בשבע מהדורה דיגיטלית

החלום ושברו - ביקורת ספר

אבי גיל שליווה את שמעון פרס מ-1988 מתאר בספרו מנהיג שלא היה מודע מספיק לחולשותיו

ניצן קידר , ו' בניסן תשע"ח

היה תמיד צמא לאהדת הציבור ואהבתו. 'נוסחת פרס'
היה תמיד צמא לאהדת הציבור ואהבתו. 'נוסחת פרס'
מאת: אבי גיל. הוצאת כנרת זמורה ביתן

אבי גיל מספר שקרא כתב יד של ספר שהוציא הנשיא המנוח שמעון פרס.

הוא תהה מדוע פרס ז"ל מביע חרטה על צעד שלו לראשונה אחרי 400 עמודים בערך. "מה לעשות שלא טעיתי", רטן פרס בתגובה. זו בעצם תמצית של מה שעושה גיל ב'נוסחת פרס – מיומנו של שותף סוד' (הוצאת כנרת זמורה ביתן). גיל, איש משרד החוץ במקור, ליווה את פרס במשך שנים, מאז שנת 1988 ועד יומו האחרון. במהלך העבודה המשותפת הוא כתב יומן, שמתעד את סביבתו של אחד הפוליטיקאים הדומיננטיים בישראל בעשרות השנים האחרונות.

אז מיהו שמעון פרס אליבא דאבי גיל? עם מה קל יותר לזהות אותו? עם שאלת ה"אני לוזר?" הנצחית, עם התואר "חתרן בלתי נלאה", או שמא עם המעמד הבינלאומי יוצא הדופן שזכה לו או הזכייה ההיסטורית בפרס נובל, ואולי בכלל פרס מזוהה עם הסכמי אוסלו או עם התרגיל המסריח.

גיל לא עושה הנחות. הוא לא סתם נותן הצצה אל מאחורי הפרגוד, אלא הוא פותח את הדלת ומשתף בסיטואציות כפי שהיו. בלי לייפות או לשים מייקאפ, כדי שהכול יהיה קצת יותר פוליטיקלי קורקט. כך אנחנו למדים שפרס ז"ל ידע עד היכן הוא יכול להבליט את אחד מיועציו, ד"ר יוסי ביילין, שכן הוא הבליט את הצד השמאלני של פרס, כביכול.

אבל ביסודו פרס היה טיפוס שמאופיין בשני צדדים: בעל חלומות ופשרן. בצד החלומות, רבים מהם הצליח להגשים, למרות שהמזרח התיכון החדש אשר לו ייחל שנים רבות אומנם היה חדש בעקבות האביב הערבי, אבל לא בדיוק באופן שפרס קיווה. בצד הפרשנות, פרס לא היה איש של קרבות רחוב. גיל חושף את הלבטים הפנימיים בעימות בין פרס לרבין, אבל גם את הרגע שבו לאה רבין ז"ל שלחה מכתב לאהוד ברק כשהיה ראש ממשלה כדי שיכניס את פרס בסוד המגעים המדיניים, כי "הוא האיש שיכול באמת לקדם אותם".

גיל מספר על פרס האדם, בן האנוש. הוא אומנם ללא ספק מלא בהערכה למי שבצילו פעל במשך שנים כה רבות, אבל מתברר שהוא, ויועצים אחרים, פעלו תמיד כדי להציב מול החלומות את ההיגיון. לא תמיד זה פעל. הרבה לפני שגיל חשב להיות בסביבה, פרס חלם על יכולת גרעינית לישראל והגשים. אבל חלומות רבים אחרים, לעיתים כאלה שהיתכנותם הייתה מוטלת בספק או כאלה שהיו יכולים לעורר התנגדות, נעצרו אצל היועצים.

הספר של אבי גיל, בניגוד לספר אחר שרואה אור בימים אלה שאותו כתב פרס עצמו, מהווה היכרות אותנטית ומעמיקה עם אדם שהימין לא אהב והשמאל לא באמת ידע לעכל. עם מנהיג שלא היה מודע מספיק לחולשותיו, אבל למזלו הוקף באנשים שידעו לתת את המשקל הנכון. ובעיקר את הנפש המיוסרת של מי שהיה נשיא, ראש ממשלה ושר בכיר, שהיה תמיד צמא לאהדת הציבור ואהבתו.