פמיניסטיות, תתבגרו טיפה

ברגע שמדיחים את האבות ממקומם כראשי משפחות, משהו אחר נכנס במקומם. וזה לא באמת האמהות. זו המדינה. דעה.

גיל רונן , י' בניסן תשע"ח

הרב סדן מול הפמיניזם
הרב סדן מול הפמיניזם
צילום: פלאש 90, iStock

התבוננות ארוכת שנים בפעילותן של הפמיניסטיות הדתיות מלמדת כי התנועה הפמיניסטית הכללית הועידה להן תפקיד כפול.

ראשית, עליהן לספק לתנועה הכללית עלה תאנה של מוסריות, וליצור את האשליה, כאילו תנועה זו אינה מתנגשת חזיתית בערכי הדת. את זה עושות חברות כנסת ונשות אקדמיה דתיות, כבר הרבה שנים, ובהצלחה רבה.

שנית, על הפמיניסטיות הדתיות לחתור תדיר תחת הממסד הדתי ולהלעיגו. וזה מה שאנחנו רואים בימים אלו, בתגובות של פמיניסטיות דתיות לדבריהם של הרבנים אלי סדן, צבי קוסטינר ואחרים, לגבי מקומותיהם ותפקידיהם של גברים ונשים על פי ההלכה.

קל מאוד ללעוג למי שנמצא מחוץ למיינסטרים, אבל אני מבקש לאתגר את הפמיניסטיות הדתיות עם מבט אחר על המאבק הפמיניסטי הכללי. אמנם נכון, יש בהסבר שאני מציע מימד קונספירטיבי. אבל הוא לא יותר קונספירטיבי מטענת היסוד של הפמיניזם הרדיקלי, לפיה איזו "פטריארכיה" אפלה ומרושעת (איפה נרשמים?) של עבדקנים סדיסטיים מבקשת למנוע מנשים להגשים "קריירות" מפוארות רק כדי שתוכל להמשיך לרדות בהן.

משתמשים בכן

להשקפתי, האמת היא זו: כוח מסוים – זרם פוליטי מתוחכם, מאורגן וממומן היטב – מעודד את הנשים למרוד בסדר הישן, על הסמכות הגברית שבו. אבל הזרם הזה לא עושה את מה שהוא עושה מתוך רצון לתת לנשים כוח. הוא עושה את זה מתוך רצון לתת לעצמו את הכוח. הוא רוצה לתפוס את מקומם של האבות, אבל גם את מקומן של האמהות. הוא משתמש בנשים כדי להחליש את הגברים ואת הדת, אך תוך כדי כך – הוא מפנה את טפריו גם לעברן.

שלא כמו הרב חיים נבון, שכואב במאמריו את כאבה של החברה הכללית, ולא רק את זה של המגזר הדתי, מרבית הרבנים נזעקים בעיקר נגד פגיעה בערכים ובאינטרסים של הציבור האמוני. אולם, בגדול, העניין שכולם מוחים נגדו הוא פירוק הסדר המשפחתי.

אם חושבים על זה, מגלים שהסדר המשפחתי הוא זה שעליו נשענת הלאומיות כולה – כי מה הוא עם, אם לא איחוד של שבטים, ומה הוא שבט, אם לא איחוד של משפחות מורחבות? זאת ועוד: גם הרוח הדמוקרטית העתיקה של עם ישראל תלויה, בעצם, בסדר המשפחתי. כי דמוקרטיה אינה רק בחירות לפרלמנט. דמוקרטיה היא קודם כל מצב שבו הכוח מבוזר ואינו נמצא רק בידיו של שלטון מרכזי. וזו אולי חשיבותו העליונה של המשטר המשפחתי.

האוטונומיה של המשפחה

משפחה מתפקדת שבה האבא והאמא אוהבים ומכבדים זה את זה היא יחידה עצמאית מאוד, עם פוטנציאל גבוה לאושר ולעושר. תזרקו משפחה כזו באמצע יער עד או על אי בודד, וכל זמן שיהיה לה מה לאכול ולשתות, היא עשויה אף לשגשג. שלטון דיקטטורי טוטליטרי אינו מעוניין בתחרות מצד רבבות תאים חסונים ושמחים שכאלה.

כשחושבים על זה, הרי שמעבר להיבט המשמעתי שבציווי "כבד את אביך ואת אימך", ניתן לראות בו גם אזהרה לשלטון, האומרת: דע לך, כי הילדים חייבים כבוד אך רק להוריהם – לא לשופטים ולא למלכות כלשהי. אסור למדינה להיכנס בין הורה לילדיו. באופן זה משמרת היהדות את האוטונומיה של המשפחות מהן מורכב העם ומוודאת כי לא ייפול לידיה של דיקטטורה המבקשת ליטול את הילדים מידי הוריהם ולחנכם בעצמה, כמיטב מסורת השמאל הקיצוני.

מה שהפמיניסטיות לא שמות לב אליו זה שככל שהמרד שלהן בגברים נמשך, וככל שעולים שיעורי הגירושין, גם מעמדן של האמהות בחברה הולך ומידרדר. כמחצית ממשקי הבית החד-הוריים שאת הקמתם מעודדות הפמיניסטיות נזקקים לסיוע מהמדינה כדי לשרוד. כשליש מהם נזקקים לטיפול ישיר של שירותי הרווחה.

פירוק המולקולות

שחרור האישה ושנמוך ההורים הולכים יד ביד. תחת אותה ממשלה, ממשלת רבין, הוקמו בכנסת הוועדה לקידום מעמד האישה (ע"י ח"כ נעמי חזן ממרצ) והוועדה לזכויות הילד (ע"י ח"כ תמר גוז'נסקי הקומוניסטית). הוועדה לזכויות הילד היא בסיס כוח של אותו חלק בממסד הרווחה המטפל בסכסוכים במשפחה והוצאת ילדים מהבית, ושל זרם אידיאולוגי קיצוני שנוגס בעקביות במעמד שני ההורים, כשהוא מסתתר מאחורי הסיסמה של "טובת הילד".

זרם זה אחראי להצעות חוק מפחידות כמו "חוק הורים וילדיהם", אשר נועד להעצים את בתי המשפט והעובדות הסוציאליות על חשבון ההורים, ולבטל את מעמד ההורים כאפוטרופוסים החוקיים על ילדיהם. חוקים כאלה נועדו להקל על הוצאת ילדים מידי שני הוריהם והעברתם למשפחות אומנה ולמוסדות, גם כשאין כל חשש להתעללות או הזנחה מצד ההורים. זאת, באמתלה של פגיעה ב"זכויות הילד", הכוללות סעיפים כמו הזכות להתחשבות "ברצונו, רגשותיו ודעותיו", הזכות שלו לחופש דת ומצפון, ועוד.

בכלל, רצוי מאוד שהפמיניסטיות יתחילו להרחיב את היריעה של מחשבתן ויתבגרו טיפה. סיפרו לכן שיש כאן מלחמה של גברים בנשים ולהיפך. זה לא נכון. במציאות, מתנהלת כאן מלחמה נגד משפחות של אבא ואמא, אותם התאים שאבות הקומוניזם, מרקס ואנגלס, כינו – ובצדק – "המולקולות" שמהן בנויה החברה המודרנית. מולקולות שלטעמם של המרקסיסטים וממשיכי דרכם, יש לפרק.

ברגע שמדיחים את האבות ממקומם כראשי משפחות, משהו אחר נכנס במקומם. וזה לא באמת האמהות. זו המדינה. אתן באמת רוצות לחיות במדינה כזו?

הכותב הוא אב לשניים ויו"ר תנועת המשפחה.

המאמר פורסם גם ב"מקור ראשון".