"ברוב הפעמים הידע של התזונאיות לוקה בחסר וזה נורא". פרופ' חיים גמליאל
"ברוב הפעמים הידע של התזונאיות לוקה בחסר וזה נורא". פרופ' חיים גמליאלצילום: שלומי יוסף

כשהיה בן שנה בדיוק, עלתה משפחתו של חיים גמליאל מצנעא שבתימן על מטוס לישראל, ונשלחה למחנה עולים בראש העין. שנה אחר כך הוא חלה.

הפעוט האנרגטי והשובב לא הצליח אפילו לעמוד במיטה ונשלח לבית חולים. באותה עת פשטו השמועות על חטיפת ילדים ואמו חששה. "היא קשרה אותי אליה ולא הסכימה להיפרד". בבית החולים בחיפה הוא אובחן כחולה פוליו, מגיפה שהיכתה בילדים ופעוטות רבים בתחילת שנות ה‑50 בישראל. הוא אושפז להשגחה, אבל אמו, שהמשיכה לשמוע עדויות על חטיפות, החליטה שהיא לא יכולה לשאת את החרדה, וחזרה איתו הביתה. המחלה לא חסה על גמליאל. היא פגעה בגבו, בידיו וברגליו. הוא לא הצליח לנוע בכלל. "אמי וסבתי טיפלו בי. הן נתנו לי לשתות סַמְנֶה, חמאה מבושלת. הן האמינו שזה יעזור לי. עם הזמן הידיים והגב ואפילו רגל אחת חזרו לתפקד".

לימים הוא ניתח את מה שהיה עשוי להיתפס כרפואה עממית או כאמונה טפלה, והבין שהיה כאן תהליך רפואי. "הווירוס הזה פוגע במערכת העצבים. סיב של עצב חייב להיות מבודד, כדי שהשדר שהוא נושא יגיע לאיבר המטרה שלו. הבידוד שנקרא מיאלין מורכב שליש משומן רווי ושליש נוסף מכולסטרול. כשנתנו לי סמנה נתנו לי המון שומן רווי והמון כולסטרול". הטיפול ההוא שיקם את העצבים, "זה מדהים".

המושגים שומן רווי וכולסטרול מעבירים צמרמורת בגוום של אנשים רבים. מקובל לחשוב ששני אלה הם אם כל חטאת בריאותית. גמליאל, כיום פרופסור ומרצה לתזונה מניעתית, דוחה את התפיסה הזאת ושוב מנפץ מיתוסים. "שומן רווי הוא אחד השומנים הכי חשובים לנו, והחמאה היא אחד המוצרים הכי בריאים שיש. ההרכב שלה מדהים. אנשי מקצוע מתפלאים לראות את זה, אבל התועלת שבה מפורטת באתר של משרד הבריאות האמריקני".

אז למה תקפו אותה?

"בגלל המרגרינה, שהיה בה שומן רווי מן הצומח שאיתו הגוף לא יודע להתמודד. דווקא שומן מן החי הוא בריא כי גוף האדם מכיר אותו". גמליאל טוען שהניסויים שכן בוצעו בכל הקשור לשומן רווי, לא נעשו בצורה מבוקרת ולכן מסקנותיהם מוטעות.

חברות התרופות שולטות ברופאים

הוא אוכל רק ירקות שעברו ריסוס ולא נוגע באורגני, ועומד על כך שלחם מקמח חיטה מלא הוא לא בריא יותר מקמח לבן. פרופ' חיים גמליאל (69), תושב ירושלים, נשוי ואב לארבעה, מקדיש את חייו לתזונה בריאה ומונעת מחלות. תורת התזונה שלו כוללת תזונה מאוזנת, בריאה, שיש בה תוספי מזון מותאמים ומשמעת עצמית רצינית. מה שלא תמצאו אצלו אלה מיתוסים עיוורים או אמונות מיושנות. "הכול מבוסס על מחקרים קליניים", הוא מבטיח.

אנחנו נפגשים בכיתת הלימוד בבר אילן, כאן הוא מלמד סטודנטים שמבקשים להעשיר את הידע שלהם בתזונה או עוברים השתלמות מורים. יש כאלה שהופכים, אחרי כמה קורסים שנתיים, להיות מדריכי תזונה בשיטה שלו. לא מעט אנשים מתעניינים בתחום. לצד השפע ההולך וגדל בהיצע מוצרי המזון על מדפי הסופר, מתרחבת המודעות גם למה שמכניסים הביתה ומה יתבשל על הגז. למרות זאת, תזונה שהולכת רחוק עד מניעת מחלות או כזו שמסייעת לטיפול בהן, נראית עדיין כחזון רחוק. אבל לא כך מבחינתו של גמליאל.

נראה שמערכות הבריאות במדינת ישראל צריכות לקבל דחיפה חזקה לעידוד תזונה בריאה כרפואה מונעת. תוחלת החיים מתארכת, האוכלוסייה מזדקנת והטיפול במחלות הכרוניות עולה המון כסף.

"את מסתכלת על הכסף, אני מסתכל על זה שכמעט בכל בית יש איש או אישה שכמעט לא מתפקדים במשך שנים ארוכות. אז מאריכים את תוחלת החיים, אבל זה לא חיים. אבי סבל מפרקינסון מגיל 67, שהוא גיל צעיר יחסית. במשך שנים הצלחתי, על ידי תזונה נכונה, להחזיק אותו במצב מתפקד. הוא נעזר לפעמים במקל והיו לו קצת מגבלות, אבל מבחינה מנטלית שום דבר לא השתנה. בגיל 90, כשהוא החליט שהוא לא רוצה לחיות יותר, הוא הידרדר ושבע שנים הוא היה מרותק למיטה". כשפרופ' גמליאל מסביר מה הוא נתן לאביו כדי לשפר את מצבו, הוא מכניס לשיח מושגים רפואיים ומשתדל להנגיש אותם בסבלנות. "נתתי לו קודם כול דברים שיגנו על תאי המוח, אחר כך דברים טבעיים כדי שהתאים יחזרו לייצר דופמין". כל אותן שנים אביו לא לקח תרופות, בין השאר משום שהתרופות פוגעות בייצור העצמי של דופמין.

ככה זה עובד? תרופה מאותתת לגוף להפסיק לייצר את החומרים החיוניים?

"ככה זה בבלוטת התריס וככה זה עם סטרואידים שמייצרת יותרת הכליה. כשנותנים לאדם סטרואידים ורוצים לסיים את הטיפול יורדים במינון לאט לאט, כדי לעורר את יותרת הכליה לייצר אותם שוב".

מה שפרופ' גמליאל עשה עם אביו אינו מעשה שמשרד הבריאות מכוון אליו. "המדינה מעודדת את רפואת הגילוי המוקדם. אתה מגלה מוקדם ואז אתה מטפל. אני הולך לכנס של סוכרת ושואל: מה אתם מתכוונים לתת לאנשים שיש להם טרום סוכרת לפני שזה הופך למחלה כרונית? אין להם תשובה. בשבוע שעבר נתתי הרצאה לראשי מחלקת הכספים של משרד הבריאות ושאלתי אותם: תראו, הספר שיצא מכנס הסוכרת כולל 565 עמודים. כמה עמודים מתוכו מדברים על תזונה, על לשלב טיפול תרופתי ותזונה? כלום".

כי אנשים חושבים שזה לא מדעי.

פרופ' גמליאל צוחק. "אני לא מטפל. זה לא המקצוע שלי. אני חוקר, מרצה, ולפעמים מלווה קרובי משפחה או סטודנטים חולים. כשאני מתווה דרך טיפול והאנשים שמתייעצים איתי מגישים את המסמכים לרופא, הם הרבה פעמים שומעים את התשובה 'אין לזה ביסוס מדעי'. בפעם האחרונה לקחתי 170 עבודות מדעיות ואמרתי לסטודנט שלי: לך תשאל את הרופא אילו עבודות הוא קרא ולמי מהן הוא לא מסכים. אלה עבודות קליניות. אני קורא על בסיס קבוע לפחות 36 עיתונים מדעיים ממדינות שונות בעולם שעוסקים בתזונה קלינית ובכזו שמסייעת לטיפול במחלות".

פרופ' גמליאל מצר על הידע המצומצם של הרופאים בתחום, ויש לו גם כתובת. "כשאתה שואל רופא 'האם אתה מכיר מחקרים שמצביעים על כך שאם תעשה אל"ף בי"ת גימ"ל זה יכול למנוע את התפתחות המחלה?' הוא אומר 'לא, אין דבר כזה'. הוא קורא רק ג'ורנלים של רופאים וכתבי עת שעוסקים בתרופות". לדבריו, חברות התרופות "משתלטות על המוח והנפש של הרופאים שלנו". הם מציפים את הרופאים ואת האחיות בחומרי קריאה ובמחקרים, מממנים להם כנסים ובהם מפמפמים את התרופות שלהם. הוא יודע, גם כי קיבל בעצמו הצעות מרחיקות לכת מחברות תרופות וגם כי אשתו סיימה לפני חודש לעבוד כאחות ראשית במחלקת נשים בשערי צדק. רק לאחרונה היה איתה בכנס באילת. כל הצוותים הרפואיים שילמו מחיר מגוחך על סופשבוע "הכול כלול" ושמעו כל היום על תרופה מדללת דם, סגולותיה ויתרונותיה.

אולי רופאים לא מוכנים לשמוע כי יש בתחום הזה הרבה שרלטנות?

"בוודאי שיש. אבל בכל העולם יש אנשים שבאמת המומחיות שלהם זה ביוכימיה של התזונה". היום בלא מעט מחלקות בבתי חולים ובקופות חולים נמצאות תזונאיות שתפקידן לתת ייעוץ למטופל. מבחינת פרופ' גמליאל, זה לא מספיק. "יש תזונאיות שלומדות ומתעדכנות. אבל ברוב הפעמים הידע של התזונאיות לוקה בחסר וזה נורא". פרט לכך הוא היה רוצה לראות רופאים שהביוכימיה של התזונה היא חלק מתוכנית הלימודים שלהם. "בפועל, כשרופא צריך לטפל הוא אפילו לא ישקול כיוון של מניעה ושיקום, כי אין לו את הידע. לכן הוא תמיד ילך על תרופה. אין לו אפילו אפשרות להתלבט".

פרופ' גמליאל אינו שולל טיפול רפואי ואינו מתנגד לו. היום הוא מתמחה בתזונה אונקולוגית ונותן תזונה תומכת לטיפולים, כך שהסרטן לא יגיע למימדים מסוכנים או שלא יחזור שוב. "לפעמים כשאני מגיש לאונקולוג את תוכנית העבודה, הוא לא מבין מאיפה זה בא. אני מראה שם אילו חומרים יכולים לגרום להתאבדות מתוכנתת של תאי סרטן ואילו דברים יכולים לגרום לתא סרטן שיציג על פני השטח שלו משהו שיגרום לגוף לתקוף אותו. מגיעות אליי הרבה חולות בסרטן השד. אני נותן תכשירים שישמרו על התאים הבריאים ואומר להן שיחזרו אחרי הטיפול התרופתי הקונבנציונלי. אחר כך אני בוחר את הטיפול כדי למנוע את הסרטן הבא או גרורות. ב"ה זה מצליח".

פרופ' גמליאל ממליץ על מאכלים דלי עמילן וסוכר ועל תוספי תזונה מתאימים. חלק מהתכשירים אינם נמצאים בארץ, לכן הוא מביא אותם בעצמו לישראל. תלמידיו מספרים שהדבקות בשיטה שלו לאורך זמן אינה פשוטה. וכאן אני שואלת אותו את השאלה שתמיד מנקרת בי כשאני פוגשת אנשים שמרימים על נס שיטה טיפולית מיוחדת.

האם אתה עומד בשיטת התזונה שאתה דוגל בה?

"אני חייב ליישם את זה על עצמי, כי זה עניין של ימים עד שמצבי הרפואי יכול להידרדר בחזרה. אני חייב לתת לעצמי את החלבון הנכון ואת הוויטמינים הכי מתאימים". בשבילו הבריאות היא דבר לגמרי לא מובן מאליו.

בזכות מוכר הארטיק

אחרי הטיפול של אמו וסבתו בחמאה מבושלת, מצבו של גמליאל הילד הוטב. הייתה לו רגל אחת בריאה ואחת משותקת. אבל זו הייתה רק ההתחלה. כאן התחיל סבב של עשרות ניתוחים, אשפוזים, גיבוס עד החזה, שיקום וחוזר חלילה. את הניתוחים סיים רק בגיל תשע, אחרי שהניתוחים לא רק נכשלו אלא גם הסבו לו נזקים. גם הרגל הבריאה נפגעה. "כל מיני אנשים רצו לקחת אותי למוסדות לנכים, אבל אבא שלי, משה גמליאל, שהיה פעיל ציבור ולימים יקיר העיר רמת גן, נאבק כמו אריה כדי שזה לא יקרה". מההורים נדרשה מסירות נפש מיוחדת במרוץ הניתוחים והטיפולים. והם לא רק דאגו לטיפול בגוף, אלא האמינו ביכולות שלו וסייעו לו להצליח. "לאבא שלי לא היה כסף לקחת אותי במונית או באמבולנס לבית חולים. הייתי עובר ניתוח, שוכב שלושה חודשים בתוך גבס ואז היינו חוזרים לבית החולים. הגבס היה עד החזה והוא, שהיה גבוה וחזק, הרכיב אותי על גבו. היינו מגיעים לתחנה מרכזית ומחכים לאוטובוס לאסף הרופא. יום אחד כשחיכינו, עבר מוכר ארטיקים שסחב ארגז כבד ושר", וגמליאל שר: "ארטיק שוקולד ארט‑יק. המוכר שר, צחק וחייך. שאלתי את אבא שלי למה הוא צוחק, ובהברקה של שנייה הוא ענה: 'המוכר צוחק על עצמו שהוא לא למד, ולכן הוא צריך לעבוד בעבודה כזאת קשה'". באותו רגע התכנס גמליאל הילד לתוך עצמו וחשב: "אם לא אלמד, איך אסחב דבר כזה? אני לא אצליח, אז אני חייב ללמוד". מכאן המוטיבציה רק גדלה.

את בית הספר היסודי הוא סיים בהצטיינות ונרשם לישיבת הדרום ברחובות, "בזכות הבריכה שהייתה שם". אבל מכתב הדחייה לא איחר להגיע. אביו אסף את המכתב, לא הראה אותו לבנו ומיהר לישיבה. עד מהרה הבין שהבן אולי מצטיין, אבל בישיבה חוששים מההתמודדות עם הנכות שלו. "אבי הבטיח שאני לא צריך שום תנאים. הוא חתם על מסמך שלישיבה אין אחריות כלפיי ועבר והחתים את ההנהלה כולה שהם מסכימים לקבל אותי". כך החלה תקופה יפה של לימודים בישיבה היוקרתית. בשנת הלימודים החמישית, שבה חבריו למדו בסמינר הוראה, הוא כבר ידע שאינו רוצה להיות מורה אלא ללכת לתחום המדעים המדויקים. "הבן של ראש הישיבה, אורי מלצר ז"ל, לימד אותי מדעים ברמה גבוהה ובמסירות. הוא עשה את זה בצורה בלתי רגילה ואני למדתי בצימאון גדול".

הוא החל ללמוד מדעי הרפואה מתוך רצון לחקור. מסלול הלימודים שלו הוביל אותו למומחיות ייחודית של הפעלת מיקרוסקופ אלקטרונים סורק. כשהמיקרוסקופ הזה נתרם לבית החולים הדסה, הוא היה היחיד שידע להפעיל אותו וקיבל, למרות גילו הצעיר, אגף בבית החולים. הוא החל לחקור תאים של סרטן הדם ולבחון אותם במיקרוסקופ בשיטות מיוחדות שפיתח. ידעו אז לקרוא בשמם של 12 סוגים של סרטן הדם, אבל באותה נשימה המחקר טען שיש יותר. "אני חקרתי והצבעתי על 40 סוגים, כדי שכל אחד יקבל את הטיפול שלו. הצגתי את זה בכנסים בעולם. היו לי המון מאמרים מדעיים".

הפסטה לא הועילה

באחד הימים הגיעה אליו למיקרוסקופ הסורק צעירה נחמדה שנראתה בריאה ואמרה לו: "הפרופסור שלח אותי שאראה את התאים שלי במיקרוסקופ". "שאלתי אותה איך קוראים לה, וכשענתה אמרתי לעצמי: וואו, ראיתי את התאים שלה אתמול. יש לה לוקמיית התאים השעירים. זה אחד הסרטנים החמורים ביותר שיש. אמרתי לה: הפרופסור עובד על להתאים טיפול לכל מחלה". הוא קיווה שיהיה בסדר, אבל מפח הנפש לא איחר להגיע. "אחרי חודשיים היא הגיעה שוב. היא החזיקה את הקיר כדי ללכת ונראתה נורא. השיניים שלה נפגעו מהטיפול. היא ביקשה שוב שאראה לה את התאים ואני כבר ידעתי שהמצב לא טוב. היא הסתכלה במיקרוסקופ וראתה שהטיפול לא עזר, כל התאים נראו בדיוק כמו קודם. היא אמרה: נכשלתי". אחרי שבועיים היא הלכה לעולמה. "כל כך כאב לי עליה. בכיתי עליה הרבה. היא הייתה בחורה בריאה, שחלתה ונפטרה וכל זה תוך שלושה חודשים".

בשנת 84' פנו אליו מאוניברסיטת שיקגו וביקשו שיקים אצלם את יחידת מיקרוסקופ האלקטרונים הסורק. ההצעה הייתה לשנה-שנתיים בלבד ולכן המשפחה החליטה ללכת על זה. "התניתי את הגעתי לשם בכך שאני מתעסק גם בריפוי של סרטן הדם. אחרי המקרה של האישה הצעירה ההיא, הרגשתי שאני חייב".

אחרי סקירת ספרות ומחקר, הוא מצא את תרופת האינטרפרון. בהתחלה לא האמין למה שהמיקרוסקופ שיקף לו. בהמשך הבין שהוא רואה נכון. התברר שהוא גילה תרופה שמחזירה את התאים למצבם ההתחלתי. הוא קידם את התרופה הזאת, קיבל חוקרים שיעבדו תחתיו וגם זכה עליה בפרסים. במקביל, המיקרוסקופ שהיה בהדסה נמכר, ולא הייתה לו עבודה לחזור אליה, כך שתקופת ארצות הברית נמתחה ל‑12 שנה. הוא פעל בהן לא מעט, וגם חיפש עבודה בארץ, אבל השנים התארכו והוא לא שמח בבחירה ההיא. "אני אומר לכל הישראלים שנמצאים שם: תחזרו. אל תישארו. אל תחפשו עבודה בארץ מחו"ל. תגיעו לארץ ואז תחפשו".

אחרי שקיבלו אישור ממשרד הבריאות האמריקני, הם התחילו לטפל בחולי לוקמיית התא השעיר והצליחו להאריך את חייהם לשנים ארוכות בטוב, הכול בזכות האישה ההיא שהותירה עליו חותם. "ניסיתי ליצור קשר עם המשפחה שלה, אבל לא הצלחתי". במסדרונות המחלקה באוניברסיטת שיקגו הצטברו חולים שהגיעו לטיפול מכל קצווי המדינה. הם נהגו לשאול את הצוות המטפל מה כדאי להם עוד לקחת כדי לשפר את המצב. האם להוסיף ויטמין כזה או אחר, האם לשנות את התזונה? הצוות לא ידע לענות. גמליאל הציע למנהל המחלקה להוסיף תזונאית לצוות, והלה הסכים.

בדיוק אז, ארבע שנים אחרי שהגיעו לארצות הברית, הידרדר מצבו הרפואי של פרופ' גמליאל. אפילו פעולה פשוטה כמו לבישת חולצה התישה אותו. החשש היה לבעיה לבבית או לגידול במוח. "עשינו את כל הבדיקות. בסוף אמר לי אחד האורתופדים שזה סינדרום של פוסט פוליו". רבים מאלה שסבלו ממחלת הפוליו בילדותם, קיבלו מכה נוספת 40‑50 שנה אחרי. הפעם השנייה, ברבים מהמקרים, הייתה קשה מאוד. פרופ' גמליאל בירר כיצד יוכל להיטיב את מצבו ושמע שכדאי לו לאכול הרבה פסטה כי יש בה פחמימות, כך תחזור אליו האנרגיה. אבל זה לא עזר. המצב הפך גרוע מיום ליום והוא כבר הפסיק להגיע למשרד. "כשפעם אחת בכל זאת באתי, דיברתי עם התזונאית ושאלתי אותה מה אני עוד יכול לעשות, הרי אני אוכל פסטות וזה לא עוזר. היא שאלה: למה אתה אוכל פסטות? אתה צריך לאכול חלבון, כמו אלה שבונים את השרירים שלהם". התזונאית הורתה לו מה עליו לעשות, והוסיפה רשימה של ויטמינים. בתוך כמה שבועות מצבו השתפר פלאים. הוא אומנם נאלץ לשבת מאז ועד היום בכיסא גלגלים, אבל כוחותיו חזרו אליו. המקרה הזה גרם לו לתפנית רצינית והוא החל ללמוד בשקיקה תזונה וביוכימיה, כשהעיקרון המנחה אותו הוא הישענות על מחקרים רציניים, קליניים, מסכמים.

שוקולד בשביל הנשמה

כשהגיע בחזרה לישראל עם אשתו חנה ושלושה מילדיו, חיכתה לרעייתו עבודה ב'שערי צדק'. הוא מספר עליה ומתרגש. "היא תמיד עמדה בצל. אבל היא גאון אדם ואדם מדהים. היא תמיד אמרה 'מה שיקדם אותך, זה הדבר הכי חשוב'". כאמור, כשחזרו לארץ נתקל גמליאל בחוסר רצון לשמוע את הבשורה החדשה שהייתה בפיו. הוא ניסה להביא את הידע שלו לבתי ספר לתזונה, אבל לא הצליח. בשנה הראשונה אחרי חזרתו לארץ פיתח את אתר "רותם מכוני מחקר", התחיל ללמד במסגרות שונות, וגם עסק בתורת הרפואה של הרמב"ם, עליה הוציא ספר רחב היקף ומסכם, גם הוא בפריזמה מדעית-רפואית. "הרגשתי שהרבה אנשים מדברים בשם הרמב"ם. רציתי לכתוב ספר מקיף, שיתמצת מחקרים על תורת הרמב"ם". בספרו בוחן פרופ' גמליאל את השאלה האם תורתו הרפואית והנפשית של הרמב"ם שנכתבה לפני כמעט 1000 שנה, עדיין רלוונטית לימינו. התשובה, אגב, חיובית.

פרופ' גמליאל מבקש מכולנו לשים לב אל הגוף, אבל גם אל הנשמה. "אני רוצה שאנשים יאכלו אוכל טעים ובריא. יש לנו סדנא להכנת אוכל בריא וטעים, ויש לי באתר טבלה של אוכל שהוא עתיר בפחמימות ועמילנים מצד אחד, ומצד שני אוכל בריא וטעים. יש יותר מזון בצד השמאלי. אתה יכול לאכול אוכל טעים, עשיר, מגוון ומשביע. כשאתה אוכל נכון, הוא משחרר לך את האנרגיה לאורך כל היום, והוא לא מקפיץ ומפיל, מקפיץ ומפיל". וכאמור, יש גם נפש. "לפעמים הנפש רוצה מתוק. אין דברים שאסורים לגמרי. נכון שאם תעשה את זה כל הזמן, יום אחרי יום, אתה תיענש על כך. אבל אם תאכל שוקולד מדי פעם, זה ממש לא נורא וזה מה שנותן את הכוח להתמיד".

=============================================

=============================================

לא אורגני, כן גבינה צהובה

טיפים לתזונה בריאה

לא אורגני

"כחוקר במיקרוסקופ אלקטרונים, כשהייתי לוקח מזון אורגני שגודל בלי ריסוס והייתי מניח אותו מתחת למיקרוסקופ, הייתי מוצא שם גן חיות שלם. עשיתי עבודה כזאת לכולל בשיקגו. הם היו בהלם. הם לא האמינו למה שראו, כאילו נכנסת לים וצילמת את מה שהולך שם, ואת זה אוכלים. מזון שעבר ריסוס, מחסל את כל זה". הוא היה נציג של אוניברסיטת שיקאגו בוועדה העליונה של משרד הבריאות האמריקני שעסקה בריסוס. הרף שקבעו לריסוס היה נמוך פי כמה מזה שאפשר לאכול באמת. קביעה נוספת הייתה שיש להשתמש בחומרי ריסוס שנעלמים תוך 10 ימים. אגב, הוא מוסיף, "סבון יכול להרוג את החיות הנטפלות לירק מבחוץ. הוא לא יכול לטפל בחיות שנמצאות בתוכו. בירק או פרי מרוסס אין חיות כאלה".

מוצרי חלב

"המזונות הבריאים ביותר שיכולים להיות, והם גם מספקים את אבני הבניין הטובות ביותר לגוף". לסובלים מלקטוז הוא מציע לאכול גבינות קשות וגם גבינה צהובה, שהיא "הדבר הכי בריא לילדים. כשילד אוכל גבינה הוא מקבל הרבה דברים טובים ובעיקר חלבונים לחיזוק מערכת החיסון". לדבריו, גם מי שסובלים מלקטוז יכולים, במקרים מסוימים, לחזור ולהתיידד עם המרכיב הזה במזון בהדרגה. לנכד שלו, שהיה "ציפלון וחלש", הוא נתן קומפלקס של ויטמיני B שמבחינתו הם הבסיס, ויטמין c ואבקת חלבון. היום הוא אלוף ישראל בקיק בוקסינג.

לא לקמח מלא

"לקמח חיטה מלא יש כמעט את אותה רמת סוכרים שיש ללחם מקמח חיטה לבן". הפיתרון טמון בלחם מקמח פישתן או טוב יותר, לחם מקמח שעורים. היום הוא עובד על פיתוח לחם מקמח שעורים שיהיה ראוי לאכילה וטעים.