יום האישה עבר גילגולים רבים בשנים האחרונות. הוא התחיל כהעצמת האישה, המשיך ליום המשפחה שמטרתו להעצים את ערכי המשפחה הברוכים, אך נראה שהיום הזה חוזר לאחרונה להתמקד באשה, ועדיין לי לא כל כך ברור מה מטרת היום הזה.
יום האישה צוין השנה בלא מעט כתבות על תרומת הנשים בצבא, בכנסת ובכל תחומי החיים. אך נקודת המוצא היא בעייתית בעיני.
אני מאמינה על פי רבותינו שהאישה וכן האיש שווים בצלם האלוקי שלהם אך שונים בדרכם להופיע אותו בעולם הזה. האיש והאישה נבראו כדי ליצור יחד תא משפחתי חזק שיהיה בית לשכינה. בכל אחד מהצדדים טבע הקב"ה תכונות ואינסטינקטים שישמשו אותו בתפקידו. האישה היא בדרך כלל אימהית יותר ומתאימה יותר להיות שרת הפנים בממלכה המשותפת והאבא בדרך כלל מתאים יותר במהותו להיות שר החוץ.
מבחינה ביולוגית אנו רואים את כוונת הבורא - האישה היא זו שנושאת את פרי היצירה המשותפת ברחמה במשך תשעה חודשים ולאחר הלידה רק לה יש יכולת להעניק לתינוק חלב אם.
בימינו ישנם זוגות שאצלם אין זה כך והאישה מעדיפה לקבל משימות מחוץ למשפחה ואז במקרה הטוב בעלה מסוגל להיות שר הפנים ובמקרה הפחות טוב מוצאים אנשים אחרים לגדל את הילדים ולדאוג לצרכי הבית.
לפי התאוריה של א' אדלר ישנם בעולם שתי נקודות מבט שונות על המציאות. הראשונה - אנכית, שלפיה העולם מתחלק לאנשים שווים יותר ושווים פחות. כל האנשים בעולם נמצאים לפי התפיסה הזו על גבי סולמות פיקטיביים ומטרת האדם להרגיש מספר 1 ולהיות "הכי" ביחס לאחרים.
נקודת המבט השניה היא אופקית, לפי תפיסה זו כל בני האדם הם שווי ערך באופן חברתי, אך לא זהים זה לזה. לכל אחד יש מקום, כל אחד משפיע וכל אחד יכול לתרום. המטרה של אדם עם תפיסה כזו היא לתרום להשגת חיים טובים ליחיד ולכלל בהווה ובעתיד.
לפי אדלר - התפיסה הטובה יותר היא האופקית - כל אדם תורם את כשרונותיו לאוכלוסיה באופן שבו הוא יוכל להיות המועיל ביותר ולא מתוך תפיסת עולם שאני צריך להוכיח שאני טוב יותר או שווה יותר.
להבדיל בין קודש לחול, התורה הקדושה מלמדת אותנו שלא רק תועלת צומחת מהשמירה על הייעוד המגדרי כדברי הפסיכולוג היהודי הנ"ל, אלא חשוב מכך, אשה שהיא אשה וגבר שהוא גבר הנם יסוד הבריאה- השלמת הייעוד האלוקי המתגלה בבריאה הטבעית כגבר או אשה.
כך כתב למשל מרן הרב קוק בספרו עין איה על הגמרא האומרת שאיש ואשה המחליפים תפקידים ושמות ביניהם הנם עוברים על איסור דרכי האמורי. האמוריים, כך מסביר הרב, חיפשו לבדוק רק מה אני מסוגלת. ולא מהי חובתי האלוקית. ועל כן החליפו את המינים בעוד תורתנו מורה לנו לשמור על המגדר כדי למלא את התביעה האלוקית מאיתנו כגבר או אשה.
יום האישה בעיני הוא הפוך מהתפיסה האופקית. האנרגיות של הנשים הללו מופנות להוכיח שהן מסוגלות, ולא פחות מגברים. זוהי טעות בסיסית של חלקים רבים בפמיניזם המודרני.
בכתבה שראיתי באחד האתרים הדגישו שמספר חברות הכנסת בכנסת הנוכחית הוא הגדול ביותר מאז ומעולם. עד כאן אני מבינה, אם חברות הכנסת הן ראויות ומביאות משהו חשוב כל אחת בפני עצמה אז יש בכך הגיון.
אך בהמשך הכתבה מובאת הסיבה לגידול הזה. הסיבה היא ששוריינו מקומות לחברות כנסת מהמין הנשי. אם הנשים הללו מתאימות - למה צריך לשריין להן מקום?
האם העניין נובע מתפיסה אנכית או מתפיסה אופקית?
מה המרכז? קידום הנשים מתוך תחושות קיפוח ונחיתות או תפיסה אנכית של המציאות שבה כל אחד תורם את מה שהוא טוב בו בלי לשכוח את התא המשפחתי ששלמותו ותיפקודו הטוב והבריא משפיע על המציאות הרבה יותר מכל תפקיד ציבורי?
לענ"ד חשוב להתחשב במיקרו לא פחות מאשר במאקרו. אם בשם מעמד האשה מקדמים נשים למקומות שאינן מוסיפות שם יותר מגברים, רק על בסיס זהותן, זוהי טעות.
בעוד התרבות הנוכחית מגיבה בהיסטריה ומקדם נשים בכח ובצורה לא מחושבת, התורה כפי שקיבלתי מרבותי, מחנכת אותנו שאת כל העושר האיש והאשה ימצאו דוקא בתוך הייעוד הטבעי שנטע בהם השם. כשמקבלים את הנחת היסוד הזו- הייעוד האלוקי הוא העיקר, אזי באמת השמים הם הגבול.