מרב מיכאלי
מרב מיכאליצילום: מרים אלסטר, פלאש 90

הרצון המקסים של שר החקלאות, ח"כ אורי אריאל, לשתף את עולם המעשה עם עולם האמונה ולקיים תפילה ציבורית להורדת גשמים, הכעיס בזמנו את יו"ר סיעת העבודה לשעבר, ח"כ מרב מיכאלי.

לאחר שסיימה ח"כ מיכאלי להטיף את תובנותיה המקיפות על הסכנות הנשקפות מהמשפחה הגרעינית ועל הדרך הנכונה לגדל ילדים, עברה להטיף לנו על אמונה וביטחון – "א‑לוהים עוזרת למי שעוזר לעצמו".

השימוש של ח"כ מיכאלי בלשון נקבה כלפי הבורא עורר את זעמם של רבים. מה הרגיז אותם? "הקהל שאבי גבאי צריך כדי להחליף את ראש הממשלה, לא אוהב שמדברים על הא‑לוהים שלו בלשון נקבה", טען כנגדה איש תקשורת ימני.

להבנתי, דבריה של מיכאלי חמורים והרסניים מאוד, אבל מסיבות אחרות לגמרי. לא השימוש בלשון נקבה כלפי הבורא הוא החמור, כולנו עושים זאת לעיתים קרובות. מה שחמור הוא הניסיון לקעקע את ההבדלים שבין זכר לנקבה.

קוטביות קיומית ברוכה

את הקב"ה עצמו איננו תופסים בכלל. "לית מחשבה תפיסה ביה". אי אפשר לדבר על הקב"ה עצמו בשום תואר, לא זכר ולא נקבה. האפשרות שלנו לפנות אל הקב"ה בשמות רבים נובעת מכך שהשם של הקב"ה מתאר את צורת ההתגלות שלו. השם א‑לוהים הוא התגלות זכרית של הקב"ה, בעוד שהכינוי שכינה הוא התגלות נקבית של הקב"ה. התגלויות שונות אלו חשובות מאוד ביכולת שלנו להכיל את הסתירות הרבות שאנו מוצאים בעולם בכלל ובהתגלות ה' בפרט.

הרב סולובייצ'יק מרחיב על כך בספרו החשוב 'אדם וביתו' (הדברים מעובדים מתוך עמודים 42‑43 ו‑74‑78): "אין ספק שבעיני ההלכה נהנים הגבר והאישה ממעמד שווה, והם בעלי ערך זהה במה שנוגע להווייתם כבני אנוש. שניהם נבראו בצלם א‑לוהים, שניהם הצטרפו אל קהילת הברית בהר סיני, שניהם מחויבים לייעודנו העל-היסטורי, שניהם משתוקקים לקרבת הא‑לוהים ומחפשים אחריו ועם שניהם הוא מקיים דו-שיח. די בסיפור התורה על בריאת הזכר והנקבה בצלם א‑לוהים כדי להפריך את המסורת היוונית המיתולוגית הנגועה בשנאת נשים, המהדהדת במחשבה הסוקרטית וההלניסטית המאוחרת וכן בכתביהם של שונאי נשים מן התקופה החדשה – ארתור שופנהאואר... פרידריך ניטשה וסרן קירקגור".

אבל, בצד המעמד השווה לחלוטין, מדגיש הרב סולובייצ'יק גם את חשיבות השוני: "הא‑לוהים ברא גבר ואישה שיהיו תלויים זה בזה, לא רק באופן פיזי אלא גם באופן רוחני. הגבר והאישה מייצגים לא רק שני מינים השונים זה מזה באופן טבעי מבחינת מבנה הגוף שלהם. אלא גם שתי אידיאות שונות של אישיות. אם יימחקו הסממנים המיוחדים לאישיות הזכרית והנקבית תאבד לגמרי אותה קוטביות קיומית ברוכה, אשר ממנה נובעים הנישואין יקרי הערך ונושאי הפרי. יהיה זה מאורע טרגי בעל משמעות אדירה במה שנוגע לטובתה של החברה. איזון ויישור קו בין הגבר לאישה ירושש את נישואיהם אשר נתברכו בידי הבורא בעושר ובגיוון. ברכה זאת יוכלו להגשים רק אם הגבר והאישה לא ישכפלו זה את זה אלא ישלימו זה את זה".

וכאן הרב סולובייצי'ק מרחיב את תמונת המבט שלנו: "ההבחנה בין המינים היא תכונת היסוד של מבנה ממלכת החיות ועולם הצמחים. רטט הקיום מהדהד אחרת בגבר ובאישה. ביהדות, אם אין מסלפים אותה על ידי צרות מוחין וקנאות פנאטית, באה תורת האישיות המינית (התפיסה שיש שני קטבים – זכרי ונקבי) לידי ביטוי במישורים רבים. במישור הבריאה, במישור המפגש עם הא‑ל ובמישור ההלכה.

"תורת הקבלה הגביהה את ההיבט הזוגי של הקיום – הנשיות והגבריות – אל ממדים שמעל לעולם הפיזי והטבעי. החלוקה שבין הגבר לבין האישה מוצאת את שורשיה בחווייתנו הדתית שהיא כפולת פנים. את נוכחות הא‑לוהים בבריאה אנו חשים בדמות השכינה, א‑להות הכלואה בסופיות, המגלה עצמה באמצעות המצומצם התחום והמוגבל. ירדה השכינה אל העולם מן הנצחי והנשגב וקנתה לה בו קיום מוחשי. אנו חווים את הא‑לוהות הפנימית בכל מרחבי היקום כאותה אם תומכת, מטפלת ומפרנסת".

וכנגד התגלות נקבית זאת מופיעה גם ההתגלות הניגודית, הזכרית: "אנו ניצבים גם מול הא‑לוהים שמעל הטבע, כה רחוק, שוכן בנצח ובנשגב... המפקח ממרחק על הבריאה, מסייע לה ומדריך אותה מבלי להיעשות לחלק ממנה כיוון שהאינסופי (ההתגלות הזכרית של א‑לוהים) לא יוכל להתערב בסופיות".

הרב סולובייצ'יק מדגיש כי תורת הזכר והנקבה בהתגלות ה' בעולם מסבירה שאלות קיומיות קשות שטרדו מאז ומעולם את מנוחתו של כל איש דת ופילוסוף: "רעיונות בדבר השכינה והא‑ל המסתתר משקפים את אופייה הזוגי, זכר ונקבה של ההוויה... בדרך זו פתרה תורת הקבלה את סוגיית הסתירה שבין פנתאיזם (הא‑ל מצוי בכל) לתאיזם (הא‑ל רחוק ומנותק מהעולם). בין ראיית הא‑לוהים כזהה עם העולם (ההתגלות הנקבית) לבין ראייתו כנפרד ונעלה ממנו (ההתגלות הזכרית) סוגיה שהעסיקה את תודעתנו מאז שחר תולדותינו. הא‑לוהים מצוי הן במסגרת היקום, והן מחוצה לו".

דיוק וחידוד ההבדלים

שנים לא רבות אחרי שכתב הרב סולובייצ'יק את דבריו המאלפים, בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, התפתחו שני זרמים משמעותיים בפמיניזם. הפמיניזם התרבותי והפמיניזם הרדיקלי (שורשי). הפמיניזם הרדיקלי טען שאין הבדל מהותי בין גברים לנשים. ההבדל בין גברים לנשים הוא כמו ההבדל בין ג'ינג'ים לבעלי שיער שחור או בין גבוהים לנמוכים. הסיבה להבדלים בין גברים לנשים היא שהקבוצה הגברית דיכאה את הקבוצה הנשית, וממילא ההבדל היחיד בין גברים לנשים הוא שהגברים מדכאים והנשים מדוכאות.

הפמיניזם התרבותי הלך בכיוון ההפוך. קרול גיליגן, חלוצת הפמיניזם התרבותי, טענה שצורת החשיבה וההתנהלות הנשית שונה מזו הגברית. כך למשל היא תקפה את הנחתו של החוקר שאיתו עבדה, לורנס קולברג, שטען (לאור מחקרים שביצע יחד עם גיליגן) שנשים פחות מוסריות מגברים.

גיליגן טענה שהמסקנה של קולברג מופרכת, מכיוון שהוא לא מתחשב בכך שצורת החשיבה והפרספקטיבה הנשית שונה מזו הגברית. גברים מחפשים הכרעה, נשים מחפשות השלמה. גברים מחפשים צדק, נשים מחפשות דאגה לזולת. המחקרים של קולברג שפטו נשים מהכיסא הלא נכון, והגיעו למסקנות מעוותות.

גיליגן תקפה את התפיסה הרווחת אשר מנסה להשוות בין גברים לנשים ולכפות על הנשים את צורת החשיבה גברית. נשים מתנהלות וחושבות אחרת מגברים, ולכן יש להן צרכים שונים ואיכויות שונות (וזאת בלי קשר לשאלה האם הבדל זה מולד או נרכש).

אם נסכם את הדברים, הפמיניזם הרדיקלי טוען שהגברים מדכאים את הנשים בכך שהם מתייחסים אליהן אחרת מגברים, בעוד הפמיניזם התרבותי טוען שהגברים מדכאים את הנשים בכך שהם מתייחסים אליהן כמו אל גברים. לפי הפמיניזם הרדיקלי ההבחנה בין גברים לנשים היא דכאנית, בעוד שלפי הפמיניזם התרבותי דווקא ההשוואה בין גברים לנשים היא הדכאנית.

כל בן אנוש נתבע לממש את תפקידו ויכולותיו. התנועה הפמיניסטית עשתה חסד עצום עם האנושות כשסייעה לנשים לממש את עצמן ואת יכולתן בצורה משמעותית יותר, ובכך הביאה הרבה גאולה לעולם. עם זאת, בבחירה שבין פמיניזם תרבותי לפמיניזם רדיקלי, הבחירה של התורה מאוד מאוד ברורה. התורה הבהירה שלגבר ולאישה מעמד שווה, ובצד זאת יש להם תפקידים שונים.

מה הם התפקידים השונים? שאלה מורכבת וקשה הדורשת דיוק רב. לדעתי, דיוק זה מוטל דווקא על המין הנשי. לאחר שנים רבות שבהם המין הגברי ניסה להגדיר במדויק את ההבדלים בין גברים לנשים ויצר אצל נשים רבות תחושה של דיכוי והשפלה, הגיע הזמן שהמין הנשי ירים את הכפפה וינסה לדייק בעצמו את ההבדלים הקיימים בין גברים לנשים. תפקידן של ארגוני הנשים אינו בטשטוש מוחלט של ההבדלים שבין המינים ובמחיקת הדמות הנשית, כי אם דווקא בדיוק וחידוד ההבדלים והיתרונות של כל מין. דיוק שכזה דורש יושרה אינטלקטואלית והגינות אינטלקטואלית, שני דברים שלמרבה הצער קצת חסרים בשיח הציבורי העכשווי.

הרסני לחברה

ובחזרה לח"כ מרב מיכאלי. הרבה לפני שהפמיניזם הגיע לעולם, בזמן שהעולם התרבותי שעליו מבססת ח"כ מיכאלי את קיומה היה נגוע עד צוואר בשנאת נשים, טענה תורתנו כי לגבר ולאישה יש מעמד רוחני קיומי שווה לחלוטין. עם זאת ובלי לפגוע באותו שוויון, השרישה תורתנו את השוני שבין המינים כאבן יסוד בהתייחסות שלנו לעולם המעשה ולעולם הדתי שלנו.

ח"כ מיכאלי הייתה יכולה להשתמש בהתגלות הנקבית של הבורא בדמות השכינה ולהתייחס אליה ("השכינה לא עוזרת..."), בבחירה האומללה שלה להפוך את ההתגלות הזכרית (א‑לוהים) לנקבית, מנסה מיכאלי לקעקע עוד עקרון יסוד בעולמנו, והוא הניגודיות שבין הזכר לנקבה. ניסיון נואל זה, שיסודותיו בתפיסות קוויריות המקעקעות את ההבדלים בין גברים לנשים וסופו בניסיון לקעקע את ההבדל בין התגלויותיו השונות של הא‑ל, הוא הרסני לחברה הכללית לא פחות משהוא הרסני ליהדות. המזל הגדול הוא שהאינסטינקטים הבריאים של החברה שלנו חזקים מהמחשבות ההרסניות של ח"כ מיכאלי.

מאמרים למדור ניתן לשלוח לכתובת [email protected]

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)