בשבע מהדורה דיגיטלית

בדם וביזע יוקם לנו גזע

הסדרה 'סלאח, פה זה ארץ ישראל' החזירה אותי לשיחה מפתיעה על דברים שחשבתי שהם כבר מאחורינו

דביר שרייבר , כ"ח באדר תשע"ח

שבעים למדינה, והשד העדתי עדיין חי ובועט. 'סלאח, פה זה ארץ ישראל'
שבעים למדינה, והשד העדתי עדיין חי ובועט. 'סלאח, פה זה ארץ ישראל'
צילום: רועי ברקוביץ

לא מזמן, אחרי שיחה בבית ספר יסודי אי שם במרכז הארץ, ניגשו אליי כמה ילדים מכיתה ו' ושאלו מאיזו עדה אני. בהתחלה הייתי המום, אחר כך נכנסתי להלם, אחר כך שאלתי למה זה חשוב.

"כדי לדעת אם אתה מהעדה של הטובים", הסבירו הילדים, "אתה תימני?".

"אני יהודי".

"אבל תימני?".

"זה ממש לא משנה מאיזו עדה אני ומאיזו עדה אתם", אמרתי.

"אנחנו תימנים", הם ציינו בגאווה, "ואתה?".

"לא רלוונטי".

"טוב", הם התחכמו, "אז רק תגיד לנו אם במשפחה שלך חטפו ילדים".

"למה?".

"כי אתה תימני, לא?".

מצד אחד, החמיא לי שהם חושבים שאני מהקבוצה של הטובים. מצד שני, החריד אותי שככה הם מסתכלים על העולם. אני באמת לא ממוצא תימני, ובמשפחה שלי לא חטפו ילדים, אם לא סופרים את הילדים האלה מכיתה ו' שניסו לחטוף אותי לעדה שלהם. הם, אם עדיין לא הבנתם, היו תימנים גאים. זאת אומרת לא תימנים, אלא יהודים שנולדו ליהודים שנולדו ליהודים שנולדו ליהודים שנולדו בתימן ומאוד גאים במורשת העדתית שלהם. זה סבבה לגמרי, באמת, אבל מאיפה הגיעה לילדים בני 12 מעיר מבוססת במרכז הארץ המחשבה שיש עדות של "טובים" ועדות של "פחות טובים"?

עוד רגע אנחנו חוגגים שבעים למדינה, והשד העדתי עדיין חי ובועט. קודם הדרישה (המוצדקת) לחשוף מסמכים שישפכו סוף סוף אור על הפרשה החשוכה של חטיפת הילדים בראשית שנות המדינה, ועכשיו הסדרה המטלטלת של דוד דרעי 'סלאח, פה זה ארץ ישראל' (ערוץ 13), על שליחת עולי צפון אפריקה ליישובי הפריפריה בשלהי שנות החמישים, בכחש ובכפייה, מה שהממשלה והסוכנות לא העזו לעשות ליהודים שעלו מפולין ומהונגריה באותה תקופה. דרעי ראיין את האנשים שחשבו אז שהם נוסעים להתיישב בירושלים או בחיפה, ואחרי כמה שעות נסיעה מצאו את עצמם בלב מדבר שומם. הוא גם חושף פרוטוקולים ומסמכים שמכילים אמירות מזעזעות על עולי צפון אפריקה, כגון "חומר אנושי ירוד... פרימיטיבי... אנשים שחורים שאינם מבינים מאומה ואפשר לעשות בהם מה שאנחנו רוצים". ושוחד שפקידי ממשלה שילמו לעולים קצת יותר ותיקים כדי שישכנעו את החדשים שיהיה להם טוב, מה שלא באמת היה נכון. והקמת יחידה מודיעינית משטרתית מיוחדת שבלשה רק אחרי עולים מצפון אפריקה כדי למנוע מחאה מאורגנת.

אז נכון, שלטון מפא"י הפלה לרעה גם דתיים, ערבים, רוויזיוניסטים וקומוניסטים. אבל רוויזיוניסטים וקומוניסטים לא נשלחו בכוח להקים יישובים בקצה העולם, וילדיהם לא נעלמו בנסיבות מוזרות, מה שכן קרה ליהודים אחרים שלא היו מהעדה של "הטובים". ולא, אנשי מפא"י, בניגוד לילדים שחטפו אותי, לא חשבו ש"הטובים" הגיעו מתימן. גם לא ממרוקו. וסבתא שלי, כשהגיעה למשרד הפנים כעולה חדשה ולא ידעה להסביר את עצמה בעברית, הצליחה להסתדר בזכות הפקיד החביב שדיבר הונגרית (הנה, ילדים, עכשיו אתם יודעים מאיזו עדה אני). וזה לא שהפקיד היה גזעני. אני בטוח שהוא רצה לעזור באותה מידה גם לעולים מעיראק ומתימן ומתוניסיה. אבל כשהמדינה מפקידה פקידים דוברי יידיש ולא לדינו או ערבית, האשכנזים מצליחים להסתדר הרבה יותר מכל השאר.

וכן, הייתה גם גזענות פשוטה, לא ממוסדת. הרומנים היו גנבים, המרוקאים אלימים, הפרסים קמצנים והתימנים פרימיטיביים. עד היום אפשר לשמוע את הבדיחות הגזעניות האלה. הן נאמרות בהומור, ברור, רק שמאחורי ההומור מסתתרות דעות קדומות ושד עדתי שכבר מזמן יצא מהבקבוק ומסתובב בינינו חופשי וממורמר.

אפילו שאתה אשכנזי

רק מה, הגזענות היא דו צדדית. כן, פה ושם עוד יוצא לי לשמוע איזה אשכנזי בלאי שמתפלק לו משהו מגעיל על "הפרענקים האלה". אבל אני נתקל לא מעט גם בגזענות כלפי אשכנזים. ולא, אני לא מתכוון רק לילדים טובים ממרכז הארץ שמודדים את האדם שמולם לפי השאלה האם סב סבו היה יועץ בחצרו של מלך מרוקו או סתם נתין של הקיסר האוסטרו-הונגרי ירום הודו. אני מתכוון למשל לבן שלי, שבכיתה ג', או ד', מי זוכר, חזר הביתה ושאל מה זה אשכנזי. הסברנו לו. הוא חשב קצת בשקט, ואז שאל: "אז למה ילדים בכיתה אומרים שאני אשכנזי מסריח?".

עד היום, אגב, כשמישהו בחבר'ה רוצה לנזוף במישהו אחר, הוא אומר לו: "נו אחי, אל תהיה אשכנזי".

מישהי סיפרה לי שבמקום עבודתה כל העובדים האחרים קראו לה "האשכנזייה". ולא בהומור. טוב, היא באמת ממוצא מזרח אירופי, אבל לתומי חשבתי שעברנו את ימי חסמב"ה כשאהוד היה שמן, עוזי היה רזה ומנשה היה סתם תימני. עמדתי פעם ליד מישהו שתיאר אותי לחברו כ"מתנחל אשכנזי נחמד". אין לי שום בעיה עם מתנחלים, גם לא עם אשכנזים ואפילו לא עם נחמדים. יש לי בעיה קשה עם הצורך הזה לתייג כל אחד לפי מוצא, צבע עור ומחנה פוליטי, ולפעמים גם לפי קוטר הכיפה. והיה גם עובד עירייה שפעם הסביר לי ברצינות תהומית שמנהל האגף שלו הוא "איש רע, קפדן, נאצי. ממש אשכנזי". כן, במילים האלה. לא נגעתי.

ובן אחר שלי, שהכיתה שלו קיבלה משימה שבמסגרתה כל אחד התבקש לכתוב משהו טוב על מישהו אחר, קיבל פתק מתלמיד שכתב לו: "אתה חבר ממש טוב, אפילו שאתה אשכנזי".

ממתי אשכנזי הפך למילה נרדפת לרוע? האם הקיפוח בראשית שנות המדינה היה עד כדי כך נורא? ונניח שכן – מה, כל האשכנזים היו רעים, או רק שכבת שלטון מסוימת (שכשזכור, קיפחה והפלתה לא מעט אשכנזים אחרים, על רקע פוליטי)? ועד מתי נחיה ככה? האם אני וצאצאיי וצאצאי צאצאיי נהיה אשמים עד קץ כל הימים?

בדרך אל הארץ המובטחת

ב'סלאח, פה זה ארץ ישראל' דוד דרעי שואל את עצמו איך היו נראים החיים שלו אילו הוריו לא היו נשלחים בכפייה לירוחם, אלא מקבלים את הזכות לבחור היכן לגור ובמה לעבוד. שאלה מצוינת. ואני שואל: מה היה קורה אילו השלטון הישראלי בקום המדינה לא היה מורכב ברובו מאליטה אשכנזית, אלא מיהודים ספרדים ומזרחים? נניח שבן גוריון וחבריו לא היו מגיעים מפולין אלא ממרוקו. האם הם היו מתייחסים בשוויון אל אחיהם האשכנזים, או מפלים אותם לרעה בדיוק כפי שעשה להם השלטון האשכנזי? כי האמת היא שבימי היישוב הישן, תחת השלטון העות'מאני, האליטות בארץ היו ספרדיות והאשכנזים נחשבו נחותים. ועולי אתיופיה היום עדיין נתקלים בגילויי גזענות כמעט על כל צעד ושעל. אז מה זה אומר? שהמתח העדתי יישאר איתנו לנצח? שתמיד יהיו פה יחסי אפליה, וקיפוח, ואנ"ש, ומיוחסים יותר ומיוחסים פחות, וילדים שהשאלה הראשונה שהם ישאלו אדם זר היא "מאיזו עדה אתה"?

דרעי הקרין את הסרט שלו בפני העולים הוותיקים בירוחם וצילם את התגובות שלהם. כשהאורות באולם נדלקים הם יושבים שקטים, המומים, הפצעים הכואבים נפתחים מחדש. הם דור המדבר שנשלח אל המדבר. הם הדור שיצא ממצרים, וחלם על גאולה, ונכנס לארץ ישראל, אבל עדיין לא הגיע אל הארץ המובטחת. דרעי שואל אותם מה צריך לקרות עכשיו. אישה אחת דורשת בלהט ועדת חקירה. אמו של דרעי אומרת שכבר אין את מי להעמיד לדין, וגם אם כן, מה זה יעזור. ואישה שלישית קמה ויוצאת במחאה, כי "אסור להגיד דברים רעים על ארץ ישראל". טובה הארץ מאוד מאוד. את הנעשה אין להשיב. אבל התחושות הקשות רוחשות מעל ומתחת לפני השטח, וברקע עומדים ארגונים אנטי-ציוניים ששמחים כל הזמן ללבות את האש. אז איך ממשיכים מכאן?

ולרגע אחד הכול מתערבב. א' בניסן. שבעים שנה למדינה. יציאת מצרים. קיבוץ גלויות. דור המדבר. דור המעברות. שנים עשר שבטים. אשכנזים. ספרדים. אחדות. פירוד. עוד לא תמו כל פלאייך. והדרך ארוכה היא ורבה, הדרך ארוכה היא ורבת הדר.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com