ד"ר רות קנאי
ד"ר רות קנאיצילום: לאה קלאר

התחלה/ נולדה לפני 53 שנים בבני ברק להוריה מאיר ואסתר וייס. "אנחנו שתי אחיות. אני הקטנה".

אבא/ מאיר וייס ז"ל, חותך יהלומים במקצועו. "אבא מסור ואוהב. תמיד היה שם בשבילי. מאבא לקחתי את השאיפה ללימודים. בגלל המלחמה הוא לא הספיק ללמוד ודחף אותנו בכל כוחו לרכוש השכלה".

דור שני/ "אבא היה בן 14 כשפרצה המלחמה והוא נשלח לאושוויץ. בדרך לא דרך שרד את התופת. אבא כמעט לא דיבר על השואה, רק סיפר שקיבל בבר מצווה זוג מגפיים שבזכותם ניצל כי הם הגביהו אותו בסלקציה וחיממו. אומנם לא דיברו בבית על השואה, אבל היא הייתה מאוד נוכחת. המספר על היד, החרם של כל מה שקשור לגרמניה ופולין ועוד".

אמא/ אסתר וייס (84), גננת במקצועה. נולדה בהונגריה ובשנת 1935, כשהייתה תינוקת קטנה, משפחתה נסה על נפשה מאימת הצורר הנאצי ועלתה ארצה. "אמא החזיקה בית שמח ומלא חיים. תמיד מאוד חמה ומחבקת".

בית ציוני/ היא אומנם גדלה בבני ברק, אבל בתקופה שהציבור הדתי-לאומי חי בהמוניו בעיר. "אבא גדל בילדותו בסאטמר אבל הבית שלנו היה ציוני-דתי. בכל יום עצמאות תלינו דגל ישראל במרפסת של הבית שהיה ממוקם בלב בבני ברק".

האבחון/ "בגיל שנה אבחנו שאני חולה במחלת גושה, מחלה גנטית שעושה הפרעות המטולוגיות ואורתופדיות. תסמיני המחלה כוללים אנמיה, הגדלה של כבד וטחול ומחלות עצם".

האשפוזים/ בעקבות מחלתה הייתה לאורך הילדות מאושפזת בבית החולים. "הייתי הרבה פעמים בבית חולים, לפעמים גם חודשים. כמעט כל כיתה א' הייתי מאושפזת. סבלתי מכאבי עצמות חזקים בעצם הירך, אירוע שהסתבך עם זיהום חריף, והשאירו אותי לטיפול בבית החולים".

החלום נובט/ דווקא שם, בחודשי האשפוז הלא קלים, נבט בקרבה החלום להפוך יום אחד לרופאה בישראל. "טיפלה בי רופאה מרשימה פרופ' רינה זייצוב, המטולוגית שהתייחסה אליי בנעימות. הערצתי אותה והחלטתי שיום אחד גם אני אהיה רופאה".

בלי הנחות/ כבר בילדותה היא לא נרתעה משום אתגר למרות מחלתה, והייתה חניכה ומדריכה שרופה בבני עקיבא. למדה בתיכון הדתי לבנות בבני ברק, ובכיתה י"א יצאה למשלחת תלמידים של משרד החוץ לארצות הברית, "לדבר על ישראל ועל נופי הארץ. פגשנו קהילות יהודיות וזה היה מרתק".

שליחות בענווה/ בכיתה י"ב הלכה לשל"פ (שמיניסטים לערי פיתוח) בבית שאן. "למדתי באורט בנות בית שאן. הערך שאיתו באתי לאותה שנה היה שלא צריך לבוא ממקום מתנשא ומתקן אלא ממקום של היכרות הדדית ולמידה. השנה הזאת הייתה שיעור מאלף בשבילי".

קום והתהלך בארץ/ כבר אמרנו שלא נרתעה מאתגרים? את השנתיים של השירות הלאומי עשתה כמדריכה בבית ספר שדה קשת יהונתן, בחירה לגמרי לא מובנית מאליה בהתחשב במחלתה. "רציתי לאתגר את עצמי דווקא בתחום שיותר קשה לי. ובאמת אהבתי לטייל בארץ ולראות נופים יפיפיים".

עלייה כואבת/ באחד הטיולים נדרשה לעלות עם קבוצה שהדריכה בעלייה מאוד תלולה וקשה. "במהלך הטיול היו לי כאבים חזקים ברגליים עד כדי השבתה של כמה שבועות אחר כך. אבל באופן כללי באותן שנתיים הצלחתי להוביל בהצלחה קבוצות והיה מאוד מספק".

לרפואה/ מילדות חלמה על לימודי רפואה, ומיד בתום השירות הלאומי פנתה ללימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב. "חזרתי לגור בבית הוריי בבני ברק ולמדתי בתל אביב. הלימוד התיאורטי היה מעניין, עם המון חומר לשנן ולדעת".

החצי השני/ אלי (אליעזר) קנאי, מרחובות. איש מחשבים, עוסק בטכנולוגיה חינוכית בקרן אביחי. נישאו כשהייתה בת 24. "זכיתי. אלי הוא בעל תומך ומפרגן, אבא נפלא. בשלבים שונים בחיי, כמו לימודי הרפואה וההתמחות, הוא לקח על עצמו את הבית והילדים ומאוד תמך ועודד. בלעדיו לא הייתי יכולה להצליח".

הנחת/ ארבעה, שתי בנות ושני בנים. הבכורה חנה בת 27, סטודנטית לרפואה באוניברסיטת בן גוריון, אחריה תמר בת 23 בטיול הגדול בדרום אמריקה, הלל בן 21 חייל קרבי ויהודה בן 15 לומד בישיבת אמי"ת נחשון בנחם.

לראות את החולה/ את ההתמחות עשתה במרכז הרפואי שערי צדק. "מאוד נהניתי, אבל ברפואת בית חולים אין רציפות בקשר עם החולים. זו רפואה מוסדית שרואה את המחלה ולי זה פחות התאים, לכן בחרתי להתמחות ברפואת משפחה, ששם הדגש הוא על המכלול". בהמשך השתלמה ברפואת משפחה בסיאטל שבארצות הברית.

מרפאה כפרית/ מזה 22 שנים משמשת כרופאת משפחה במרכז שריגים של שירותי בריאות כללית. "זאת הממלכה שלי. מרפאה שכוללת כמה יישובים בעמק האלה. הייחוד הוא שמדובר בטיפול בכל בני המשפחה מלידה ועד זקנה, בשמחות ובצער".

עד הבית/ במסגרת עבודתה עורכת ביקורים בבית החולה. בעיקר לקשישים, למוגבלים ולמרותקים לבית, אבל לא רק. "לדעתי זה הלב של המקצוע. זה נותן טעם לרפואה כי זה אחרת לגמרי. אני נפגשת עם החולה בסביבה הטבעית שלו וזה מעניק לי כרופאה מידע חשוב ויכול לסייע באבחנה ובבחירת הטיפול המתאים".

מרצה/ חברת צוות ההקמה של תוכנית 'אדם ורפואה' בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית. התוכנית עוסקת בהיבטים האנושיים של מקצוע הרפואה. כבר 15 שנים מלמדת בתוכנית ומרכזת את תחום האתיקה הרפואית. "יחסי רופא-מטופל, דמות הרופא, דילמות בתוך העבודה ומניעת שחיקה".

להיות רופא/ בשנתיים האחרונות מלמדת גם בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בר גוריון בנגב. "אלו נושאים מאוד משמעותיים לרופאים שבדרך. מתפללת לגדל דור של רופאים אוהבי אדם, אכפתיים, מוסריים וקשובים".

אשת השנה/ נבחרה אשת השנה של תנועת האישה הדתית-לאומית 'אמונה' לשנה זו. בנימוקי הפרס נכתב כי נמצאה מודל השראה על מקצועיותה והתמסרותה למטופליה.

אם זה לא היה המסלול/ "ללא כל ספק, מורה. מדובר במקצוע עם שליחות ועם יכולת להשפיע ולשנות גורלות. למעשה, אני עוסקת גם בהוראה ובחינוך של הדור הבא של הרופאים וחינוך לבריאות של המטופלים שלי והסיפוק גדול".

זאת אני/ "בנערותי הייתה לי רגל אחת קצת יותר קצרה. הסמל המסחרי שלי היה נעל עם הגבהה. כולם הכירו אותי ככה. לימים כשיצאתי לשידוכים התעקשתי לשים הכול על השולחן ולפתוח את עניין המחלה מההתחלה". ואגב, את בעלה דווקא לא הכירה בשידוך אלא כשהדריכו יחד בסמינריון של בני עקיבא.

רפואת משפחה/ "זאת רפואה הוליסטית שרואה את החולה כאדם שלם, גוף, נפש ורוח, ולא רואה רק את המחלה. לרופאת משפחה יש את התמונה הכללית על החולה והטיפול הוא הרבה יותר כולל ומקיף וארוך טווח".

במגרש הביתי:

הבוקר שלי/ כשצריכה לנסוע לאוניברסיטה בבאר שבע משכימה קום ברבע לשש, ואם לא - קמה בשבע. שותה קפה ויוצאת לעבודה. "מקפידה ללכת לבריכה, זה הספורט שלי שמעניק לי גם תנועה למפרקים, גם אנרגיה להמשך היום ושקט נפשי". במהלך היום מלמדת, לומדת או מקבלת חולים. יום בשבוע עורכת ביקורי בית אצל חולים. בערב עוד משיבה למיילים, מכינה מערכי שיעור וכותבת. לישון הולכת בסביבות חצות.

דיסק ברכב/ זמרים אהובים אביתר בנאי ויוני רכטר. "כשאני לבד ברכב אני נהנית לשיר בקול משירי ארץ ישראל שלא נס ליחם".

השבת שלי/ "שבת זה משפחה ואירוח של חברים או את אמא שלי שגרה ליד. אנחנו קוראים לזה אקורדיון: הבית כמעט ריק באמצע השבוע ומתמלא המולה טובה ושמחה בשבת".

מאכל שלי/ "אני מבשלת הכול, אבל משאירה את האפייה לקונדיטוריה". מכינה מאכלים טעימים עם כלל ברזל: לא ללכלך יותר מסיר אחד לכל מאכל. "הכול נזרק לסיר או לתבנית ויוצא טעים וריחני".

מפחיד אותי/ דמנציה.

דמות מופת/ רות המואבייה. "ללכת בעקבות האהבה, המשפחה. לדבוק בבחירה שלך ולהקים בית שיש בו משמעות. להטביע חותם. שמי כשמה. Ruth באנגלית היא גם מילה עתיקה לחמלה וחסד, שאני מקווה שילוו אותי בעשייתי הרפואית".

כשאהיה גדולה/ "להמשיך לעשות אותו דבר, בבריאות, בשמחה ובהכרת תודה על שזכיתי להעמיד דורות של סטודנטים לרפואה. ואולי, יום אחד, גם לכתוב ספר ובו כל הסיפורים שסיפרו החולים שלי".

[email protected]