זמן קצר לפני מותו אמר יגאל אלון לישראל הראל, מראשי גוש אמונים: "לעולם לא נסלח לכם על שהורדתם אותנו מהשלטון".
תנועת גוש אמונים, אחד מגלי ההדף שנוצר בשנות ה‑70 כתוצאה ממשבר האמון בהנהגה לאחר מלחמת יום הכיפורים, לא רק הורידה את מפא"י מהשלטון. המטרה הייתה עמוקה ורחבה בהרבה: "הרב צבי יהודה קוק אמר לנו: יש נפילה בעם ישראל וצריך לפעול בכיוון החיובי", מספר יענקל'ה לוין, דובר גוש אמונים. "הקונספציה הייתה שרק אם נביא המונים לעליות יהיה אפשר לשנות. גויסו לעניין הרב יהודה חזני ויעקב נוביק, נפתחו משרדים ברחוב כורש בירושלים ונוצרה מערכת הסברה מאוד משוכללת", משחזר לוין. השיטה של גוש אמונים הייתה מתוכננת ויסודית: "סגירת מעגלים באחד על אחד, 'אתה מגיע' ו'אתה מגיע', וזהו הבסיס לכל הגעת ההמונים".
עבודת ההסברה היסודית הביאה לבסוף את האנשים לשטח, והתוצאות התגלגלו לכדי מאות אלפי המתיישבים הפזורים כיום ברחבי יהודה ושומרון. פועלם של הרב לוינגר, חנן פורת ומנחם פליקס בהתחוללות תנועת ההתיישבות ידוע ומוכר, אבל את ההשפעה הדרמטית שחוללו הנשים בשנותיה הראשונות של ההתיישבות מכירים קצת פחות. כך למשל, מי שבלטו במיוחד בחוגי הבית וההסברה הציבורית היו הנשים. לאה חן, אשתו של פרופ' מרק חן, הייתה באותה תקופה אחראית על חוגי הבית בגוש דן, ואליה הצטרפו נשים רבות לפעילות היומיומית. "נעשו המון חוגי בית, והבית שלנו בירושלים היה מרכז הפעילות. התפקיד שלי היה לצוות ולשבץ את חוגי הבית", מספרת יעל אליצור, אלמנתו של אורי אליצור ז"ל.
"באותה תקופה, שהרוח הייתה מאוד שפופה והיו המון אבדות בנפש, ביקשו כמה נשים, בהן דבורה ארציאל ומרים לפיד, פגישה עם גולדה מאיר", מספרת טובה פליקס. "כששאלו אותן על מה הפגישה, ענו הנשים: אנחנו קבוצת נשים שבעליהן מגויסים ויש לנו רעיון איך לרומם את רוח העם". גולדה הסכימה ובמהלך הפגישה הוצג בפניה הרעיון: התיישבות חדשה באזור שכם. תנופת ההתיישבות, לדבריהן, תרומם את רוח העם. גולדה נדהמה מהרעיון, אולם בסופו של דבר אכזבה אותן: "זה לא הזמן. לא אעשה שום דבר".
"מדהים לראות נשים הרות"
הפגישה אומנם לא הועילה, אך ניסיונות העלייה באותה עת רק הלכו וגברו והמוטיבציה הלכה והתחזקה. "מיד אחר כך הגענו עם ציוד, אוכל ואוהלים למחנה חורון ופינו אותנו. זה היה בעלייה המפורסמת שהרב צבי יהודה הגיע אליה", אומרת פליקס. שוש אילן מספרת כי "תכנונן של כל שמונה העליות היה אצלי בבית ברובע היהודי. הכול נעשה אצלנו בבית".
נערים ונערות מכל רחבי הארץ הצטרפו לעליות. "הייתי מדריכה אידיאליסטית, את החניכות שלי הייתי לוקחת כדי שישמעו את ד"ר ישראל אלדד, ולכן היה לי קל להתחבר עם יהודה ולהיות שותפה בעליות", אומרת חיה עציון, רעייתו של יהודה עציון. "הייתי מאוד שלמה עם הרעיון ושותפה להבנת החשיבות שתקום התיישבות בין עפולה לחדרה. אם אין לך את המעיין שלך, מעצמך, לא מספיק שהאיש שלך בעניין".
גם נשים נשואות ואפילו הרות היו שותפות לעליות. הסופר והמשורר חיים גורי הביע בסדרת הטלוויזיה 'תקומה' ששודרה בשנות ה‑80 פליאה על השתתפות הנשים: "היה מדהים לראות נשים הרות, נשים עם ילדים ותינוקות". המחשבה של המיישבים הייתה שאם יש בשטח נשים וילדים עם עגלות, המשמעות היא שלא מדובר בפיקניק, אלא באנשים שבאים לגור ולהקים מפעל התיישבות מלא במשפחות. באותו פרק בסדרה מתאר אריק שרון כיצד שר הביטחון משה דיין הציע בתחבולות, מחשש ללחץ האמריקני, שהמתנחלות תלבשנה מדים של חיילות צה"ל. תוכנית זו, כמו גם התוכנית לחפש את המתיישבים בשילה לארכיאולוגים, לא יצאה לפועל בסופו של דבר.
הנשים היו פעילות ולקחו חלק משמעותי גם בחבורת ההנהגה הגברית של גוש אמונים. כך למשל, מיכל שבות הייתה דוברת גרעין אלון מורה בשנים 1979‑1984 ודניאלה וייס הייתה מזכ"לית גוש אמונים בשנים 1984‑1988, שנותיה האחרונות של התנועה. "הפילוסופיה של דניאלה וייס הייתה, וככה כולם קיבלו: לא משנה אם את אישה או לא. את יכולה לעשות – בבקשה, תעשי. אף אחד לא חסם אותה או קידם אותה. מי שרצתה לעשות, התקבלה בברכה והייתה יכולה להשתלב", אומרת מנורה חזני, יוצרת הסרט הדוקומנטרי 'רוח אחרת' המביא את סיפור חידוש ההתיישבות בשומרון.
למרות זאת, רבות מהנשים בחרו להיות מאחורי הקלעים ושם היה להן מקום מרכזי בדחיפה ובשותפות. "בעלי היה הכול", אומרת הרבנית מרים לוינגר, אלמנתו של הרב משה לוינגר זצ"ל, "את גוש אמונים הוא עשה. בעלי לא היה בבית הרבה ימים ולילות, ואני הייתי עסוקה בבית. בזמן הקמת גוש אמונים היו לי כבר שבעה ילדים. הבנו שזו תקופה גדולה ואלוקים נתן אות מהשמיים להחזיר לנו את ארץ ישראל המקראית. הוא הסתובב ואני האמנתי שאני צריכה לתת לו חופש. הבנתי שהוא יודע מה הוא עושה. לא ביקשתי עזרה בבית. רציתי שבעלי יעשה מה שהוא מבין, ואני האמנתי שהוא מבין הכי טוב".
הנשים נאלצו להתנהל עם הילדים ביומיום בתנאי מחייה לא פשוטים. כך למשל קבוצת הנשים שגרו בבניין הממשל הצבאי בחברון. "בגן עצמו עבדתי עם ארבעה גילים בסיוע של בת השירות הלאומי יעל (לימים אשתו של הרב ישועה בן שושן, ד"ע). בתחילה לא היו לגן שירותים, כך שנאלצנו לקחת את הילדים לחדרי ההורים ולעבור דרך מגרש החניה של הצבא, משימה מאוד לא בטיחותית", מספרת נחמה פורת. "בימות הגשמים לקחנו את הילדים תחת מטריות, משימה לא פשוטה ברוחות העזות שבחברון. את הארוחות יעל הביאה על עגלה מהמטבח הציבורי, גם כן דרך אותו מגרש חניה שהתאים לרכב צבאי ולא לעגלה. לא פעם המרק נשפך מהמרקיות ויעל נאלצה להתמודד עם המהמורות שבמגרש. עם כל זה, בגלל האידיאלים לא הרגשתי קושי אלא להפך, שמחת חיים וסיפוק מכל העשייה המשותפת", משתפת פורת, שבנוסף לעבודתה כגננת עבדה במטבח הציבורי. "הרב לוינגר זצ"ל מאוד העריך את המסירות של הנשים והבנות שעבדו במטבח ואפילו השתתף איתנו בשטיפת הכלים שלאחר הפסח. לאות הוקרה, לקח אותנו לטיול". טובה פליקס מוסיפה זיכרון משלה על ימי חברון הראשונים: "נשים נשאו בעול היומיומי עם כל הקשיים. כל אישה לפי כישרונה תרמה מה שהיא יכולה. הרבנית לוינגר, הרבנית ולדמן ושרה גנירם למשל, נשאו יום יום גם את העול המשפחתי וגם היו שותפות מרכזיות באספות החברים שבהן הועלו הדרישות שלנו מבחינה ציבורית".
לאחר פינוי המתיישבים מבניין הממשל הצבאי בחברון, בערב ראש חודש אייר תשל"ט, נכנסה באישון ליל קבוצת נשים בראשות הרבנית מרים לוינגר ושרה נחשון לבית הדסה שבלב חברון, במטרה להמשיך את האחיזה היהודית בעיר. "החלטנו שצריך לרדת לחברון", מספרת הרבנית מרים לוינגר , "בעלי תמך במהלך ואמר 'אני מאמין בנשים', ומיד יצא לארגן את העסק".
"תוך ארבעה ימים אספנו 15 נשים ו‑35 ילדים. ירדנו לבית הדסה. בזכות הנשים יש היום יישוב יהודי בחברון", מוסיפה שרה נחשון. הבחירה בנשים לא הייתה מקרית, היא מסבירה. "לכל הגברים היו תיקים ומעצרים על תנאי, וידענו שעוד פעם יפנו ועוד מעצרים על תנאי. נשים עם ילדים יהיה להם יותר קשה לפנות. עוד יום ועוד יום. ניסים גדולים. ככה היינו שנה שלמה. שלושה חודשים ראשונים לא ראינו אף בעל. אחר כך מדי שבת הבעל נכנס לומר קידוש ולצאת. היינו יושבות ליד החלון ושומעות אשת חיל ומדברות עם הבעלים דרך החלון".
מבחינתה של נחשון, סיפור הקמת חברון הוא גם סגירת מעגל אישית. "שנתיים לפני כן נפטר לי בן וקברתי אותו בחברון. מסופר בגמרא על אבא ובן שיצאו לטייל, האבא שם את ילדו על כתפיו, והילד שואל: אבא מתי נגיע לעיר הגדולה? אומר לו אביו: כשתראה את בית החיים תדע שהגענו לעיר. ההיסטוריה היא מעגל: אברהם אבינו קנה חלקת אדמה לשרה אשתו, ושמי שרה, קונה חלקת אדמה לבני אברהם שנקבר פה. לא תיארתי לעצמי ששנתיים וחצי אחר כך נרד לגור באותו מקום".
מלבד התמיכה הציבורית זכו נשות בית הדסה למכתבי תמיכה נלהבים מהרב צבי יהודה קוק והרבי מלובביץ'. "לכבוד הנשים הצדקניות, מחבבות הארץ הקדושה", פותח הרצי"ה את מכתבו, "שמחתי באומרים לי, בהגיע השמועה הטובה והנעימה, על הזדרזותכן בתפיסת קביעות מקומכן החשוב בתוככי עיר אבותינו... בכל לבי ונפשי הנני מביע לכבודכן את ברכתי הנאמנה, על כוננות צעדכן המופלא והנעלה הזה, ברוך השם. כן תרבינה, תגדלנה, תהיינה למופת ולדוגמא לכל בנות ישראל". "מה שהחזיק אותי כל השנים זוהי הברכה החמה ממדרגה ראשונה שקיבלנו מהרב צבי יהודה לבנים ובני בנים שלנו 'למען ירבו ימיכן וימי בניכן ובנותיכן עליה כמפורש בתורה'", אומרת בהתרגשות הרבנית לוינגר.
בזכות האישה עם הסינר
גם בימיה הראשונים של עפרה התמודדו הנשים עם תנאים קשים. "לא היו תנאים בסיסיים. בלי שירותים, חשמל ומים", מספרת חיה עציון, "הייתה התרוממות רוח והרגשה שאנחנו עושים כאן משהו גדול. הגיעו לכאן כל מיני אנשים עם חומרי בניין להתנדב". "בתחילת עפרה המאבק היה להקים ולהעמיד בכלל את היישוב. אנחנו גרנו שם יותר מהגברים, שכל היום הסתובבו", מוסיפה יעל אליצור, "התפקיד שלי היה לגור בעפרה, וזה לא היה פשוט. באותה תקופה לי ולאורי היו כבר שלושה ילדים".
לא רק ביהודה ושומרון הקימו אנשי גוש אמונים יישובים. במלחמת ההתשה שבשלהי מלחמת יום הכיפורים קמה קשת בקוניטרה שבגולן. בספרה 'פתאום נולדה' מספרת אפרת בדיחי, ממקימי קשת, על מקומן של נשים בהנהגה הבלתי רשמית של היישוב. אחת הבולטות בהן, בצניעות שקטה, הייתה הרבנית חנה טאו. לקראת חתימת הסכם ההפרדה, דנה חבורת הגברים המנהיגים עם יהודה הראל באפשרות של פינוי. "והנה ניגשה אל השולחן אישה חגורה בסינר. היא הייתה עסוקה בהכנת מרק לארוחת הערב. בגב ידה הרטוב היטיבה את המטפחת שעל ראשה, וביקשה בענווה את רשות הדיבור.
"אסור לדבר כמו שאתם מדברים, פנתה אל חבורת המנהיגים בקול שקט ובוטח. הדיבורים שלכם על נסיגה מחזקים את האפשרות הזאת בלב שלנו – וגם במציאות. לוליין שהולך על חבל דק מעל התהום – אם יציץ כל רגע בחשש אל התהום רק כדי לבדוק מה יקרה אם ייפול – אכן ייפול עד מהרה. אסור לדבר כך, אסור אפילו לחשוב כך. צריכים להיות בטוחים שאין אפשרות של נסיגה. אין ולא תהיה, בעזרת ה'.
"יהודה התחיל להסביר לחנה, שלמרות כל ההשתדלות והנחישות שלנו להצליח לבטל את רוע הגזרה – צריך לתת את הדעת על אפשרויות אחרות, ולהיערך לקראתן, מבלי לרפות את ידי עצמנו. 'אבל עם כל הכבוד לעצות המתוחכמות שלי', כתב לנו יהודה במלאת שנתיים לקשת, 'אני יודע היום, שלנחישות ולאמונה של חנה היה חלק משמעותי בבניינה של קשת, הרבה יותר ממה שהיה לי בפועל'".
גם המורה נחמה ליבוביץ' נתנה תמיכה משמעותית להקמת ההתיישבות, והגיעה בקביעות לחזק. "אמא שלי מספרת שנחמה ליבוביץ' הייתה מעבירה להם שיעור שבועי בקריית ארבע בשנותיה הראשונות", מעידה מנורה חזני, בתה של בינה קצובר.
'צוותא' הימני של נעמי שמר
בשנותיה הראשונות של ההתיישבות היא סחפה אחריה גם חילונים, רובם חברים בהתיישבות העובדת. בלטו במיוחד אנשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, ביניהם אפשר למנות את גאולה כהן והמשורר נתן אלתרמן ז"ל, אשר נשא נאום ברכה בחברון למפעל ההתיישבות בשם התנועה. "גם אנשי מפלגת העבודה כמו אליעזר ליבנה וצבי שילוח תמכו בדרכנו והיו שותפים איתנו בחוגי הבית בכל רחבי הארץ", מוסיפה מיכל שבות, שכיהנה אז כדוברת אלון מורה.
גם הרב צבי יהודה נתן את ברכתו לחיבור המעגלים אל אנשי ההתיישבות העובדת. "באתי לרב צבי יהודה אחרי סבסטיה, אמרתי לו: הרב, ראיתי הרבה חבר'ה מההתיישבות העובדת, זה יותר מסקרנות אצלם. זה עשה להם משהו בלב", אומר יענקל'ה לוין, דובר גוש אמונים דאז, "שאל אותי הרב צבי יהודה: כמה ראית? אמרתי לו 30 בערך. לפי דעתי צריך ללכת מקיבוץ לקיבוץ ולעשות חוגי בית, להרצות בצורה רצינית על העניין. על מי אתה ממליץ? שאל הרב. אמרתי: כצל'ה ואחיו חיים כץ. ומי יהיו המרצים? אמרתי: יש לנו נבחרת גדולה, והתחלתי להגיד רשימת שמות שכללה את תלמידיו, הרבנים חיים דרוקמן וחנן פורת. הרב צבי יהודה אמר: נעשה ונשמע, והמהלך התחיל לרוץ".
בהמשך, העניק הרב חשיבות לנציגי החילונים גם בקבלת ההחלטות של התנועה. לאחר רצח שישה בחורים בליל שבת אמור תש"מ בפתח בית הדסה, פנו המתיישבים אל הרצי"ה בשאלה כיצד להמשיך אחרי המכה הקשה. "הרב צבי יהודה אמר לנו שצריך לשתף את כולם. שהדיון יהיה בפורום רחב יותר. הוא שאל: ומה עם גאולה כהן ומשה שמיר?", אומר הרב מיכאל הרשקוביץ, רב היישוב נריה ור"מ בישיבת מרכז הרב, "אחד האברכים הקשה על הרב 'אבל הם לא מבינים את העניין שלנו!'. ענה שוב הרצי"ה: 'ומה עם גאולה כהן ומשה שמיר?'", ובכך אותת כי הוא מעוניין לשמוע ולהרחיב מעגלים מחוץ לישיבה.
באותן שנים הוקם גם בקרב בני הדור השני של אנשי תנועת העבודה ובני הקיבוצים חוג עין ורד - חוג רעיוני שדגל עדיין בארץ ישראל השלמה. קבוצה זו של אנשי ההתיישבות העובדת כמו יוסף, אהוביה ומשה טבנקין, מאיר הר עציון ויאיר בן ארי ליוותה מאז את ההתיישבות של גוש אמונים.
אנשי חוג עין ורד הגיעו לסייע בעליות לסבסטיה, עם חברים נוספים מעין חרוד. בשביל אנשי גוש אמונים, בואם וסיועם העניקו למעשה ההתיישבות משמעות הן כלפי הציבור ודעת הקהל, ובעיקר כלפי הממשלה, ממשלת רבין הראשונה, בכך שאנשים שהם בשר מבשרה של הציונות החילונית מעודדים ומשתתפים בתהליך.
כשהקניטו פעם את אהוביה טבנקין על השתייכותו לגוש אמונים בשאלה הקנטרנית "כמה אנשים אתם?", ענה להם אהוביה: "גם הציונים היו מיעוט בעם היהודי, ומתוך הציונים כמה עלו לארץ ישראל? ומתוכם כמה יישבו את ארץ ישראל? אבל המיעוט הזה הוא המיעוט הקובע".
העובדה שמדובר באנשים חילונים ולא חובשי כיפות, סייעה גם בפעילות בשטח. "בעלייה המפורסמת לסבסטיה בחנוכה תשל"ו, שאחריה קם היישוב קדום, לקחתי איתי את אהוביה עם משפחתו וחבר נוסף מעין חרוד, אורי ברנד עם משפחתו", כך סיפר יאיר בן-ארי ז"ל, חבר קיבוץ עין חרוד בריאיון שהעניק ל'בשבע' זמן קצר לפני פטירתו. "בכביש לסבסטיה היו מחסומים. לכן לקחנו טרמפ כמה חיילים והמשכנו כאילו אנו נוסעים לתומנו, ועוד לוקחים איתנו חיילים טרמפיסטים. עברנו בכביש על פני סבסטיה. אותנו לא ניסו לעצור, הרי לא חבשנו כיפות ועוד היו לנו חיילים ברכב. ראיתי את ההתקהלות, המשכתי למחסום הבא, ואחרי כמאה מטרים, לפני המחסום, עצרתי. ביקשתי מהחיילים סליחה, אמרתי להם לגשת למחסום, עשיתי פניית פרסה ונכנסתי לסבסטיה".
באחד הניסיונות לעלות לסבסטיה הגיעה הפזמונאית והמלחינה נעמי שמר, והביאה עמה את "איש מוזר", שהיה ועודנו שיר אהבה ותמיכה במעשיהם של החלוצים החדשים. השיר עורר עליה את זעמם של אומנים ואנשי רוח בשמאל, שלא ראו בעין יפה את הצטרפותה למחנה שכנגד.
בשלב מסוים יזמה שמר הקמת בית אומנים שיהווה תשובה ימנית ל'צוותא', וששעריו ייפתחו גם בפני מי שאין עליו חותמת כשרות של הברנז'ה. "כבר היה תורם של גוש אמונים, אבנר ארליך. הוא היה מוכן לתרום לנו מרתף ענקי ליד הבימה והיה אפשר לעשות בו מועדון", מספרת מיכל שבות, "היה אפילו שם למועדון. נפגשנו כמה פעמים כדי לדון בנושא, אבל בסופו של עניין זה ירד מהפרק כי לא היינו פנויים לזה, היינו שקועים בתוך העשייה". למרות שהפרויקט לא יצא לדרך, הקשר לא ניתק. שמר ביקרה את בני הזוג שבות עם הולדת בנם בכורם. היא הגיעה אז עם בנה הקטן בן החמש, אריאל הורוביץ, ובידה שיר שחיברה להולדת הפעוט.
שמר הגיעה גם לבית משפחת שבות בט"ו בשבט. המפגש נערך חודש אחרי שעלו לקדומים, עוד כשהמקום היה בתוך המחנה צבאי. "בגבעה ממול התמקמו אנשי 'מצפן', שהכריזו שהם מתיישבים על הגבעה ועד שלא יפנו אותנו גם הם לא מתפנים. היא חייכה את החיוך המוכר שלה ואמרה: אנחנו חזקים מכול".