בשבע מהדורה דיגיטלית

הטנקיסטים של הרבי - סיפור לשבת

בתחילת מלחמת לבנון התגייס ברוך מרזל והצטרף לגדוד 195 בחיל השריון.

עודד מזרחי , כ"ח באדר תשע"ח

סיפור לשבת
סיפור לשבת
צילום: איסטוק

במשך חצי שנה השתתף בקרבות לאורך הגיזרה המרכזית ובכיבוש כביש ביירות-דמשק. בהפוגה שבין הקרבות החליט ברוך לחוות את אורח חייהם של הלבנונים, והיה מסתובב לבדו ברחובות לבנון, כפי שהיה רגיל לעשות בשכם, בחברון ובעזה.

יום אחד הלך לחנות חשמל כדי לקנות מצלמה, לאחר שהמצלמה הקודמת שבאמצעותה תיעד את המלחמה נשברה.

כאשר נכנס לחנות, עמד מאחורי הדלפק אדם בעל חזות ערבית. המוכר המתין עד שכל הקונים עזבו את החנות, וכאשר נשאר לבד עם החייל היהודי, החל לקרוא לעברו: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". ברוך המופתע שאל את בעל החנות "אתה יהודי?", והוא ענה "כן". ואז ברוך חיבקו ונישקו, ושאל "למה אינך עולה לארץ ישראל?! למה להישאר במקום סכנה בלבנון?!". השיב בעל החנות שיש לו סבא וסבתא שגרים בלבנון ויש לו עסקים, ולכן אינו יכול לעזוב.

ברוך התעניין בחיים היהודיים בעיירה בחמדון, ובמהלך דבריו סיפר בעל החנות על מצבו המוזנח של בית הכנסת המרכזי בעיירה, לאחר שמחבלים מהפת"ח הפכו אותו לבסיסם וזרעו שם חורבן.

"אבל זה לא עיקר הבעיה", אמר בעל החנות, "הרי להתפלל אפשר גם בבית פרטי. הבעיה העיקרית שלנו היא מקווה הטהרה היחיד בבחמדון, שיצא מכלל שימוש עקב ההפצצות הקשות". בקול חנוק מבכי ביקש בעל החנות מברוך: "תעשה משהו כדי שיהיה לנו מקווה טהרה!".

ברוך פנה אל הרבנות הצבאית ואל מפקדיו בבקשה לסיוע, וקיבל מהם תשובה מיידית שאינם יכולים לעזור. כעבור ימים ספורים הוקפצה מחלקת הטנקים של ברוך לבעל-שמי, 12 קילומטרים מערבית משם, שם הוחזקו שמונה חיילי נח"ל החטופים שנסעו בכיכר הראשית של העיירה בחמדון. מצריח הטנק הצבאי ברוך ראה טנק מסוג אחר שהופיע לפתע - טנק מבצעים של חב"ד.

ברוך סימן להם לעצור, וגולל בקצרה באוזניהם את הסיפור שאין ליהודים בבחמדון מקווה טהרה, והנשים חלקן נוסעות לביירות, תוך שהן מסכנות בהלוך ובחזור את חייהן כיהודיות, כאשר הן נאלצות לעבור כמה מחסומים של מחבלים ומיליציות שונות. הטנקיסיטים החב"דניקים אמרו לברוך שיוכלו לדבר עם בעל החנות היהודי ויעבירו את הסיפור בפקס לרבי.

כאן הרגיש ברוך כי מילא את תפקידו בסיפור זה, ובלהט הקרבות והטלטולים שהשתתף בהם אחר כך בלבנון שכח מהסיפור.

שנתיים אחר כך היה מרזל בשליחות קצרה בניו-יורק. בשבת סעד אצל חסיד חב"ד ינקי ביסטריצקי, ולתדהמתו הלה השלים את הסיפור שהחל במלחמת לבנון.

אותם טנקיסטים חסידי חב"ד אכן העבירו בפקס לרבי מלובביץ' את הבקשה של היהודי מבחמדון שישפצו להם את המקווה. הרבי נתן הוראה דחופה לרב ביסטריצקי, רבה של צפת, לדאוג לכך שיהיה מקווה בבחמדון. הרב ביסטריצקי ניהל את המערכה, ולמרות החששות נכנס לעומק לבנון כדי לשפץ את המקווה.

כשהגיע הרב ביסטריצקי למקום וראה את החורבן הגדול שנעשה למקווה, רשם לעצמו את התיקונים שצריך לבצע. לאחר מכן חזר לצפת ותכנן לבוא ביום ראשון הבא לתקן את המקווה, אבל בגלל שלא היה קשר טלפוני מישראל ללבנון, טלפן הרב לאמו שגרה בארצות הברית, וביקש ממנה שתתקשר לערבי בביירות ותזמין אצלו ליום ראשון הקרוב מאתיים בלוקים של קרח, כדי שיוכלו למלא את אוצר המים של המקווה. ואכן האם התקשרה והזמינה את הבלוקים.

כאשר הגיעה המשלחת מצפת ובראשם הרב ביסטריצקי ביום ראשון בבוקר, המתין להם במקום המיועד הערבי שהביא עמו רק שני בלוקים של קרח. תמה הרב ביסטריצקי: "מדוע הבאת רק שני בלוקים, הרי הזמינו אצלך מאתיים?!". השיב לו הערבי: "באמת האישה הזמינה מאתיים בלוקים של קרח, אבל זו כמות לא נורמלית, וחשבתי שהיא לא יודעת על מה היא מדברת, לכן הבאתי רק שניים".

לאחר שהסביר לו הרב שאכן יש צורך במאתיים בלוקים של קרח, הלך הערבי והביא את הכמות הנדרשת. כשחזר הערבי עם כל הבלוקים, הכניסו הרב ביסטריצקי ואנשיו את הקרח לתוך הבור כהלכה וסיימו את המלאכה.

ברוך התפעל מהסיכון, המאמץ והכסף שהשקיעו הרבי ושלוחו הרב ביסטריצקי והפעילים החב"דניקים, אפילו שהיה מדובר במספר קטן של נשים.

בהמשך הצליח אחד מיהודי בחמדון לטוס לניו-יורק להודות לרבי על שיפוץ המקווה, והרבי הפציר בו כי ישכנע את קהילת היהודים לעלות ארצה. אחרי חודשים של התלבטות אכן הקהילה עלתה לישראל. זמן קצר לאחר מכן התרחשו אירועי סברה ושתילה, וכנקמה עלו מאות מוסלמים על בחמדון ורצחו נוצרים רבים בעיר, וברור מה היה עולה בגורלם של היהודים אילו לא שמעו לעצת הרבי, שעשה הכול למען קדושתם ולמען הצלת נפשם.

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: orchozer@gmail.com