בשבע מהדורה דיגיטלית

דור המייסדים והפעם עם שולמית לבנת

שולמית לבנת זוכרת את הלילה שבו לא היו ימין ושמאל בישראל, ובו גם נולדה לה אחות אחרי 18 שנה

רבקי גולדפינגר , כ"ח באדר תשע"ח

"רקדנו הורה במעגלים. היינו גוש של מאות בני אדם מאושרים". שולמית לבנת
"רקדנו הורה במעגלים. היינו גוש של מאות בני אדם מאושרים". שולמית לבנת
צילום: שלומי יוסף

שולמית לבנת

זמרת המחתרות ולוחמת פלמ"ח

נולדה בשנת תר"צ (1930)

בוינה, אוסטריה

בשנת 1935 החליטו הוריה של שולמית לבנת, יהודה וקלרה אדלר, כי מקומם כבר לא בווינה אלא בארץ ישראל. "במהלך השנים אבא נעשה ציוני. הוא למד עברית על בוריה והיה ציר בקונגרס הציוני. אבא השתכנע שצריך לעזוב הכול ולעלות לארץ".

לקראת העלייה הפליג אביה ארצה לבדו לבדיקת השטח. שולמית התינוקת נשלחה בינתיים לבית הסבתא והסבא בפולין. שנה חלפה ובשנת 1936 הם עלו ארצה וקבעו את ביתם בחיפה, שם חלקו דירת שני חדרים עם משפחה נוספת. "זה אומר מטבחון וחדר שירותים אחד יחד עם המשפחה השנייה. אני הייתי עם אבא ואמא בחדר אחד. ככה היה מקובל בזמנו. השתלבתי בארץ מהר מאוד. אפשר לומר שהפכתי לצברית של ממש כבר אחרי שנה".

הוריה, שהותירו משפחה מאחור, קיבלו אט אט ידיעות קשות על גורלם האכזר של היהודים ברחבי אירופה באותן שנים. "לאורך הילדות שלי אני זוכרת את אמא בוכה כל הזמן על משפחתה שנספתה בשואה".

הבריטי דקר בכידון

מגיל צעיר הייתה חברה בתנועת הנוער 'מכבי הצעיר', "זה היה חלק מאוד מהותי בחיי". כשהייתה בת 16 וחצי התגייסה לפלמ"ח. "התגייסתי לפלמ"ח כדי לעזור למולדת. זה בער בנו, לא הייתה שאלה", היא אומרת נחרצות. "שואלים אותי עד היום - איך הגעת לפלמ"ח? הרי מבחינה אידיאולוגית הייתי מחוברת לאצ"ל ולח"י. אז אני מסבירה שאומנם ההנהגה בפלמ"ח הייתה פוליטית, אבל החיילים הפלמ"חניקים באו ממגוון תנועות הנוער: הצופים, מכבי הצעיר, השומר הצעיר ועוד.

"הייתי בקיבוץ גבעת חיים. כל השבוע עבדנו והתאמנו. היו לנו קורס לשימוש בנשק, אימון גופני, מסעות רגליים ועוד. הכול במטרה להיות בבוא הזמן חיילים כשירים להגן על המולדת".

מתקופת שלטון הבריטים בארץ נחרתו בה זיכרונות קשים. "מהתקופה של הבריטים זכורים לי מעצרים וכליאות של אזרחים, רדיפות ועוצר. הם היו אויב שלנו. הם היו עוינים. כשהם עמדו מולנו עם כידונים היה לנו חשש קיומי". חוויה עוצמתית במיוחד התרחשה בשבת שכונתה 'השבת השחורה' בשנת 1946. השלטון הבריטי ערך סדרה של פעולות נגד היישוב היהודי, במסגרתן הוטל עוצר ונערכו חיפושים מבית לבית. רבים ממנהיגי היישוב נעצרו. "באותה שבת הייתי באחד הקיבוצים שהוקפו על ידי הכלניות (הבריטים). הם ריכזו אותנו והושיבו אותנו על האדמה. ככה מאות אנשים ישבנו במשך שעות. כשאחד החברים ניסה להתרומם, חייל בריטי תקע את הכידון בזרוע שלו, למול עיניי. זה היה מצמרר".

עד גיל 18 הייתה לבנת בת יחידה להוריה. בחודש נובמבר 1947 חשה האם כי הלידה לה ציפתה קרבה, והזעיקה את שולמית שתשוב הביתה משורות הפלמ"ח. "בליל כ"ט בנובמבר אמא לא הרגישה טוב ונסעה לבית החולים עם אבא". שולמית נותרה בבית לבדה. בבית לא היה מקלט רדיו, אבל רוחות ההיסטוריה נשמעו היטב מבתי השכנים. "שמעתי מבחוץ קריאות התלהבות. את החוויה הזאת של הציפייה והאזנה צמודה לרדיו עם ה- yes וה- no הדרמטיים לא חוויתי, כי לא היה לנו רדיו או טלפון בבית, אבל הקול נישא באוויר. בימים שלפני כן, האנשים היו במתח גדול. לא ידענו מה יקרה איתנו. זה היה גורלי וכולם חששו. את אותו ערב אני זוכרת כחוויה מכוננת. ההמונים יצאו לרחובות וגם אני יצאתי ופשוט רקדנו הורה במעגלים. היינו גוש של מאות בני אדם מאושרים. הייתה התרגשות אדירה, שמחה עצומה", היא חוזרת אל אותן שעות. "הרגשנו שמדובר ברגע היסטורי בחיי העם. כולם הרגישו עם אחד עם גורל אחד. את היחד הזה, לא ימין ולא שמאל - זכינו לחוות באותם רגעים". באותו יום היסטורי הגיחה לאוויר העולם אחותה הקטנה, שזכתה לשם - בת דרור.

כשפרצה מלחמת העצמאות עברה קורס אל-חוט ושימשה קשרית בקו השיירות מתל אביב לירושלים. "בקשר שמענו על מתקפות או על פורעים והזהרנו את המובילים". היא גם עלתה בעצמה בשיירה לירושלים. "הותקפנו. היה לי תת מקלע סטן מתוצרת ישראל, כלי נשק פרימיטיבי שעשוי מצינורות מתכת. יריתי לעבר הפורעים. למזלנו הגענו עד לירושלים עם האספקה. כל המציאות שלנו הייתה עם הקרבה ואובדן חברים, אבל היינו חדורי תחושת שליחות. האמנו שאנחנו מצילים את המולדת", היא מסבירה.

הנכד נרצח בקבר יוסף

70 שנה אחרי, את מרוצה מהמדינה שקמה?

"האם אני מרוצה? אני מאושרת וחושבת שמדובר בנס גדול בתולדות עמנו. כמובן, כל מה שלא בסדר צריך לתקן, אבל אני לא יכולה בשום אופן להתחבר לתלונות ולקיטורים בלי סוף, 'איזו מדינה לא טובה', 'תראי איזה שחיתויות'. עוד מימי מפא"י היו שחיתויות, היה אלטלנה. גם כיום יש בהחלט דברים שצריך לתקן, אבל גם יש הרבה מאוד טוב. אני עוד חיה את הנס", היא מציינת. "אני ראיתי וחייתי את האין ואני רואה כיום שיש לנו מדינה יהודית עצמאית, זה העיקר. וגם מי שלא חווה את זה על בשרו - צריך ללמוד להבין את גודל הנס".

בעלה, עוזי (עזריאל) לבנת, היה לוחם בלח"י והכיר לה לוחמים מוכרים מהמחתרות. "דרכו הכרתי את גאולה כהן וד"ר ישראל אלדד. היינו בידידות מאוד קרובה". יחד עם ההיכרות האישית למדה את שירי המחתרות ובסוף שנות ה‑80 הוציאה לאור קלטת מיוחדת עם שירי מחתרות. היה זה אוסף משירי הלח"י והאצ"ל וביניהם השירים 'עלי בריקדות' ו'חיילים אלמונים'. כך דבק בה התואר "זמרת המחתרות". הדבר הוביל, לטענתה, להחרמה על ידי תעשיית המוזיקה בישראל. "לפני כן התרוצצתי ברחבי הארץ ממופע למופע, זאת הייתה הפרנסה שלי, ומאז הופסקו לי ההופעות. היה לי תסכול גדול מזה", היא משתפת. בעקבות כך הופיעה מאז בעיקר מול ותיקי המחתרות וקבוצות תיירים. מזה שלושה עשורים היא מנהלת את המדרשה הלאומית ע"ש רינה מור שבמצודת זאב בתל אביב.

לבנת היא אמה של השרה לשעבר לימור לבנת. "אני גאה בלימור ובדרך שעשתה". בנה השני, נועם לבנת, חזר בתשובה והוא תושב אלון מורה. בנו, בן-יוסף, נרצח לפני כשבע שנים בידי שוטרים פלשתינים בקבר יוסף בשכם. "מדובר בכאב גדול", היא נאנחת, "מחיר כבד מנשוא, אבל מצד שני, אנשים מלאי אמונה יודעים שיש משמעות. הכאב לא פוחת אבל מקבלים את הדין. זה לא אומר שהלב לא שבור, אבל זאת המציאות בארץ הזאת".

לתגובות: rivki@besheva.co.il