בשבע מהדורה דיגיטלית

לך כבס את החברים שלך

סיפור מופלא על מכונה שלא הבינה את הציווי "תשביתו שאור מבתיכם", ועוד קצת על קיבוץ גלויות וריאליטי

דביר שרייבר , ו' בניסן תשע"ח

צייר לי כביסה. אילוסטרציה
צייר לי כביסה. אילוסטרציה
צילום: iStock

יש אנשים (טוב, למה להיתמם: נשים) שמיד אחרי סוכות כבר מתחילים, כלומר מתחילות, לנקות לקראת פסח.

יש דחייניות, או סתם עסוקות, שפוצחות במסע הניקיונות ברגע האחרון ממש, כלומר במוצאי נר שמיני של חנוכה. ויש נשים, כך אומרת השמועה, שאפילו בשושן פורים הבית שלהן עדיין לא נקי לפסח, אם כי אני מתקשה להאמין שיכול להיות דבר כזה.

אבל אצלנו בבית יש אחת שלא מנקה אפילו עכשיו, רגע לפני פסח. אני לא מתכוון לאשתי, וגם לא לבתי, שמחרפות את נפשן במרדפים חמים אחרי רצועות אבק נמלטות ומאוד מסוכנות לשלום הציבור. אני מתכוון למכונת הכביסה שלנו, שאחרי שנים של סיבובים במקום הודיעה שנמאס לה שמסבנים אותה ופרשה לגמלאות בלי התראה מוקדמת. וכל זה כשהבית כולו מגויס בצווי חירום, סל הכביסה עולה על גדותיו כמו הכיור הבשרי הסתום במטבח (הכיור החלבי יותר אינטליגנטי), וכל מכשירי החשמל עובדים עד קצה גבול היכולת, בעיקר המחשב של הילדים. מצאה לה זמן לסחוט אותנו ולהפסיק לסחוט, המכונה הערמומית הזאת. אני יודע, היא בסך הכול מכונה, אבל היא בכל זאת הרתיחה אותי. זאת אומרת, הלוואי שהיא הייתה מרתיחה.

ערכנו לה טקס פרידה מכובד, ניתקנו אותה מהמכשירים, זאת אומרת היא המכשיר שניתקנו, והלכנו לקנות מכונת כביסה חדשה, חסכונית ואמינה, שיש לה חיסרון אחד בלבד: היא תגיע רק בשבוע הבא. ביום ראשון. או שני. בין שמונה לחמש. או בין חמש לשמונה. אולי. אין מה לעשות, אבאל'ה, זה ערב פסח, יש המון לחץ.

רק שעם כל הכבוד ללחץ בשוק מכשירי החשמל, הלחץ האמיתי הוא כרגע בשוק הטקסטיל הקמעונאי, או כמו שקוראים לזה בעברית פשוטה: אין לי מה ללבוש. זאת אומרת יש לי בגדים, אבל אני הולך איתם איזה יומיים-שלושה (אני מגזים כמובן, הם עליי כבר שבוע) ומזל שריח לא עובר דרך העיתון.

מה עושים? מצד אחד, חייבים לכבס. מצד שני, ניצלנו מספיק את השכנים. אם הם רואים אותנו בחדר המדרגות עם ערימת בגדים הם מיד מסתגרים בבתים ומצטרפים ל‑BDS ומחרימים אותנו ואת התוצרת המלוכלכת שלנו. וכשאני אומר מלוכלכת אני משתמש בלשון נקייה. אז אחרי שכלו כל הקיצין והבגדים, אמרתי לאשתי שאין ברירה, חייבים לחזור לימי קדם שבהם אבותינו היו רועים כבשים ונשותיהם היו מכבסות כבסים. היא שאלה מה בדיוק אני רועה. אמרתי שכרגע אני במקרה לא רואה, אבל כדאי שהיא תרד לנהר ומהר. היא אמרה שזה נורא מתוק מצידי ושאלה למה שאני לא ארד לכבס בנהר. רק אז נזכרתי שאין לנו נהר בקרבת הבית, חוץ מרחוב נהר הירדן שקצת קשה לכבס בו כי לא נוהרים בו מים אלא המון מכוניות. אצלנו בבית, לעומת זאת, הבגדים מציפים את חדר הכביסה כאילו עכשיו תשעת הימים או חול המועד פסח. ואם ככה זה עכשיו, אני ממש לא רוצה לחשוב מה יקרה כשהמכונה החדשה תפתח ספרי הלכה ותודיע שהיא לא מכבסת בחול המועד, בספירת העומר ובין שבועות לעשרת ימי תשובה, בבחינת אם יהיו חטאיכם כשנים לכו חפשו מי ילבין אותם.

בכל אופן, בינתיים אני והבגדים שעליי התחברנו מאוד. אנחנו צוות מנצח, בלתי ניתנים להפרדה. לא, באמת אי אפשר להפריד אותם ממני. אני לובש כל הזמן אותה חולצה, אותם מכנסיים, עברתי לסנדלים כדי לא להזדקק לגרביים ועל שאר הפריטים אני מעדיף לא להרחיב את הדיבור. כשתגיע המכונה החדשה נטחן לה את הצורה. אם כי אולי עדיף לא להפעיל אותה בינתיים, ואז לא נצטרך להכשיר אותה לפסח.

הקיבוץ המאוחד

כך כתב לי השבוע יהודי בשם אורי לוי, בתגובה לטור מהשבוע שעבר:

"דביר היקר, המאמר שלך מערב מין בשאינו מינו, ומשווה בין הזוועות שהנהגת המדינה עשתה ליהודים הספרדים לדברים שוליים כמו ביטויים פוגעניים... אני מסכים שאין שום הבדל בין אשכנזים לספרדים, ויש רק הבדל בין רעים לטובים. רובם ככולם בעמנו הם טובים, אבל היו גם קצת ששייכים לרעים, וזה ממש לא משנה לאיזו עדה הם שייכים.

"אמי ע"ה בכתה כל ימיה על דרורה אחותי שנחטפה בגיל חודשיים. אלפי תינוקות נמכרו לאימוץ. 5,000‑10,000 דולר לראש! מאות תינוקות נשלחו בחברת צים לחוץ לארץ. היו תינוקות שנחטפו מזרועות אמם. היו תינוקות שעשו בהם ניסויים רפואיים. תסתכל בתמונות שהוועדה בראשות נורית קורן פרסמה. תסתכל אם יש לך בכלל אומץ לדעת את האמת... איך לכל הרוחות כולם שותקים על מה שהממשלה עשתה לרב עוזי משולם הי"ד – היחיד שלא שתק – עד להשתקתו והוצאתו מהכלא על גבי אלונקה כשהוא נוטה למות.

"על הכול אפשר וצריך לסלוח, על הגזענות וההתנשאות והניצול, על האפליה והרמת משאית כדי לשפוך משפחות במדבר, ואפילו על שוד כל הרכוש והתכשיטים, ואולי גם על שוד כתבי הקודש ומכירתם למוזיאונים ברחבי העולם. אבל על שוד התינוקות מזרועות אמם אי אפשר לסלוח, גם לא צריך לסלוח, ולדעתי גם אסור לסלוח... והכי חשוב זה שלפחות עכשיו יגלו לי את האמת, איפה דרורל'ה, אחותי החטופה. האם היא עוד בחיים? האם טוב לה? האם אפשר עוד לפגוש אותה?".

וזו לא הייתה התגובה היחידה. חלק מהמגיבים טענו שעושים עוול לדור המייסדים, שקלט את העולים החדשים בתנאים בלתי אפשריים של מדינה צעירה, ענייה ומוקפת אויבים. אחרים טענו שלהפך, לא מספיק נכנסים בדור המייסדים שהיה גזעני, מתנשא ומנצל. מה שמלמד אותי שאנחנו כנראה עדיין לא מבינים כמה השסע העדתי חי ונושם ונוהם ומאיים. צריך להתמודד איתו באומץ, לחשוף ביושר מה היה ולא להסתתר מאחורי הטענה שעיסוק בנושא זורע שנאה ומדון. אבל ההתמודדות עם העבר (ולעיתים גם עם ההווה) צריכה להיעשות באהבה, לא כדי לחסל חשבונות. בטח לא עם אנשים שכל חטאם הוא שהם משתייכים לעדה מסוימת.

מה שמנחם הוא שכל המגיבים הדגישו שאין הבדל מהותי בין עדה לעדה, ושכולנו בני איש אחד נחנו. או לפחות לא הודו בקול רם שהם חושבים שיש עדה אחת טובה יותר מחברתה. גם זה משהו. כל עוד אנחנו לומדים יחד (נושא כאוב שעדיין טעון שיפור), משרתים יחד בצה"ל ובשירות הלאומי, והכי חשוב – מתחתנים אלו עם אלו, יש תקווה שכאבי קיבוץ הגלויות יתרפאו והשברים יתאחו. כמו שכתב לי השבוע חברי אבי באט:

"ההורים שלי עלו לארץ מארצות הברית כשהייתי בן שש. ההורים של אשתי עלו לארץ ממרוקו. אשתי נולדה בירושלים. הילדים שלי יודעים שהם ישראלים. בתי הבכורה נשואה לבן של צרפתי-גרמני ומרוקאית. השנייה נשואה לבן לשני אמריקאים. השלישית לבן של הולנדית ותימני. הרביעית לבן לטריפוליטאים. החמישית לבן של פולנייה ותימני. ילדתי הצעירה הלל אמרה בדרשת בת המצווה שלה: 'הסבים והסבתות שלי נולדו בחו"ל ועלו ארצה. אני נולדתי בארץ לדור שרואה את מה שיהודים חלמו עליו אלפי שנים ונביאי ישראל ניבאו...'".

איך אומר השיר של בני פרידמן? יש תקווה, אם נשיר כולנו יחד.

המרוץ למיליון פרסומות

פעם הייתי צופה במרוץ למיליון, עד שנמאס לי. אחרי הכול, כמה אפשר לראות אנשים חטובים מבצעים משימה לא מובנת כשהם תלויים על מנוף בין ארץ לשמיים, ואחר כך עוד מספרים על זה שעה למצלמה?

אבל השבוע הילדים התיישבו לראות את הגמר, אז גם אני נעמדתי לידם כדי לעשות קולות של זמן איכות. מה אני אגיד לכם, היום הכול שונה. פעם כל המרוץ למיליון היה מיליוני פרסומות, ובין לבין היו מראים את החטובים והחתיכים מטפסים על מנוף ומדברים למצלמה. היום זה שונה לגמרי: טריליארדי פרסומות, ובין לבין אנשים חטובים מטפסים על מנוף ועוד חופרים על זה שעה מול המצלמה. היה גם זוג שניצח. לא זוכר מי. היו המון פרסומות.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com