מנדי גרוזמן
מנדי גרוזמןצילום: מירי שמעונוביץ

ברוח הימים האחרונים והעיסוק המחודש בסוגיית גיוס בני הישיבות החרדים, חושבני שזו ההזדמנות לספר את סיפורי.

לא סיפור גבורה, רחוק מזה. אין מיוחדות בסיפור שלי, אבל דווקא מכיוון שהשתלשלות האירועים שעברו עליי דומה לסיפורם של צעירים חרדים רבים אחרים, כדאי לתאר כיצד השאלה הגדולה הזאת, להתגייס או לא, מתבטאת בחוויה האישית של רבים מבני ה‑22.

בשנות לימודיי בישיבה גיוסי נדחה בנוהל תורתו אומנותו. אחת לחצי שנה נדרשת לחתום על מסמך הצהרה על כך שאתה לומד שמונה שעות ביום, ולהחתים גם את ראש הישיבה. כשניגשתי לראש הישיבה, הוא אמר לי: מנדי, אתה לא לומד שמונה שעות. אחתום לך, אבל אני לא רוצה לשקר. אני מקווה שהחתימה שלי תגרום לכך שמעתה באמת תלמד שמונה שעות. ממרחק השנים, נראה לי שהוא לא חש בנוח עם חתימה על מסמך שקרי. מצד שני, לשלוח תלמיד לצה"ל זה צעד שמעליו מרחף החשש שבעקבות עזיבת הישיבה יעזוב עוד כמה דברים. אז הרב ניסח לעצמו הסבר שאיכשהו נתן לו להמשיך הלאה.

כשבגרתי מעט עברתי ללמוד בישיבה בחו"ל. בשל עזיבת הארץ, מעמד בן הישיבה בוטל והפכתי לחייב גיוס. כששבתי לישראל התבקשתי להתייצב בלשכה. התחלתי לתהות מה עכשיו. בחור בשידוכים, רק חצי רגל בישיבה. רציתי להתגייס, אפילו היה לי יעד ברור: דובר צה"ל. לא גל"צ, רק דו"צ. כוחי אינו במותניי אלא קצת בעטי, ושאפתי לרוץ על גבעות סמליות בהדיפת שאלות וקושיות על מעשי הצבא. מצד שני, היה בי חשש. בעיות בשידוכים עשיתי מספיק. להתגייס לצבא היה עוד צעד שידיר שינה מעיני אוהביי ובני משפחתי. לא רציתי לפטור את עצמי משירות, אבל לא עכשיו. תנו לי לייצב קצת את עצמי, תנו לי להוכיח שהגיוס הוא לא דרך יציאה החוצה, ואז אקרא לכם לגייס אותי.

הצהרתי שאתגייס אבל ביקשתי דחייה בשנה. השיבו בשלילה. טוב, אמרתי. בינתיים נתקדם. ביקשתי להתחיל במיונים לדובר צה"ל, אבל נמסר לי שהמיונים כבר חלפו ואני משובץ ברבנות הצבאית. מה לי ולרבנות הצבאית? למה ילד שחמש שנים רצופות מתכנן איך הוא קופץ למים, מתגייס אחרי הישיבה ומדברר את צה"ל, צריך להפוך למשגיח כשרות רק כי הוא דוס? אני זוכר עד היום את המילים שאמרתי לקצינה: אני רוצה הזדמנות שווה כמו כל מסיים תיכון. אילו ידעתי שמיונים מתקיימים רק בתחילת השנה הייתי מקדים את החזרה שלי לארץ. תנו לי את כל האפשרויות. לא, אמרו. עכשיו.

ראש אכ"א, לעיונך

מאחור סביבה שמביטה בעיניים דואגות, ממול אנשים זרים שלא יודעים עליך דבר. באמצע צעיר שרוצה מאוד אבל מפחד. בבוקר יום הגיוס התעוררתי והספקות היכו בי בעוצמה שהכאיבה לי פיזית. נשארתי בבית. אולי יחלפו כמה חודשים ואסגיר את עצמי. זה כמעט קרה. אבל אז, בביקורת שגרתית של המשטרה נתפסתי והועברתי למעצר. כמו רבים לפניי ורבים אחריי, הדרך הייתה ברורה. מכתב מפסיכיאטר, משפט קצר, קב"ן, ועדה, הביתה. מודה ומתוודה, שיקרתי. שבוע נמשך בין שלב לשלב בדרך לפטור. כל תחנה גרמה לי לחשוב שוב. בהמתנה לפגישה האחרונה צרחתי לעצמי בראש: מנדי, תיכנס, תגיד שהכול בסדר ותבקש מדים. אבל הצרחה נשארה בראש ואני כבר הייתי עם תעודת הפטור באוטובוס הביתה.

אין שום פואנטה בסיפור הזה. הודעתי מראש שזה סתם סיפור. באסה שלא התגייסתי. היום הסביבה שלי לא דואגת לגביי. אני לא פסגת השאיפות, אבל בסך הכול בסדר. אם אני יכול לעבוד היום, הייתי יכול להתגייס אז. אבל בין היום לאז יש חתיכת הבדל.

שלושה משפטים קצרים לסיום:

1. התגובות ברורות לי מראש. אנשים מתים בצבא ואתה מתבכיין על קצת דאגה מהסביבה וכישלון בשיבוץ בדו"צ? אז אני לא מתבכיין ואכן לא נהגתי כראוי. תיארתי מציאות, כשבצידה בקשה. כשעומד מולכם צעיר חרדי שמצהיר שהוא מעוניין להתגייס, תלכו לקראתו. אם יתחשבו בו הוא יתגייס. אם הוא יתגייס, יתגייסו עוד אחריו. זה תהליך מתגלגל.

2. היי, צעיר חרדי בעיצומה של התלבטות. רק אתה יודע אם זה עניין של זמן עד שתעזוב את הישיבה או שבאמת יש סיכוי שתהפוך למרן. אם האפשרות הראשונה נכונה, תתגייס. אין סיבה שלא.

3. ראש אכ"א היקר, בשיתוף עם סגן שר הביטחון אלי בן דהן ניסחתי תוכנית לביטול פטורים לחרדים שמעוניינים להתגייס בשלב מאוחר זה של חייהם הצעירים. סגן השר העביר לך ישירות את המסמך. אתה אדם עסוק ואיש לא חושב שאתה מתבטל, אבל בבקשה. אם תמצא זמן בהקדם, תעיף מבט ותן הוראה למי שצריך להתחיל להתקדם. אלפים מחכים לזה.

לתגובות: [email protected]