בשבע מהדורה דיגיטלית

האינטרס הישראלי ניצח

בשבוע ההפכפך הזה, גם נתניהו עצמו היטלטל בין האינטרס האישי שלו לזה של המחנה הלאומי.

יאיר שרקי , כ"ח באדר תשע"ח

נתניהו אכן נטה להעדיף בחירות. אבל זו לא הייתה החלטה חד משמעית. נתניהו נואם השבוע בכנסת
נתניהו אכן נטה להעדיף בחירות. אבל זו לא הייתה החלטה חד משמעית. נתניהו נואם השבוע בכנסת
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

גם אחרי שוך המשבר הפוליטי, נותרו שותפיו של בנימין נתניהו המומים, כמו מנסים להיפטר מזמזום טורדני בראש שבמרכזו השאלה: מה לעזאזל קרה כאן? על דוכן הכנסת נתניהו חייך, אבל בקולו אפשר היה להרגיש גם קצת מרירות. עיקר שמחתו הייתה לא על ממשלתו שניצלה, אלא על מבוכת יריביו.

נתניהו לועג בצדק לאופוזיציה ולתבהלה שאחזה בה נוכח האפשרות של בחירות, שמח לאידם של העיתונאים והפרשנים האומללים, שערב אחד נאלצו לקבוע נחרצות שהנה הבחירות בפתח, וכמה שעות לאחר מכן לבשר לאומה שהנה נמצא הפתרון. בבוקר שוב לדווח שכלו כל הקיצין, ואחר הצהריים שוב הפתעה. החכמים שבהם ויתרו בשלב מסוים על התחזיות ופשוט הודו שאינם יודעים מה מתחולל בין אוזניו של בנימין נתניהו. גם אנשים שדיברו איתו באופן שוטף השבוע, יצאו עם מסקנות סותרות. אבל סקר בין שותפיו הבכירים לממשלה מעלה שכמעט כולם, כולל קודקודי מפלגתו, משוכנעים גם לאחר סיום המשבר שנתניהו רצה ללכת לבחירות והם, במהלך משותף ובסיועם האדיב של כמה סקרים, הצליחו לבלום אותו ברגע האחרון.

האמת נמצאת כנראה באמצע. נתניהו אכן נטה להעדיף בחירות, אבל זו לא הייתה החלטה חד משמעית. כדרכו, זהיר ומחושב, ואולי גם מהוסס, שקל כל העת את הטיעונים כבדי המשקל לשני הצדדים. הדיווחים על מפנה בכיווני הרוח, פעם ועוד פעם ועוד פעם, לאורך המשבר, שיקפו נאמנה את חילופי מצב הרוח, או אם תרצו, את העדכונים בהערכה המפוכחת של נתניהו. ההערכות שצוטטו בשם "בכירים בקואליציה" היו לא פעם תדרוכים ישירים של ראש הממשלה או אנשיו. פעם נטתה דעתו לבחירות בחודש יוני, אחרי חגיגות השבעים ופתיחת שגרירות ארצות הברית בירושלים ולפני כתב אישום, ופעם גבר החשש שזה מסוכן מדי. קצב האירועים בשבועות האחרונים, כשכל יום מנפק כותרות שמספיקות לחודש של חדשות במדינה סבירה, הזכירו לנתניהו שחמישה עשר שבועות הם נצח שבהם הכול עשוי להתהפך על ראשו.

בכירים בממשלה משוכנעים שמה שהכריע לבסוף היה הדינמיקה. שילוב של התנגדות תקיפה של כל שותפיו, שהקימו מאחורי גבו את הקואליציה נגד בחירות. מבנט ושקד ודרעי, ועד בוז'י הרצוג ואחמד טיבי, כל אחד משיקוליו. וכמובן גם הסקרים, שאומנם חזו לנתניהו תוצאה פנטסטית, אבל הזכירו לו שגם עם 30 מנדטים, הוא עוד עלול למצוא את עצמו בלי קואליציה, בתרחיש שבו דרעי או ליברמן או אפילו שניהם לא עוברים את אחוז החסימה. נתניהו זוכר איך שלושה וחצי מנדטים שאיבד הימין בבחירות האחרונות עם אלי ישי היו יכולים לפתור לו כל כך הרבה כאבי ראש קואליציוניים. דימום של שבעה מנדטים היה עולה לגוש הימין גם באובדן השלטון.

גם לפי החשבון הזה, השאלה האם ברגע האמת נתניהו יעדיף את האינטרס האישי שלו על פני זה של המחנה הלאומי, קיבלה השבוע תשובה חד משמעית. נתניהו היה מסוגל, ובחלק מהזמן גם פעל אקטיבית כדי להפיל את ממשלתו שלו - ממשלת הימין ההומוגנית ביותר שכיהנה כאן אי פעם, בגלל שיקולי לו"ז של החקירה וההחלטה על כתב אישום שבאופק. רבים טוענים שהאינטרס של נתניהו והאינטרס של הימין חד הם. כל עוד הוא בזירה, יש לשעבד את צורכי המחנה לצרכיו, מכיוון שהוא היחיד שיכול להבטיח שלטון ימין אפקטיבי. קשה להתווכח עם הקביעה הזאת, שלא עמדה למבחן כבר עשור, אבל יש אמת בכך שהדנ"א של הימין, והליכוד בפרט, שיודע להתלכד מאחורי המנהיג ולגבות אותו, מביא בטווח הארוך יציבות ורווח למחנה כולו. תמיד אפשר להביט על מה שמתרחש בשמאל ובמפלגת העבודה שאוכלת את ראשיה.

ואולי בכל זאת מאחורי הקלעים השיקול המכריע היה דווקא רגש האחריות של נתניהו: בעוד חודשיים עשוי טראמפ לבטל את הסכם הגרעין עם איראן. פיטורי מזכיר המדינה טילרסון, מתומכי ההסכם, ומינוי פומפאו הניצי במקומו, עברו בישראל מתחת לרדאר בגלל העיסוק בנושאים חשובים באמת כמו כיצד תצביע סופה לנדבר על חוק הגיוס, אבל הם איתות לקו לוחמני מאוד של טראמפ. נתניהו, שמלווה את הנושא האיראני כבר שנים, והשקיע אנרגיה מדינית עצומה למען ביטול ההסכם, רוצה לוודא שהכול יתרחש כמתוכנן. מהלך כזה גם עלול בתרחיש מסוים להתפתח לעימות צבאי. אם אכן כך, נתניהו אולי מעדיף את האינטרס האישי שלו על פני זה של המחנה הלאומי, אבל מעל שני אלו גובר האינטרס של מדינת ישראל.

ליבו בליכוד וגופו בבית היהודי

ברשימת המנצחים של השבוע אפשר בהחלט לציין את שר האוצר כחלון, שהשיג את מבוקשו. לשולחן הסדר הוא יסב כשר אוצר כשתקציב 2019 כבר מאחוריו, מאושר ומוכן לביצוע כמעט שנה לפני הזמן. גם ליברמן יצא מורווח יחסית: גם הצביע נגד חוק הגיוס וגם נשאר במשרד הביטחון. מעמדו כמי שנלחם בחרדים ובכפייה הדתית רק התחזק לקראת הקמפיין הקשה שצפוי לו בבחירות, מתי שלא יגיעו. הוא הוכיח יציבות וקור רוח גם בתנאי לחץ, ורק הסקרים מעיבים על שמחתו. ארבעת המנדטים בסקר האחרון, על גבול אחוז החסימה, בוודאי עודדו אותו שלא להקצין את המשבר, ואם זה לא מספיק הוא קיבל תמריץ בדמות עמודת המנדטים של בת טיפוחיו לשעבר אורלי לוי, שעוברת אותו בסקר הראשון שבו היא נדגמה. וזו רק ההתחלה. מרגע שהיא על המפה, עוד מהיושבים על הגדר עשויים להצטרף אל מפלגת האווירה החברתית, ואלו לא בהכרח חדשות רעות לימין. בדרך כלל מפלגות אווירה סוחפות קולות מהמחנה הלאומי ומעבירות אותם לגוש השמאל. הפעם, כך נראה, הכיוון הפוך. בתו של דוד לוי מתחזקת, בין השאר, על חשבון יאיר לפיד.

מי שלכאורה היו אמורים לככב בראש רשימת המנצחים הם בנט ושקד. השניים הוכיחו יכולת תמרון פוליטית לא מבוטלת כשעשו הכול כדי למנוע בחירות, אבל חשפו גם את המצוקה. בנט, שבסקרים מתחזק מעבר לשמונת המנדטים שיש לו כעת, עדיין חושש מבחירות. הוא מבין שבחירות, בטח בתזמון מיידי, ינציחו את עידן נתניהו כמנהיג הימין. אבל גם אחרי הדחייה לא ברור אילו ברירות יש לבנט, שלא רוצה להיות יו"ר המפד"ל אלא ראש הממשלה, ליבו בליכוד וגופו בבית היהודי. קהל הבוחרים שלו, שנוהר לליכוד כשנתניהו צועק געוואלד, לא עושה זאת מתוך תודעה של הנהגת המדינה והשתחררות מהסקטוריאליות, אלא דווקא מהמקום של מיעוט נרדף שמתלכד סביב המנהיג. בנט קיבל תוספת זמן. אם לא ינצל אותה כדי להפוך את עצמו לאלטרנטיבה אמיתית, אולי באמצעות אקזיט פוליטי, הוא ימצא את עצמו באותה פוזיציה גם בבחירות 2019.

מסתפקים בחיי שעה

יעקב ליצמן, הפוליטיקאי המתוחכם והעקשן, יצא הפעם חבול ומכופף. הוא קיבל שיעור במגבלות הכוח אחרי ששלף בריאיון רדיו את ההצהרה שהאולטימטום שלו הוא העברת חוק הגיוס בשלוש קריאות לפני התקציב, ונאלץ לבסוף להסתפק בקריאה טרומית תוך ידיעה שהחוק ישונה ויקוצץ בהמשך לרעת החרדים. גם מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל החסידית, שבאופן חריג תפסה את ההובלה במגזר החרדי, נכוותה. הרבנים הליטאים שהקפידו לא לטפס על שום עץ, ניצלו מהביזיון שבירידה ממנו לעיני כל ישראל. גם העובדה שהחסידים פעלו ללא תיאום עם דגל התורה וש"ס נרשמה לרעתם, בעיקר נוכח התוצאות הכושלות של המהלך. דרעי, ששמר על פרופיל נמוך, שותף להישג של ביטול הבחירות והסרת האיום מעל מפלגתו שלו, אבל גם הוא יודע שבשורה התחתונה החרדים נתונים בבעיה מהותית.

חוק הגיוס הוא לא עוד אקט הצהרתי בשביל החרדים. הוא חשוב בהרבה מעוד תקציב לישיבות או מחוק המרכולים. בג"ץ הציב תאריך יעד ברור שמתקרב במהירות: בחודש אלול, ספטמבר למניינם, יפקע החוק הקודם, ואם לא יחוקק חדש יחול חוק שירות ביטחון על כולם. אף אחד לא חושב שהחרדים ייגררו לבקו"ם בהמוניהם, אבל עלול להיווצר מצב שבו כל תלמיד ישיבה בן 18 עד 26 ייחשב כמשתמט על פי חוק. לחרדים יש את מושב הקיץ כדי למנוע את המשבר הזה, בלי שום מקל ביד. כחלון יהיה אחרי אישור התקציב, כשהוא כבר לא חייב כלום לאיש. וליברמן, הכול תלוי ברצונו הטוב. השבוע כבר קיבלנו טעימה עד כמה טוב הוא יכול להיות. ואם כל זה לא מספיק, בכירים ביהדות התורה מודים שגם אם יצליחו להעביר חוק, הוא כנראה לא יעמוד במבחן בג"ץ ויבוטל. לכל היותר ירוויחו עוד קצת אוויר לנשימה. אחד מהם אמר השבוע: גם חיי שעה הם חיים.

לתגובות: 2sherki@gmail.com