקבל על כך את שכרו.

למרבה הצער, נוצר מצב מעוות בו משפחה משלמת ('בשוק שחור') הון עתק בעבור השתלה ותורם האיבר מקבל סכום מזערי ממנו ואת השאר משלשל לכיסו המתווך. זהו בהחלט סחר באיברים שמוסכם על כולם שצריך להינזר ממנו.

ברם, אם המדינה תיקח אחריות בעזרת גוף כמרכז ההשתלות הלאומי, ותשלם תשלום נאות ואחיד לתורמים מן החי, ותחלק את האיברים באופן צודק, כולם ייהנו. במצב בו המדינה מארגנת את תהליך התרומה, התשלום כולו מגיע לתורם, לא יהיו מתווכים וחלוקת האיברים תהיה צודקת!

טוב יעשו מקבלי ההחלטות ורבניהם, אם יביאו לשינוי החוק שנקבע כתוצאה מהתפיסה הרווחת והנורמה שיצרו מעצבי דעת הקהל ה'נאורים' שקבעו שלא מוסרי לתרום איבר בתשלום, ולהחליפו בחוק צודק ומוסרי שיש בו בשורה אמיתית לחולים הממתינים להשתלות, בו השתלות בתשלום מבוצעות באופן מסודר ומפוקח על ידי מרכז השתלות לאומי.

הפיתרון השני: השתלה בחו"ל. ישנם מקומות בחו"ל בהם מתקיימת השתלה מן המת באופן חוקי (ולא מדובר על מדינות שעוסקות ב'קצירת' ובסחר איברים). במטרה שהכל יעשה ברמה מקצועית וחוקית, ניתן לשלוח רופא מטעם המדינה שיפקח על ההשתלה, כשיש לזכור שעיקר הטיפול הוא המעקב הנפרולוגי לאחר ההשתלה שממילא נעשה בארץ.

ההפרש בין עלות השתלה כזו בחו"ל לבין מה שמשלמות קופות החולים בארץ להשתלה דומה הוא עשרות בודדות של אלפי דולרים, כאשר זמן ההמתנה הממוצע הנו חודש ימים בלבד (הנתונים מתייחסים למצב לפי מספר שנים, אבל אני מניח שהם לא השתנו בהרבה).

הממוצע בו ממתינים חולי דיאליזה להשתלת כליה הוא מספר שנים (מדובר על 4-6 שנים בממוצע ואף יותר), ואם נכפיל זאת בעלות של מיליוני ₪ (נתון אחד שראיתי מצביע על מיליארד) לשנה, הסכום יהיה עצום! מכאן שפיקוח ממשלתי על השתלות מן המת בחו"ל, לא זו בלבד שיקצר את זמן ההמתנה ויהווה בשורה לחולים, אלא אף יחסוך מיליוני שקלים לקופת הבריאות הציבורית.

בקיצור, אם רק נרצה, אפשר להפוך את האשליה לבשורה. לצורך כך דרוש איש אמיץ ובעל חזון, שירים את הכפפה.