מרים, פה זה ארץ ישראל

אני לא מפסיקה לדבר ולספר את סיפורי, שהוא חלק מסיפורו של עם שלם. לא סתם אומרים לנו 'והגדת לבנך'. זה נותן כוח ומשמעות.

סיון רהב-מאיר , כ"ט באדר תשע"ח

מרים פרץ
מרים פרץ
צילום: אלירן אהרון

אתמול פורסם כי מרים פרץ ודוד לוי יקבלו את פרס ישראל על מפעל חיים.

חיפשתי הלילה את הריאיון הראשון שלי עם מרים פרץ, לפני כמה שנים בערב של קהילת "ראשית" ברמת השרון, ומצאתי בו את הפסקה הבאה, שמשקפת בעיניי את הרוח והמסר שהיא מעבירה:

"עליתי בגיל עשר. במרוקו לא למדתי בשום בית ספר. כאן במעברה עברתי מסלול שהיה יכול לגרום לי להתמרמר כל החיים על קיפוח. את הטרגדיה של הקליטה אני הופכת בהרצאות שלי לקומדיה. אבא היה מגיע בג'לביה שלו לאסיפת הורים ולא הבין מילה. כשאמרו ששמים אותי בכיתה מקצועית הוא חשב שזה טוב, כי יוצאים עם מקצוע, לא כמו מגמה עיונית.

''אבל אני החלטתי כבר בגיל צעיר להגיד תודה על כל מה שנותנים לי, ולא להסתכל על הקשיים והפערים. אחרי הנישואים עברתי עם בעלי אליעזר ליישוב אופירה בחבל ימית, שם נולדו אוריאל ואלירז. היינו שם המשפחה הדתית היחידה. בעלי ניסה לצרף למניין אפילו את נתן זהבי שהסתובב בבגד ים על החוף... כשפינו אותנו מימית היה קשה, אבל החלטתי דבר אחד: אני לא אגיד לילדים 'הלכה לי המדינה'.

''אחרי רצח רבין שמעתי אנשים שאומרים את המשפט הנורא הזה. ידעתי שהמסר שלי אף פעם לא יכול להיות שבר וכישלון. את המנגנון הזה בדיוק הפעלתי שוב אחרי נפילת אוריאל, וביתר שאת אחרי נפילת אלירז. בחירה בחיים בכל הכוח. בספר איוב נכתב הביטוי: 'אֲדַבְּרָה וְיִרְוַח-לִי'. מול בשורות האיוב החלטתי שאני אדבר ואדבר, כדי שירווח לי.

''בעלי זכרונו לברכה לא דיבר. את הכול הוא שמר בפנים. הוא התאפק והדחיק הכול אחרי שאוריאל נפל. הקיף את עצמו בתמונות שלו ורק בלילות הייתי שומעת אותו נאנח ואומר 'מי ייתן מותי תחתיך'. אחרי כמה שנים הוא חלה ונפטר. אני להיפך, לא מפסיקה לדבר ולספר את סיפורי, שהוא חלק מסיפורו של עם שלם. לא סתם אומרים לנו 'והגדת לבנך'. זה נותן כוח ומשמעות".



טוען....