סיפורו של ליאם

45 תלמידים זכו בפרסים על כתיבה יוצרת בחמ"ד, בהם תלמיד כיתה ג' מבאר שבע שזכה בפרס על סיפור עליית משפחתו מאתיופיה.

ערוץ 7 , ה' בניסן תשע"ח

ליאם מקבל תעודה
ליאם מקבל תעודה
צילום: אסף אפרתי

תחרות כתיבת הסיפורים של ילדי החמ"ד הגיעה אתמול (שלישי) לשיאה לאחר שתלמידים מכיתות ב'-ו', בכל בתי הספר היסודיים בחמ"ד בארץ, השתתפו בתחרויות כתיבה מקומיות, לאחריהן עלו המנצחים לאזוריות ו-45 מתוכם הגיעו לקו הגמר.

התלמידים המנצחים הגיעו בליווי הוריהם ונציגי הצוות החינוכי בבית ספרם ליד יצחק בן-צבי בירושלים וקיבלו פרס על כתיבתם היצירתית ועל סיפורים מנצחים אותם כתבו.

במהלך האירוע, למעט פרסים ותעודות שחולקו לזוכים, היוצר והמאייר – שי צ'רקה הגיע וסיפר לתלמידים איך קווים מתחברים למילים.

התחרות אורגנה על ידי יעל נדלר, המפקחת על החינוך הלשוני בחמ"ד וצוות היחידה כולה.

אחד מהזוכים בטקס, עם סיפור ייחודי ומרגש, הוא ליאם אסף טָלַה (הסיפור מובא בסוף הכתבה), תלמיד כיתה ג' בבית הספר חמ"ד מוריה בבאר שבע.

סיפורו של ליאם הנקרא 'המסע שלי', מגולל את סיפור עליית המשפחה מאתיופיה ומבוסס על סיפורים ששמע מכלי ראשון מסביו שנפטר לפני קצת פחות משנתיים.

הסבא, אדהנני הייס טייה, עלה עם אשתו ו-11 ילדיו מסודן במסע שנמשך ארבע שנים. במהלך המסע נפטרו שניים מהילדים ונולד אחד חדש. אחת מהבנות היא טרי, אמו של ליאם.

ליאם ומשפחתו
צילום: אסף אפרתי

טרי סיפרה: "ליאם חזר יום אחד עם מטלת כתיבה בשיעור עברית. בהתחלה הוא חשב לכתוב על משהו שקרה לו עם חברים בשכונה. אני עודדתי אותו לכתוב על מה שיש לו בלב ומה שהוא רוצה לספר. אחרי יומיים הוא בא אלי ואמר שהוא שינה את דעתו והוא החליט שהוא רוצה להצניח (כך במקור) את זכרו של סבא. זה היה מאוד מרגש עבורי וכל כך מתוק מצידו".

"אבי עליו השלום היה יושב עם הנכדים בכל הזדמנות ובליל הסדר בפרט, ומספר על 'יציאת מצרים' האישית שלו. ליאם כבר כילד מאוד קטן היה גומע בשקיקה את הסיפורים האלו ובכל פעם היה מבקש מסבא שיספר לו עוד קצת על הזיכרונות מהמסע לארץ ישראל. כשקראו לי למזכירות בית הספר לקרוא את מה שליאם כתב, עלו לי דמעות לעיניים. התרגשתי ולא ידעתי שיש בו כשרון כזה"

ליאם עצמו היה נרגש מאוד ולא הצליח להסתיר את ההתלהבות שלו.

"בהתחלה כתבתי סיפור, על דברים שזכרתי שסבא סיפר לי. המורה אהבה מאוד את מה שכתבתי ואמרה שהיא תשלח את זה לתחרות הכתיבה. והיום אני לא מאמין שאני מקבל את הפרס. זה ממש כיף לי", אמר ליאם.

"בכל שנה מחדש זה מרגש לראות את הילדים שמפתחים ניצני כתיבה ראשונים והדמיון הפורה שלהם מסייע להם בכתיבת סיפור שהוא לעיתים נוגע יותר מסיפור של אדם 'מבוגר'. בסיפורים ניכר שהתלמידים מביאים לידי ביטוי את עולמם הפנימי ומפתחים אהבה לכתיבה", אמרה יעל נדלר המפקחת ומארגנת האירוע.

"התחרות נקראת 'מירוץ הצבי' על שמו ולזכרו של צבי כורך ז"ל, מייסד תכנית עופרים לטיפוח ההבעה בעל פה ובכתב. התכנית מבוססת על לימוד דרך חוויה, ומצליחה בכל שנה להפוך ילדים רבים בחמ"ד לאוהבי ספר וכתיבה" הוסיפה.

ד"ר אברהם ליפשיץ, ראש מנהל החמ"ד ציין כי "בשבוע החמ"ד ראינו לנכון לקיים אירוע שיא של תהליך בו אלפי תלמידים כותבים ומביעים את עצמם. אני רואה בכתיבה כלי חינוכי חשוב ליכולת ביטוי עצמי, יצירתיות ומקוריות שמשפיעים על נפש הילד".

הסיפור המלא של ליאם:

המסע שלי

השמיים היו בצבע אפור חזק וכהה. אני הסתכלתי שוב למעלה לבדוק אם יורד גשם.

הוריי הכינו את כל הדברים שלנו, ארזו שקיות קטנות עם מחזיק בסופם.

הבגדים, האוכל וכל חפצינו היו ארוזים בתוך חבילות בודדות ולי זה היה מוזר איך כל חיינו פתאום משתנים.

המסע החל.

היינו כבר בדרכינו, מאוד פחדתי על הורי וחששתי מהצעד הלא מובן הזה שנקבע.

החושך היה מאוד מפחיד ומאיים אך אנו צעדנו בשקט מרטיט ללא שום חשש ופחד.

אבא כל פעם חזר לסוף השורה לבדוק אם כולם נמצאים- ביצע ספירה מהירה וחזר לתחילת השורה להמשך הדרך.

לעצור בכלל לא יכולנו כי החושך היה מעין מסווה עד שהגיע הבוקר.

בבוקר אור ראשון אבי הכין לכולנו ארוחה והניח לנו לנוח מעט, שמנו את ראשנו רצוצים ועייפים מאוד.

בחלומותיי ראיתי איך הוריי שמחים, כולם מחייכים כי הגענו למקום חפצנו. כולם רקדו, שמחו ונהנו.

הקצתי משנתי והיה כבר שעת אחר הצהרים, התארגנו לארוחה קלה , עוד כמה שעות נמשיך בדרכנו.

עברנו דרך חולות והגענו למקום שבו מי נהר זורמים, אבי שאל את המקומיים אם אלה מי שתיה והתיר לנו לשתות מהם. שמחתי על הטיול כי נתנו לנו בסוף גם לטבול במי הנהר והיה לי די שמח בלב.

לאחר יומיים וחצי הגענו למקום שומם לא הייתה שם שום נפש חיה. אבי אמר: "פה נקבע את מקומנו עד לשבוע הבא". אבא אמר זאת כי אמי כרעה ללדת וזה הזמן שצריך לתת לה עד יום הלידה.

לאחר שבוע כאשר יש לי אח קטן וחמוד המשכנו בדרכנו הלא נודעת, בצעדה האין סופית למקום שעדיין אין לו כתובת.

אחרי חודש וחצי של הליכה מעייפת וארוכה בקבוצות קטנות כשכולם נעזרים בכולם.

הבוגרים מרימים את הקטנים שביננו, והגדולים שמתעייפים עולים על סוסים או חמורים ומתחלפים בהמשך. כך עברנו את גבול סודן.

אני הייתי מופתע, ברוך ה' כולם בסדר וכולם איתנו ביחד למרות שבדרך ראינו כמה דברים נוראיים, אמא שלא חשה בטוב הושארה במקום עם מעט שתיה ומזון לבדה.

אמא הבריאה. אבא ביקש שנשב בסוכה הארעית שבנה נתפלל ונודה לאלוקים על הצדק והטוב שגמל לנו על שצלחנו את הדרך הארוכה.