בשבע מהדורה דיגיטלית

בלי פוליטיקה

כשהוא מותקף על הכנסת אג'נדות ליברליות מחד והדתה מאידך, בצה"ל הכריזו השבוע על צמצום פעילות החינוך של מכונים אזרחיים בתוך הצבא

יאיר שרקי , ו' בניסן תשע"ח

רוח אחרת מצד קצין חינוך ראשי. חיילים בהרצאה
רוח אחרת מצד קצין חינוך ראשי. חיילים בהרצאה
צילום: גרשון אלינסון, פלאש 90

השבוע ברגע של שוטטות סתמית בטלפון, שמתי לב למשהו מוזר. ברשימת אנשי הקשר המומלצים, אלו שהטלפון מזהה אותם בשימוש גבוה, לצד חברים קרובים, עמיתים מהעבודה וגם כמה מקורות יעילים, הופיעה גם קצינה בדובר צה"ל שאחראית על תגובות לטלוויזיה.

בשביל מי שמסקר בעיקר נושאים של דת וחרדים זה היה נשמע לי לא הגיוני, אז הרצתי בזיכרון את הפניות האחרונות שלי לדו"צ וגיליתי שהמכשיר, כרגיל, צודק. בכל כמה ימים יש פרשה חדשה שדורשת התייחסות של צה"ל. חיילים דתיים שהוכרחו להתגלח, נערה דתייה שלא קיבלה פטור למרות שמסרה הצהרת דת, סיפור על הקלות למשתמטים לקראת חגיגות העצמאות או אפילו נתוני הגיוס במגזר החרדי. כמעט אין יום בלי קצה חוט לאייטם שקשור בעקיפין למתח שבין דת וצבא.

זה לא קורה רק אצלי. בשנים האחרונות צה"ל מככב בכותרות לא רק בנושאי ביטחון. כתבי חינוך, דת וחברה מוצאים את עצמם מדווחים על הנעשה בצבא, מהפגיעה בחיילים דתיים וטענות על קידום אג'נדות ליברליות רדיקליות מצד אחד, ועד דיווחים על תכנים ימניים ו"הדתה" מצד שני. גם ב'הארץ' וגם בעלוני השבת כבר הרבה זמן מסכימים על דבר אחד: צה"ל הפך לכלי במלחמת התרבות בישראל.

האמת שזה לא חדש. הרבה שנים צה"ל היה מעצב זהות, לפעמים אפילו משנה זהות, כור היתוך בלשונו של בן גוריון, בדרך כלל בכיוון אחד ברור, על פי דמות הישראלי החדש בחזונם של מייסדי המדינה. מהפכת המכינות ותהליכים נוספים בציונות הדתית הביאו לא רק לגיוס המוני של דתיים לסיירות ולקורסי פיקוד, אלא גם לשאיפה מוצדקת לקחת חלק בהובלת הצבא ולהגיע לעמדות בכירות. וכן, הציונות הדתית הגיעה גם עם אג'נדה.

זה עבד לתקופה מסוימת אבל היו שהרגישו מאוימים. המערכון ב'ארץ נהדרת' שהציג את החלצ"ר, "החילוני הצבאי הראשי", שדואג לזכויות הפרט החילוני בתוך צבא דתי, הקצין תחושה אמיתית של מי שהרגישו שהמאזן הפנים-צה"לי משתנה, שבצה"ל מתחוללת מהפכה. אחד הסמלים של התהליכים הללו הוא הפעילות הנמרצת של ענף תודעה יהודית, אולי נמרצת מדי. גם הסערה סביב פקודת הקרב שניסח עופר וינטר ב'צוק איתן', שלובתה על ידי גורמי שמאל רדיקלי, לא הייתה מקבלת אחיזה והד ציבורי רחבים כל כך אם לא הייתה רוכבת על תחושה אמיתית של רבים שהרגישו פחות נוח בצה"ל.

לא כדאי לזלזל בתחושה הזאת. כשם שאסור שחייל דתי ירגיש שאמונתו, ערכיו או אורח חייו מצויים תחת מתקפה או צל של איום במהלך השירות הצבאי, גם החייל החילוני צריך להרגיש בטוח במקומו. תנועת המטוטלת לא איחרה לבוא, ושוב החלו לזרום דיווחים על חיילים דתיים שמרגישים מותקפים. צמצום סמכויות הרבנות הצבאית (כולל הוצאת ענף תודעה יהודית מידיה), פקודת הזקנים המוזרה, החלפת פקודת השילוב הראוי בפקודת השירות המשותף שחייבה, בין השאר, קצינים דתיים לשרת בגדודים מעורבים, ועוד שורה של מקרים קטנים שיצרו תמונה גדולה ומבהילה.

בכירי הצבא, מבחירה או מאילוץ, מתעסקים יותר ויותר בשאלות של תודעה וחינוך, וגם אנקדוטות שוליות הן עילה למחלוקת במסגרת המלחמה הגדולה. סערות מתעוררות אפילו סביב אירוע טריוויאלי כמו זה שאירע השבוע: הרבנות הצבאית הדפיסה הגדות לפסח. לכאורה קונצנזוס ישראלי, אבל אחד הרבנים כבר הספיק לתקוף את ההגדה הצבאית מכיוון שעל הכריכה הופיע איור חביב של חיילים וחיילות סביב שולחן הסדר. "זו הגדת פסח הפוכה מפסח", פסק. סביר להניח שכריכה שבה מופיעים חיילים בלבד הייתה גוררת מתקפה מהצד השני על הדרת נשים. ומי יודע, אם אפילו שירת "אני מאמין" הפכה לאייטם בטלוויזיה, אולי עצם הפצת ההגדה תהפוך עוד מעט לשערורייה בפני עצמה. בכל זאת יש שם טקסטים כמו "שפוך חמתך".

לא להגיע למערכה

בזמן שהמאבק הזה מתחולל בין רבנים בציונות הדתית לפעילים חילונים, החרדים בכלל לא במשחק. ההתנגדות החרדית לשירות צבאי לא נעוצה רק בחשש מאובדן שנות לימוד יקרות בישיבות הקדושות, אלא גם בגלל אותם בחורים שלא לומדים ממילא. מכיוון שצה"ל הוא גוף מחנך, כזה שמאיים לשנות את הזהות והערכים של המשרתים בו, הרבנים החרדים מסרבים למסור אליו את מיטב הנוער שלהם, וגם כאלו שפחות. נושאי מגדר וזהות מינית, שנדונים באינסוף סדרות ושיעורים במכינות הקדם-צבאיות הסרוגות, לא מדוברים בישיבות החרדיות, מפני שהנושאים הללו לא מאתגרים את סדר היום של הבחורים. היעדר החיכוך עם הצבא, עם החברה הישראלית או אפילו עם בנות המין השני, חוסכים את הצורך לפתוח את הנושאים הרגישים הללו.

לכן, אחרי כל הצהרות הפוליטיקאים והאיומים, כולם יודעים את האמת: אף אחד לא יוכל לגייס את החרדים בכוח. מנכ"ל משרד הביטחון הודה בזה בעצמו כשאמר לרבני עמותת נצח יהודה: "מי שלא רוצה לא מתגייס". והחרדים לא רוצים. הדרך שלהם להתמודד עם מלחמת התרבות בצה"ל היא פשוט לא להגיע מלכתחילה למערכה.

נחוצה עין ציבורית

השבוע הכריז צה"ל על הסדרה וצמצום של פעילות המכונים האזרחיים בתוך הצבא. 97 כאלו פעלו והעבירו לחיילים מערכי חינוך שונים, בהם מכונים כמו בינה, מנדל והרטמן וגם מסע ישראלי. בצה"ל פסלו 19 מתוכם, והותירו 78 פעילים, אבל עם דגש חשוב: ככל שהחיילים עולים בסולם הדרגות והתפקידים, הם ייחשפו ליותר תכנים והכשרות חיצוניות, כך שרק סגני אלופים ומעלה יהיו חשופים לכל המכונים. חיילים בשירות חובה, למשל, יפגשו רק 15 מכונים בסיסיים, וגם הם בשלושה נושאים בלבד, בלב הקונצנזוס: זיכרון השואה, מורשת קרב ומה שמגדירים בצה"ל "בחירה בחיים", כלומר מאבק בסמים, אלכוהול, תאונות דרכים והתאבדויות.

אפשר לזהות כאן גישה חדשה שמוביל קצין חינוך ראשי, תא"ל צביקה פייראיזן, שעם או בלי קשר לכיפה שעל ראשו משדר רוח אחרת מקודמיו. בעבר הוא כבר אמר ש"צה"ל הוא לא מחנך האומה", ובמקום חיטוט אינטנסיבי באג'נדות רדיקליות בתחום המגדר, פמיניזם ולהט"בים, הוא מעדיף לחנך לערכים הבסיסיים בלבד ש"תומכים באפקטיביות המבצעית" של צה"ל, כמו חתירה לניצחון, דבקות במטרה, רעות ודמוקרטיה, לצד שמירה על מעמד הפרט בתוך המסגרת. המהלך הזה גם יחזיר את העברת התוכן מגורמים אזרחיים ובעלי אג'נדה אל המפקדים עצמם, וגם יוציא את צה"ל מהניסיון להכריע בשאלות שמקומן במוסדות דמוקרטיים.

בסך הכול אלו חדשות טובות, אבל עדיין צריך לעקוב היטב אחר המשמעות של השינויים, וגם מי מחנך את המפקדים: כשביקשתי מצה"ל את הרשימה המלאה של המכונים שאושרו הם סירבו להעביר אותה. אפשר גם לנחש למה: ברגע שתפורסם הרשימה (וברור שבסוף היא תפורסם), תיערך בחינה ציבורית מדוקדקת של אלו שנפסלו ואלו שנשארו בפנים. צה"ל מבקש להוריד פרופיל בדיוק בסוגיות האלה, אבל דווקא כאן נחוצה העין הציבורית.

בדרך כלל בסוגיות של חופש הביטוי עדיף ביטוי יתר לעמדות קצה, מאשר סירוס השיח בשם הפוליטיקלי קורקט. במקום לנסות לסתום את הפה לצד השני, שסתם לך את הפה בעבר, עדיף שכולם יוכלו להגיד הכול. חוץ מאשר בצה"ל. כאן ההחלטה לא לאפשר הרצאות של רבנים שמביעים דעות מחוץ לקונצנזוס הישראלי היא החלטה לגיטימית, בדיוק כמו ההחלטה להרחיק גורמים בעלי אג'נדה שמאלית או ליברלית. לא כי העמדות לא חשובות או לא לגיטימיות, אלא כי יש מספיק פלטפורמות אחרות להשמיע אותן, ואין צורך להשתמש דווקא בצבא, שהגיוס אליו הוא חובה ואמור להישאר מחוץ למחלוקת. צריך רק לוודא שהניקיון מפוליטיקה יהיה אמיתי ולא חד-צדדי.

מטרת השינויים האחרונים על פי מסמך שהפיץ הרמטכ"ל היא "לשמר את מעמדו של צה"ל כצבא העם". זו מטרה חשובה, אבל אולי כדאי לשקול גם אותה מחדש, אולי אפילו לוותר על גיוס החובה. מה שהיה נכון למדינה בהקמה כבר פחות רלוונטי אחרי 70 שנה. יהיו לזה מחירים כבדים אבל גם רווחים. המשבר עם החרדים ייפתר ברגע, וכך גם שאלת השוויון החריפה שהוא מעלה. צה"ל יהיה מקצועי, יוותר על כל הפעילות החברתית החשובה אך המכבידה שמתקיימת תחת חסותו, וגם על האבטלה הסמויה והרחבת הפערים בין אלו שמגיעים עם נתונים גבוהים מהבית ומשרתים בתפקידים יוקרתיים שמעניקים קרש קפיצה לקריירה, ובין אלו שמגיעים מאזורים חלשים יותר בחברה ומונצחים כעובדי רס"ר למשך שלוש שנים. מי שלא מתאים לו שלא יתגייס, ומי שכן יתוגמל משמעותית, במהלך השירות ובהטבות לאחריו. קדימות בתעסוקה, הקלות משמעותיות במס, לימודים חינם ועוד. כל מה שמדינה יכולה לעשות כדי לתגמל אליטה משרתת. משמעות הוויתור על חובת הגיוס היא ויתור על חלק חשוב מזהותו של צה"ל כצבא העם, אבל בטווח הארוך אולי זו הדרך לשמר אותו כצבא של העם.

לתגובות: 2sherki@gmail.com